לך לך להנאתך ולטובתך. דאם לא כן לא יתכן לומר "לך לך". כתב רש"י כפל לשון, מפני שכתב "לך לך מארצך" דמשמע לצורכך, ולא מקרי 'לצורכך' אלא אם כן יש דברים הרבה שזה נקרא צרכו, דאי הוי דבר אחד היה נכתב בתורה בפירוש, דאין לכתוב "לך" – לצרכך אם הוא דבר מיוחד, שאין צרכו בדבר אחד. וכן לקמן גבי "ויצו עליו" (פסוק כ) – על אודותיו – פירש רש"י 'לשלחו ולשמרו', משום דלא מקרי 'אודות' בדבר אחד. ויש כאן שני דברים; שכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד 'שאודיע כו". ואם תאמר והלא כתיב (דברים ב, יג) "קומו ועברו לכם את נחל זרד" וכן "קומי לך" (שיה"ש ב, י), וכן הרבה, ונראה משום דכל מקום הלשון משמע "לך" – לעצמך, כלומר לדעת עצמו, וגם "שלח לך" (במדבר יג, ב) – לרצונך, וכן הכל. והא דכתיב "קומו ועברו לכם את נחל זרד" – אין זה מצוה שיצוה לעבור נחל זרד, אלא כלומר אם תבואו אל הארץ אשר אתם צריכים ללכת – "עברו לכם נחל זרד", אבל לא הוי מצוה דוקא לעבור נחל זרד, לכך שפיר כתב "עברו לכם נחל זרד", שלא היתה מצוה על זה, אבל במקום הזה שהוא מצוה "לך לך מארצך" דכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'", אם כן צוואה היתה, ואיך יאמר "לך לך", אלא הכי פירושו 'להנאתך ולטובתך', כלומר שגם הליכה הזאת הוא לרצונך, שהרי היא להנאתך ולטובתך:
וכאן אי אתה זוכה לבנים. אף על גב דקרא "לגוי גדול" קאמר, ואם כן למה אמר 'וכאן אי אתה זוכה לבנים', ולא קאמר 'וכאן אי אתה זוכה לגוי גדול', משום דאין "גוי גדול" תולה בארץ ישראל, אבל 'אי אתה זוכה לבנים' תולה שפיר בארץ ישראל, משום דכתיב לקמן (טז, ג) "מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ", ודרשינן (יבמות סד.) שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, דהיינו שלידת בנים תליא בארץ, וכמו שיתבאר לקמן (טז, ג, אות ו):