בא אל פרעה והתרה בו. רוצה לומר בשביל מה יבוא אליו, אלא להתרות. ובכל מקום דכתיב "בא" לא הוצרך לפרש, מפני שמיד אחריו כתב התראה, וכאן לא נזכר אחריו ההתראה, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש שבשביל התראה יבוא אליו. ואם תאמר ולמה לא הזכיר הכתוב בפירוש שיבא אליו להתרות בו כמו שהוא בשאר התראות, שנאמר (לעיל ז, כו) "בא אל פרעה ואמרת אליו וגומר", ונראה לומר דהכא כיון דהכתוב מספר "ויבא משה ואהרן אל פרעה וגו'" (פסוק ג) מזה יש ללמוד שכך נצטוה מפי הקב"ה לומר אליו התראה. וכן הוא במכת בכורות, שאמר אליו "כה אמר ה' כחצות וגו'" (להלן יא, ד), ולא נכתב שאמר לו הקב"ה מה שיהיה מתרה בפרעה. וזה אין לומר שיכתוב ההתראה בדבור השם יתברך אל משה, ואל יכתוב בדבור משה אל פרעה – כמו בשאר ההתראות, דזה אינו, דעל כל פנים צריך לכתוב בדבור משה אל פרעה משום הדברים שהיו בזו המכה, דהיינו "ויפן ויצא מעם פרעה ויושב משה ואהרן וגו'" (פסוקים ו, ח), ואם כן צריך לכתוב על כל פנים ההתראה בדבור משה אל פרעה, לפיכך לא כתב הדבור של השם יתברך למשה שיבא אל פרעה להתרות. אבל שאר המכות שלא נתחדש שום דבר, התם כתב הדיבור אצל השם יתברך למשה. ואם תאמר "בא אל פרעה" נמי לא לכתוב, ומאחר שבא אל פרעה בודאי לא היה זה אלא במצות השם יתברך, זה לא קשה, דהוה אמינא שלא ציוה לבא אליו, ואם היה רוצה להמתין עד שיבא פרעה אל היאור כמו שהיה בהרבה התראות – עושה, ולפיכך כתב "בא אל פרעה" שיבא אל ביתו ולהתרות בו:
ויש מפרשים שלא היה צריך להגיד למשה בהתראה, שכבר ידע משה המכה קודם ההתראה, שכיון שנעשה נס לחטה (ולשעורה) [ולכסמת] שלא נכו (רש"י לעיל ט, לב), שהרי כל עשב השדה הכה הברד (שם שם כה), אז ידע משה שלא לחנם היה הנס, אלא שהקב"ה חלק המכה הזאת לשני חלקים, כדי שיבא אחריה מכת הארבה לכלות הנשאר מן הברד:
ואין להקשות יהיה הכל במכה אחת ולא יהא צריך לשתי מכות, ולמה היה הנס כדי להביא עליו מכת הארבה, כיון דהיה אפשר להיות הכל במכת הברד, דיש לתרץ שפיר דכל ענין זה כדי להרבות במיני מכות שבזה יספר שמו ויכלתו, ולפיכך אמר במכת הארבה "ולמען תספר באזני בנך וגו'" (פסוק ב), כלומר שלכך אני עשיתי נס לחטה וכסמת כדי להרבות עוד מכות, ולהביא עוד מכה בעשב, כדי לספר שמי בכל הארץ:
ועוד בודאי דמכת הארבה עדיפא, מפני דיותר זכרון במכת הארבה ממה שהוא במכת הברד, דמכת הארבה פעמים יבא בשאר ימות השנה, והוא חדוש שאינו רגיל, ובשביל זה הבריות זוכרים לומר פעם אחת היה מכת הארבה יותר ויותר מזה במצרים. אבל הברד בשאר ימות השנה אינו חדוש, ואינו מביא לזכור מכת הברד שהיה במצרים. וכן מכה שאין דרך להיות לגמרי, כמו דם צפרדע כנים, אין נזכר על ידה המכה שבמצרים, שהרי אין מכה זאת באה בשאר ימות השנה. אבל מכה שלפעמים באה, והיא חדוש, נזכר על ידו המכה שהיתה במצרים, ואין זה כי אם על ידי ארבה. ועוד כי הארבה הוא מכה שהאדם ירא ממנו מפני שדרכו לבא, ויהיו יראים תמיד שלא יבא מכת ארבה שהיא מכה גדולה למאד, שהרי במצרים היה בא ארבה גדול למאד עד שלא השאיר שום עשב (פסוק טו), ומפני זה המכה הזאת נזכרת, והבריות אומרים שלא יביא הקב"ה ארבה כמו שהיה בימי פרעה, ומפני כך מכת ארבה נזכרת ביותר. ולפיכך כתב אצל מכה זאת "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי" (פסוק ב), ולא נאמר זה בשאר המכות, אלא הטעם הוא כמו שאמרנו למעלה, דהיא נזכרת:
ויש לומר גם כן שבזה עצמו רמז המכה של ארבה, דכתיב "למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'", ואין דרך לספר רק במכת הארבה כדלעיל. וכן משמע משמות רבה (יג, ד), דקאמר גלה הקב"ה למשה רבינו עליו השלום את המכה, וכתבה משה רבינו עליו השלום [ברמז] "למען תספר באזני בנך ובן בנך", וזהו מכת הארבה, דכתיב ביואל (ר' א, ג) "עליה לבניהם ספרו". והפירוש כמו שאמרנו למעלה, דמכת ארבה שייך "למען תספר באזני בנך וגו'". ומכל מקום צריך קצת לתירוצא קמא דידע משה רבינו עליו השלום דיבא מכה עליו שהיא אכילת העשב הנשאר, דאם מהך קרא "למען תספר באזני בנך ובן בנך" – שמא יש מכה שהיא גם כן כמו ארבה, כי מי יכול לדעת כל המכות, ואותה מכה גם כן תהיה נזכרת כמו מכת הארבה, אבל השתא דידע שיבא עליו מכה על העשב, אין במכת עשב מכה שהיא נזכרת לדורות רק הארבה, כמו שאמרנו למעלה, ומוכח קרא (שם) "עליה לבניכם ספרו":
שיתי שימי שאשית אני. פירוש "שיתי" הוא 'שימי', ואינו כמו "יעטוף שית חמס למו" (תהלים עג, ו), וכמו "שית זונה" (משלי ז, י), רק פירושו 'שימי'. ומפני שלשון "שיתי אותותי אלה" משמע שהוא כבר שם אותם, דכן משמע יו"ד הכינוי של "שיתי" 'שימי שלי', ומשמע דלכך נקרא 'שימה שלי' מפני שכבר שם אותם, וזה לא יתכן, דהא התרה בו על המכות שיביא עליו מכאן ואילך, לכך צריך לומר כי הוא עתיד 'שאשית אני':