כל מי שהוא מצר וכו'. וקשיא דאם כן "ומעבודה קשה" למה לי, הרי בלשון "מקוצר רוח" משמעו כך – בשביל עבודה קשה שהיתה מוטלת עליהם לא היו שומעים להם, ויראה לומר כי שני דברים הם שלא שמעו; האחד – "מקוצר רוח" שהיו דואגים על המלאכה שהם צריכים לעשות, וכל מי שהוא מחשב על דבר קשה – הוא דואג ומציר לו, ונשמתו קצרה. וגם עוד סבה אחרת – "מעבודה קשה", שהיו חלשים ולא היה דעתם מיושבת עליהם, ולכך לא שמעו אליהם:
לענין של מעלה. כבר פרשנו פירוש זה בתחלת הפרשה (סוף אות ו):
שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי. כי אם כוונת הכתוב להתרעם על משה במה ששאל "מה שמו" (לעיל ג, יג), הוי למכתב 'ושמי ה' לא שאלו', אבל מה שאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם" אין זה תרעומת למשה מה שנודע הקב"ה אליו (כ"ה ברא"ם):
ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו. פירוש ואם תתרץ קושיא זאת שכך פירוש הכתוב שהוא לא הודיעם שכך שמו לפי שלא שאלו לו, ומה שכתוב "לא נודעתי" הוא לגמרי כאילו כתוב 'לא שאלו', לפי שפירושו לא הודעתי שכך שמי, וזה היה על ידי שלא שאלו לי, אם כן קשיא הרי הודיעם שכך שמו כדמסיק, כי בתחלת ברית בין הבתרים נאמר (בראשית טו, ז) "אני ה' וגו'", אלא אם תאמר אף על גב שהודיע להם שכך שמו מכל מקום הם לא שאלו לו, לאפוקי משה ששאל על שמו של הקב"ה, ואם כן לא נוכל לפרש "לא נודעתי להם" מפני שלא שאלו, שהרי הודיעם, וקשיא דהוי ליה למכתב 'ושמי ה' לא שאלו לי', ואם כן קשיא אחת ממה נפשך; אם אתה מפרש "לא נודעתי" לא שאלו, ואז מתורץ הקושיא שהרי הודיעם שכך שמו, אם כן לכתוב 'לא שאלו לי', ואם אתה מתרץ הקושיא שכך פירושו "לא נודעתי להם" שכך שמי מפני שהם לא שאלו לי, אם כן קשיא הרי הודיעם שכך שמו (כ"ה ברא"ם):
ועוד היאך הסמיכה נמשכת בדברים. שהרי בא הכתוב להתווכח עם משה על מה שאמר "למה הרעות" (לעיל ה, כב), ואם כן היאך נסמך אחר זה "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכו'" (פסוק ה). ויראה לי שאחד מן הקושיות אינם על דברי רז"ל (שמו"ר ו, ד), שמה שאמר הרי הם ידעו את שם הקב"ה, שאף על גב שידעו את שם הקב"ה לא היו יודעים האבות סוד השם היאך מורה על אמיתתו יתברך שמו, והם לא בקשו לדעת, כי היו הולכים בתמימות ונאמנים עם הקב"ה, אבל משה רבינו ע"ה היה רוצה לדעת אמתת השם יתברך. ובזה יתורץ הקושיא שכתוב (פסוק ג) "לא נודעתי", כלומר אני בעצמי, כי השם יורה על אמתתו של הקב"ה104, ולפיכך כתב "לא נודעתי", כי היודע השם יודע מאמיתת עצמו מה שראוי לדעת. ומה שהקשה היאך הסמיכה נמשכת, דלא קשיא מידי, דודאי פשט הכתוב לדברי רז"ל גם כן שבא לומר להם לישראל שיגאל אותם, רק שהוקשה לרז"ל למה הוצרך להאריך בדיבור הזה כל כך, והוי ליה לומר 'וארא אל אברהם אל יצחק וגומר וגם הקמותי את בריתי וגו', לכן אמור', ומה הוא האריכות "וארא אל אברהם אל יצחק [ואל יעקב באל שדי ושמי ה' ולא נודעתי להם] וגו' וגם הקמותי את בריתי וגו' לכן אמור וגו'", שאין ענין זה – שנראה לאבות בשם שדי ולא בשם המיוחד – ענין לכאן כלל, אלא אמר לו השליחות לישראל שהוא "לכן אמור" דרך קובלנא 'חבל על דאבדין וגו"
.וכך יהיה פירוש הכתוב על נכון על דעת רז"ל; "וארא אל אברהם באל שדי", כי זה השם בודאי ידעו האבות ידיעה גמורה, אבל השם הגדול "לא נודעתי להם", דהיינו לעמוד על ענין השם, דלא נקרא ידיעת השם אלא בידיעה גמורה לא בקריאת השם בלבד107, ואף על גב שאמר אל אברהם "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בראשית טו, ז) לא ידע זה השם בידיעה מה הוא ענין זה השם, רק שכך נקרא. ומשה רבנו עליו השלום אמר "מה שמו" (לעיל ג, יג) שרצה לדעת אמיתת השם, כי שאלת "מה שמו" פירושו איך מורה שמו על עצמותו104, ולא בידיעת האותיות בלבד. כי כן פירוש "מה שמו" מה ענין שמו, אבל ידיעת הקריאה אינו "מה שמו". ולפיכך אף אחר שאמר הקב"ה לאברהם "אני ה'" הוי מצי לשאול "מה שמו", שהרי לא אמר הקב"ה אליו רק קריאת השם, ולא נקרא זה "מה שמו". וכאשר אמר למשה השם אין ספק שהיה מודיע לו טעם השם, ולפיכך אמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", פירוש כי השם הגדול הוא מודיע הכרתו וידיעתו של השם בעצמו. ולא אמר 'לא הודעתי', שזה היה משמע קריאת השם בלבד כמו גבי אברהם:
ומה שלא אמר 'ובשמי ה" כמו שאמר "באל שדי", כי אילו אמר 'ובשמי ה" היה משמע השם מורה על דבר חוץ מעצמותו, שכן משמע הב' של 'ובשמי', שהבי"ת היא בית הכלי, כאילו רוצה לומר שלא נודעתי להם על ידי שמי ה', והיה משמע כי הידיעה הזאת אינה ידיעת אמתתו – אחר שאמר שלא נודע להם על ידי שמי ה', וזה אינו, כי דבר זה ידיעת אמיתתו, לכך אין כאן בי"ת הכלי, ולכך אמר "לא נודעתי", כי זה השם ידיעת עצמותו יתברך. ואצל זה השם אמר לשון ידיעה ולא לשון מראה, כי הידיעה היא דכך מבורר וידוע, כי הידיעה בשם הזה מכיר ויודע את השם בשמו המיוחד לו:
מה הפטיש הזה וכו'. פירוש הפטיש כאשר יכה על הסלע, שהוא דבר קשה, כמה וכמה נצוצים של אש יוצאים מן הפטיש. וזהו לשון 'מתחלק', לפי שהפטיש מחמת שמכה על הסלע – מכח ההכאה ניצוצות יוצאים ממנו, וזהו חלוק שלו, כך נראה לי הפירוש. והא דאיתא בפרק קמא דקדושין (ל ע"ב) בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם ברזל – מתפוצץ, שנאמר (ר' ירמיה כג, כט) "הלא דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", דמשמע שרז"ל מפרשים "כפטיש יפוצץ סלע" שהברזל עצמו מתפוצץ, שיש לפרש גם כן שהסלע מפוצץ הפטיש, שיוצאים נצוצות מן הפטיש, וסוף סוף על ידי הכאה – הברזל מתפוצץ, שיוצאים מן הפטיש נצוצות. והתוספות (שבת פח ע"ב) בשם רבינו תם פרשו דקרא איירי באבן המפוצץ ברזל, וכן יש במדרש (איכ"ר ד, י) מעשה באדם אחד שקנה סנפירין ובא לבודקו, ונתנו על הסדן והכה עליו בפטיש ונשבר הסדן, והסנפירין לא זז ממקומו, הדא הוא דכתיב "וכפטיש יפוצץ סלע" כך פירשו בפרק רבי עקיבא (שבת פח ע"ב). ואין צריך, כמו שאמרנו. ועוד דהא מדמה דבר ה' ל"פטיש יפוצץ סלע", וכמו שהמקרא, שהוא דבר ה', אינו מתחלק בעצמו – רק הטעמים היוצאים ממנו, והכי נמי אין הפטיש בעצמו מתחלק, רק הניצוצות היוצאים ממנו. ומדברי רש"י נראה שם מה הפטיש מחלק הסלע על ידו, והקשו בתוספות שם דהא משמע שהפטיש בעצמו מתחלק: