Guide for the Perplexed, Part 3 8

מקור החסרונות בחומר וההתמודדות עמהם
הקדמה: הכיליון בחומר, ולא בצורה
^{1 חומר)} כל הגופים המתהווים וכלים – הכיליון חל עליהם רק מצד חומרם בלבד.
^צורה) ואילו מצד הצורה, ובבחינת עצמות הצורה – לא חל עליהם כיליון אלא הם נשארים. הלא תראה שכל צורות המינים מתמידות ונשארות. הכיליון חל על הצורה רק במקרה, כלומר בשל חיבורה לחומר.
^הֶעדר) וטבע החומר ומהותו האמיתית – שאין הוא משוחרר לעולם מחיבור לְהֶעְדֵּר, ולכן אין מתקבעת בו צורה, אלא הוא פושט צורה ולובש אחרת תמיד.

משל האישה הזונה
² מה מופלאים דברי שלמה בחכמתו בכך שדימה את החומר לאשת איש זונה (משלי ו,כד-ז,כז). כי אין בנמצא בשום אופן חומר בלי צורה, ונמצא שהוא אשת איש תמיד, שאינה יכולה להשתחרר מאיש ולעולם לא תימצא פנויה. ואף על פי שהיא אשת איש היא מחפשת תמיד איש אחר שיחליף את בעלה, והיא מפתה אותו ומושכת אותו בכל דרך אפשרית, עד שיקבל ממנה מה שבעלה היה מקבל. זהו מצב החומר: כל צורה שיש בו – היא המכינה אותו לקבלת צורה אחרת, ואין הוא חדל מלנוע כדי לפשוט את הצורה שהושגה עד כה ולהשיג אחרת. ואותו מצב עצמו מתקיים לאחר השגת הצורה האחרת.

מסקנות באדם: הרע מהחומר, הטוב מהצורה, האילוץ והפתרון
³ התברר אפוא שכל אובדן וכיליון או חסרון אינו אלא בשל החומר. ביאור הדבר באדם, לדוגמה:
^{הרע הגופני)} אם צורתו מעוותת או אבריו חורגים מטבעם, וכן אם כל פעולותיו חלשות, או בטלות, או לא סדירות – בין אם כל זה מטבע הלידה בין אם זה אירע לו (במהלך חייו) – כל זה נובע מחומרו הקלוקל, לא מצורתו. וכן כל בעל חיים ימות או יחלה רק בשל חומרו ולא בשל צורתו.
^{4 הרע המעשי והמחשבתי)} וכל עבירות האדם וחטאיו כולם נובעים דווקא מחומרו ולא מצורתו, ואילו כל מעלותיו נובעות דווקא מצורתו. כך למשל השגתו של אדם את בוראו, ותפיסתו כל מושכל, ושליטתו בתאוותיו ובכעסו, ומחשבתו על מה שראוי לעשות ומה שראוי להתרחק ממנו – כל זה נובע מצורתו. ואילו אכילתו ושתייתו ובעילתו ולהיטותו לכך, וכן כעסו וכל מידה רעה שיש לו – כל זה נובע מחומרו.
^{5 האילוץ והפתרון)} כיוון שהתברר שהדבר כך הוא, ושלפי קביעת החכמה האלוהית לא ייתכן שיימצא חומר בלי צורה ולא שתימצא צורה מצורות אלה בלי חומר; והתחייב שצורה אנושית נכבדה מאוד זו, שכבר ביארנו (א,א) שהיא צלם אלהים ודמותו, תהיה קשורה לחומר העפרי העכור והחשוך הזה המביא את האדם לכל חסרון וכיליון – ניתנה לה, כוונתי לצורה האנושית, יכולת על החומר וממשלה והנהגה ושלטון, כדי שתכניע אותו ותרסן את דחפיו ותשיב אותו אל המצב הישר ביותר והמאוזן ביותר האפשרי.

ההתמודדות עם החומר: בני החורין ממעטים בעיסוק בו
⁶ ומכאן נחלקו מדרגות בני האדם. כי יש מבין האנשים מי ששאיפתו תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולבקש את הקיום המתמיד כמחויב לצורתו הנכבדה. ועל כן אין הוא מעסיק את מחשבתו אלא בתפיסת מושכלות והשגת דעות נכונות על כל דבר, והידבקות בשכל האלוהי השופע עליו, שממנו באה אותה צורה למציאות. וכל אימת שדחפי החומר מביאים אותו (=את האדם) לטינופו ולחרפתו המפורסמת (של החומר) יתייסר על מה שנקלע אליו, ויבוש וייכלם על מה שנתנסה בו. והוא שואף למעט באותה בושה ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל אופן אפשרי.
^{משל לבן חורין)} כמו אדם שהמלך כעס עליו וציווה עליו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישאף ככל יכולתו להסתתר במהלך אותה השפלה, ואולי יעביר דבר מועט למקום קרוב, שמא לא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ולא יראהו אדם. כך עושה בן החורין.
^{משל לעבד)} אך העבד ישמח בכך, ויחשוב שלא הועמס עליו טורח גדול, ויטיל את כל גופו לאותו זבל ולכלוך, ויטנף את פניו וידיו, ויעביר (את הזבל) בפרהסיה כשהוא צוחק ושמח ומוחא כפיו.
⁷ כך מצביהם של בני האדם. יש מבני האדם אנשים כמו שאמרנו, החושבים את כל דחפי החומר כחרפה וגנות ופחיתויות שהתחייבו בהכרח, ובפרט חוש המישוש שהוא חרפה לנו כמו שציין אריסטו (אתיקה ניקומכית ג, 10, 1118ב 1-4), שבגללו אנו להוטים אחר אכילה ושתייה וקיום יחסי מין. ראוי למעט בכך ככל האפשר, ולעשותו בסתר, ולהתייסר מעשייתו, ולא לדבר על כך ולא להרחיב עליו דברים, ולא להתקבץ לדברים אלה. אלא יהיה האדם מושל על כל הדחפים האלה, ממעט בהם ככל האפשר , ולא עוסק בהם אלא כפי ההכרח בלבד,
^{תכלית האדם)} ויציב את תכליתו – תכלית האדם באשר הוא אדם, שהיא תפיסת המושכלות ותו לא, שהחשובה והנכבדה בהן היא השגת האלוה והמלאכים ושאר מעשיו כפי היכולת. האנשים הללו הם אשר עם ה' תמיד, והם אשר נאמר להם: "אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהילים פב,ו). זהו המבוקש מן האדם; כוונתי שזוהי תכליתו.
ההתמודדות עם החומר: הבורים מתמכרים אליו
⁸ אך האחרים, המוסתרים מה', והם אספסוף הבורים – עשו ההפך מכך: ביטלו כל מחשבה והתבוננות במושכלות, ועשו לתכליתם את אותו החוש שהוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש. אין הם חושבים ולא מעסיקים את דעתם אלא באכילה ויחסי מין ותו לא, כמו שהתבאר על היותם של פורקי העול שטופים באכילה ובשתייה וביחסי מין;
^שתייה) נאמר: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ" (ישעיהו כח,ז),
^אכילה) ונאמר: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה [בְּלִי מָקוֹם]" (שם,ח),
^{מיניות)} ונאמר: "וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ" (שם ג,יב) – ההפך ממה שנדרש מהם מראשית היצירה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג,טז). הוא תיאר גם את גודל תאוותנותם, ואמר: "אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ" (ירמיהו ה,ח), ואמר: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים [עֲצֶרֶת בֹּגְדִים]" (שם ט,א).
משלי שלמה והנמשלים המוסריים
⁹ בשל עניין זה הקדיש שלמה את כל משלֵי לאזהרה מפני ניאוף ושתייה משכרת, כי בשני אלה שטופים השנואים המרוחקים מה', שנאמר עליהם: "כִּי לוֹא לַה' הֵמָּה" (ירמיהו ה,י), ונאמר: "שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ" (שם טו,א).

דבריו (של שלמה) "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" וכל אותו משל (משלי לא) ברורים, כי אם הזדמן לאדם כלשהו חומר טוב, נוח, שאינו גובר עליו ואינו מקלקל את סדרו – הרי זו מתת אל. כללו של דבר: קל להנהיג את החומר הנוח, כמו שציינו, ואם אין הוא נוח – אין זה נמנע מן המתאמן לרסנו. לכן השתמש שלמה, הוא ואחרים, בכל דברי המוסר האלה.
מצוות התורה וחכמינו לריסון דחפי החומר
¹⁰ ציוויי התורה ואיסוריה אינם אלא לרסן את כל דחפי החומר. על כן ראוי למי שבוחר להיות אדם באמת, ולא בהמה בתבנית אדם ובמתארו, שישים לו למטרה להחשיב כפחותים את כל דחפי החומר כגון אכילה ושתייה וקיום יחסי מין וכעס ושאר המידות הנובעות מן התאווה והכעס, ויבוש בהם, ויקבע להם תחומים בנפשו:
^{11 אכילה)} מה שאי אפשר בלעדיו, כמו האכילה והשתייה – עליו להגביל את עצמו ממנו למועיל ביותר, וכפי צורך התזונה ולא כפי ההנאה. וכן ימעט בדיבור עליו ובהתאספות עבורו. ידועה לך מורת רוחם (של חז"ל) מסעודה שאינה שלמצוה (בבלי פסחים מט,א), ושאנשי המעלה כמו פינחס בן יאיר לא אכלו מעולם אצל אף אחד, ורבינו הקדוש רצה שיאכל אצלו והוא לא עשה זאת (בבלי חולין ז,ב).
^{12 שתייה)} אשר לשתייה – דינה כדין האכילה בכל הנוגע לכוונה (נוסח אחר: להמעטה). ואילו אל ההתאספות לשתייה משכרת עליך להתייחס כחרפה רבה יותר מהתאספות בני אדם כשהם ערומים וערוותם גלויה ועושים את צרכיהם לאור יום ביושבם יחד. ביאור הדבר: כי עשיית הצרכים היא דבר הכרחי שאין לאדם עצה לדחותו, ואילו השכרות היא מעשה האיש הרע בבחירתו; והגנאי בגילוי הערווה מפורסם ולא מושכל, ואילו קלקול השכל והגוף מורחק מצד השכל. לכן ראוי למי שבוחר להיות אדם שיתרחק מזאת ולא ידבר על כך.

^{13 מיניות)} על יחסי המין אין לי צורך להרחיב מעבר למה שאמרתי בפירוש אבות (פה"מ אבות א,ה) ממה שנאמר בתורתנו החכמה והטהורה, על מיאוס הדבר והאיסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן. ידועים לך דבריהם (של חז"ל) שאלישע עליו השלום נקרא "קָדוֹשׁ" (מלכים־ב ד,ט) משום שהוא נמנע מן המחשבה על כך, עד שהוא לא ראה קרי (בבלי ברכות י,ב). וידועים לך דבריהם על יעקב עליו השלום שלא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן (בבלי יבמות עו,א). כל אלה דברים שהועברו במסורת באומה כדי להקנות לבניה את המידות האנושיות.
חומרת העבירה במחשבה: הרהורי עבירה קשים מעבירה
¹⁴ ידועים לך דבריהם: "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (בבלי יומא כט,א). יש לי פירוש יוצא דופן מאוד בביאור הדבר, והוא שכשאדם עובר עבירה – העבירה היא מצד המקרים הנובעים מחומרו דווקא, כמו שביארתי (פסקה 3), כלומר שהוא עבר בבהמיותו. ואילו המחשבה היא מסגולות האדם הנובעות מצורתו, ונמצא שאם הוא מעסיק את מחשבתו בעבירה – הוא עובר בחלק הנכבד יותר משני חלקיו; ואין חטאו של מי שעבר ושִעבד עבד בור כחטאו של מי ששעבד בן חורין נעלה. כי בצורה האנושית הזאת, ובכל סגולותיה הנובעות ממנה, אין ראוי להשתמש אלא במה שהן נועדו לו: להידבק בנעלֶה ולא להידרדר לשפל המדרגה.

חומרת העבירה בדיבור
¹⁵ ידועה לך חומרת האיסור שנאמר אצלנו על נבלות הפה.
^{ייחוד האדם)} גם זה מחויב, כי הדיבור הוא מסגולות בני האדם, והוא טובה שהתברך בה והתייחד בה, כמו שנאמר: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם [אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה']" (שמות ד,יא), ואמר הנביא: "ה' אֱלֹהִים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים" (ישעיהו נ,ד).
^{להשתמש בטובה לשם פחיתות)} על כן אין ראוי להשתמש בטובה זו – שניתנה לנו לשם שלמות, כדי שנִלמַד ונְלַמֵּד – בפחיתות הגדולה ביותר ובחרפה הגמורה, עד שנאמר כל מה שאומרים הגוים הבורים המופקרים בשיריהם ובסיפוריהם הראויים להם, ולא למי שנאמר להם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו). כפיות טובה) וכל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו באחד מענייני אותו חוש שהוא חרפה לנו, כך שיחשוב על שתייה או יחסי מין יותר ממה שיש בו צורך, או יאמר בו שירים – הרי לקח את הטובה שהתברך בה, והשתמש בה ונעזר בה לחטוא למיטיב ולהמרות את פיו, והרי הוא כמי שנאמר עליהם: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב,י).

מאפייני לשון הקודש
¹⁶ יש לי גם טעם לכך שלשוננו זאת נקראת "לשון קֹדש". אין לחשוב שזו הפרזה מצדנו, או טעות, אלא זו אמת. כי בלשון מקודשת זו לא נקבע כלל שם לאבר המין, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להולדה, ולא לזרע, ולא לשתן, ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעה כלל הוראה ראשונית בלשון העברית, אלא משתמשים עבורם במונחים מושאלים וברמיזות. הכוונה בזה היתה שאין ראוי להזכיר דברים אלה כך שייקבעו להם שמות, אלא הם דברים שיש לשתוק לגביהם. וכאשר ההכרח מביא להזכירם, עורכים לכך תחבולות בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשותם מסתתרים בכך ככל האפשר.
^{17 אברי הרבייה)} לאברו של הגבר קראו "גיד", והוא מונח על דרך הדוֹמוּת (החיצונית), כי אמרו: "וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ" (ישעיהו מח,ד). הם אמרו גם "שָׁפְכָה" (דברים כג,ב), על שם פעולתו. ואברה של האישה: "קֳבָתָהּ" (במדבר כה,ח), ו"קֵבה" היא שמה של הקיבה. ואילו "רחם" הוא שמו של האבר הפנימי שהעובר נוצר בו.
^{הפרשות)} שמה של הצואה: "צואה", נגזר מן "יצא". שמו של השתן: "מימי רגלים". שמו של הזרע: "שכבת זרע".
^{מעשה הרבייה)} לעצם המעשה המביא להולדה אין שם כלל. מכנים זאת "ישכב" או "יבעול" או "יקח" או "יגלה ערוה" – כך ותו לא. אל יטעך "ישגל" ותחשוב שהוא שם הפעולה. אין הדבר כן, כי "שֵגַל" הוא מונח המציין שפחה המיועדת לקיום יחסי מין בלבד: "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ [בְּכֶתֶם אוֹפִיר. שִׁמְעִי בַת וּרְאִי... וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ]" (תהילים מה,י-יב). האמור בכתיב "ישגלנה" (דברים כח,ל) – משמעותו: ייקחנה כשפחה לעניין זה.

חתימה
¹⁸ חרגנו ברוב הפרק ממטרת החיבור לענייני מידות, וכן לעניינים דתיים. אבל אף על פי שאין הם כולם ממטרת החיבור, מהלך הדברים הוביל לכך.