Guide for the Perplexed, Part 3 54

תכלית האדם: לחבר השגה לעשייה בארץ
ארבע משמעויות שהן אחת להסבר המונח חכמה
¹ המונח "חכמה" מציין בעברית ארבע משמעויות:
^א) הוא מציין השגת האמיתות, שתכליתן השגתו יתעלה. נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא [וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים] (איוב כח,יב-יג), ונאמר: "[לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ...] אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף [וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה...]" (משלי ב,ב-ו), וזה נפוץ.
^ב) הוא מציין קניית מומחיות מקצועית במקצוע כלשהו: "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם [יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ...] (שמות לה,י-יא), "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב [בְּיָדֶיהָ טָווּ]" (שם,כה).
^ג) הוא מציין קניית מעלות המידות: "וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם" (תהילים קה,כב), "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה" (איוב יב,יב). משום שמה שנקנה בזקנה כשלעצמה הוא ההכנה לקבלת מעלות המידות. ד) והוא מציין תחכום וערמה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שמות א,י). לפי משמעות זו נאמר: "וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה" (שמואל־ב יד,ב), כלומר בעלת תחכום וערמה. ובמשמעות זו גם: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע" (ירמיהו ד,כב).
^{2 איחוד המשמעויות)} ייתכן שמשמעות "חכמה" בעברית מורה על תחכום והפעלת המחשבה, ואז יש שאותו תחכום והערמה הוא
^א) בקניית מעלות שכליות,
^ב) או בקניית מעלות מידותיות,
^ג) או בקניית מומחיות מעשית,
^ד) או במעשי רוע ורשע. התברר אם כן ש"חכם" נאמר א) על בעל מעלות שכליות, ב) ועל בעל מעלות מידותיות, ג) ועל כל בעל מומחיות מעשית, ד) ועל בעל ערמה במעשי רשע ורוע.

חכמת התורה וסדר לימודה
³ לפי ביאור זה נקרא היודע את כל התורה לאמיתה "חכם" משני היבטים:
^א) מצד המעלות השכליות הכלולות בתורה,
^ב) ומצד מעלות המידות הכלולות בה. אך מכיוון שהדברים השכליים שבתורה נמסרים בקבלה (=כקביעה) ואינם מוכחים בדרכי העיון, החלו להתייחס בספרי הנביאים ובדברי החכמים לידיעת התורה כמין בפני עצמו ולחכמה סתם כמין אחר, כשאותה חכמה סתם היא זו שהוכחו באמצעותה אותם דברים שכליים שלמדנו מן התורה כקבלה. וכל מה שתמצא בכתובים על שבח החכמה ומופלאותה ומיעוט קוניה, כגון "לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ" (איוב לב,ט), "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא [וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה]" (שם כח,יב) ופסוקים רבים כיוצא בהם – כולם מתייחסים לאותה חכמה המלמדת אותנו את ההוכחה לדעות התורה. דבר זה נפוץ גם בדברי החכמים ז"ל, כלומר שגם הם מתייחסים לידיעת התורה כמין אחד ואל החכמה כמין אחר. א) אמרו ז"ל על משה רבינו: "אב בחכמה, אב בתורה, אב בנביאים" (בבלי מגילה יג,א), ב) ועל שלמה נאמר: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" (מלכים־א ה,יא), ואמרו: "ולא ממשה" (ראו בבלי ראש השנה כא,ב), כלומר שהכוונה ב"מִכָּל הָאָדָם" היא "מאנשי דורו", ומשום כך מזכיר הפסוק את "הֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל", החכמים המפורסמים אז.

⁴ החכמים ז"ל אמרו גם שהאדם נתבע תחילה לדעת את התורה, ואחר כך הוא נתבע על החכמה, ואחר כך הוא נתבע על התלמוד המוטל עליו, כלומר להסיק מה עליו לעשות. וכך ראוי שיהיה הסדר:
^א) שהדעות הללו ייוודעו בתחילה כקבלה,
^ב) ואחר כך יוכחו,
^ג) ואחר כך יש לדקדק את המעשים שעל ידם יוטבו דרכי האדם. זה לשונם ז"ל על כך שהאדם נתבע על שלושת העניינים הללו בסדר זה: "כשאדם נכנס לדין תחלה אומרים לו: קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" (בבלי שבת לא,א). הרי התברר לך שידיעת התורה היא לשיטתם מין אחד, והחכמה מין אחר, והיא אימות דעות התורה בעיון נכון.

ארבע השלמויות האנושיות
⁵ לאחר כל מה שהקדמנו, שמע מה שנֹאמר: הפילוסופים, הקדומים והמאוחרים, הבהירו שהשלמויות המצויות לאדם – ארבעה מינים הם:

^{א: שלמות קניינית)} הראשון – והוא הנחות שבהם, והוא אשר בו מכלים אנשי העולם את ימיהם – הוא שלמות הקניין, כלומר הממון והבגדים והכלים והעבדים והקרקעות וכיוצא בהם שיש לאדם. והיותו של האדם מלך גדול הוא גם כן ממין זה. בשלמות זו אין שום חיבור בינה ובין אותו אדם, אלא היא יחס כלשהו, שרוב ההנאה ממנו היא דמיון גרידא, כלומר: "זה ביתי" ו"זה עבדי" ו"הכסף הזה שלי" ו"אלה הם אנשי צבאי". ואם יתבונן בעצמו ימצא שהכול חיצוני לעצמותו, ושכל דבר מקניינים אלה קיים כפי שהוא בפני עצמו. ולכן אם יֵעדר אותו היחס, לא יהיה הבדל בין אותו אדם שהיה מלך גדול לבין הנקלה שבאנשים, מבלי שישתנה דבר מאותם הדברים שהיו מיוחסים לו. הפילוסופים הבהירו שמי שישים את השתדלותו ומטרתו לאופן זה של שלמות – לא תהיה השתדלותו אלא לדמיון גרידא, והוא דבר שאינו בר קיימא, ואף אם יתקיים בידו הקניין ההוא כל ימי חייו, לא תושג לו בעצמותו כל שלמות.

^{6 ב: שלמות גופנית)} המין השני קשור לעצמותו של האדם יותר מן הראשון, והוא שלמות מבנה הגוף ותכונתו, כלומר שמזגו של אותו אדם יהיה בתכלית האיזון ואבריו בפרופורציות מתאימות וחזקים כראוי. גם את מין זה של שלמות אין לעשות תכלית, כי הוא שלמות גופנית, ואינו של האדם באשר הוא אדם אלא באשר הוא בעל חיים, והוא שותף בזה לחיות הפחותות ביותר. ועוד, אפילו יגיע כוח האדם לשיאו המרבי, לא יגיע לכוחו של פרד חזק, לא כל שכן שיגיע לכוח אריה או כוח פיל. שיא השלמות הזאת, כמו שציינו, היא שיישא משא כבד או ישבור עצם עבה וכיוצא בזה מן הדברים שאין בהם תועלת גופנית גדולה. תועלת נפשית, מכל מקום, נעדרת מן המין זה.

^{7 ג: שלמות אופי וחברה)} המין השלישי הוא שלמות בעצם האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המידות, כלומר שמידותיו של אותו אדם תהיינה בתכלית המעלה. ומטרת רוב המצוות אינה אלא להשגת מין זה של שלמות. גם מין שלמות זה אינו אלא הכנה לזולתו ואינו תכלית לעצמו. זאת משום שכל המידות אינן אלא בדברים שבין אדם לחברו, וכאילו באותה שלמות במידותיו הוא רק הכשיר עצמו לתועלת בני האדם, ואם כן נעשתה כלי עבור אחרים. שהרי אם תניח אדם לבדו, שאין לו עסק עם אף אחד, תמצא שכל מידותיו הטובות יהיו אז נטולות ערך ובטלות ואין בהן צורך, ואינן תורמות לשלמותו האישית כלל. כי אין הוא צריך אותן ואין הן מועילות לו אלא מבחינת זולתו.

^{8 ד: שלמות ההכרה)} המין הרביעי הוא השלמות האנושית האמיתית, שהיא השגת המעלות השכליות, כלומר תפיסת מושכלות המלמדות דעות נכונות במטפיזיקה. וזו היא התכלית האחרונה, והיא המביאה את האדם לשלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא הנותנת לו קיום נצחי. ובה האדם אדם.
שלמות השיא, גם בתפיסת הנביאים והחכמים
⁹ התבונן בכל אחת משלוש השלמויות הקודמות ותמצא שהיא לזולתך, לא לך; ואם אי אפשר בלעדיהן, כַּמפורסם, הרי הן לך ולזולתך. אך השלמות האחרונה הזאת היא לך לבדך, ואין בה לאחר שום שותפות עמך, "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ [וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ]" (משלי ה,יז). לכן ראוי לך שתשקוד להשיג את מה שנשאר לך, ולא תטרח ותתייגע עבור אחרים, אתה המזניח את נפשך עד שלובנהּ השחיר בשלוט הכוחות הגופניים עליה, כמו שנאמר בתחילת אותם משלים שִירִיִּים שנאמרו על עניינים אלה: "[אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ] בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א,ו). ועל אותו עניין עצמו נאמר: "פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ, וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי" (משלי ה,ט).

¹⁰ גם הנביאים ביארו לנו את העניינים האלה עצמם ופירשו אותם לנו כמו שפירשום הפילוסופים, ואמרו לנו בפירוש ששלמות הקניין, ושלמות בריאות הגוף, ושלמות המידות – כל אלה אינן שלמויות שיש להתפאר בהן ולחשוק בהן; ושהשלמות שיש להתפאר בה ולחשוק בה היא ידיעתו יתעלה, שהיא הידע האמיתי. ירמיה אמר על אותן ארבע שלמויות: "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיהו ט,כב-כג). התבונן כיצד נקט אותן כסדרן אצל ההמון, משום שמבחינתם השלמות הגדולה ביותר היא "עשיר בעשרו", ולמטה ממנה "גבור בגבורתו" ולמטה ממנה "חכם בחכמתו", כלומר בעל המידות הנעלות, משום שגם אותו אדם הוא נכבד אצל המון העם שאליהם הוא מדבר, ולכן סודרו (השלמויות) בסדר זה.

¹¹ החכמים ז"ל כבר השיגו מאותו פסוק את העניינים האלה עצמם שצִיַּנּו, ואמרו במפורש את מה שביארתי לך בפרק זה: שה"חכמה" האמורה בסתם בכל מקום, והיא התכלית, היא השגתו יתעלה, ושאותם קניינים שאדם קונה מן האוצרות שמתחרים בהם ומחשיבים אותם לשלמות – אינם שלמות. וכן כל המעשים התורניים האלה, כלומר מיני העבודות, וכן המידות המועילות לכל האנשים בהתנהגותם זה עם זה – לכולם אין חיבור לתכלית אחרונה זו ואין להשוותם אליה, אלא הן הכנות עבור תכלית זו.

¹² שמע דבריהם בכל אותם עניינים בלשונם, והוא לשון בראשית רבה (לה,ג). נאמר שם: "כתוב אחד אומר: 'וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ' (משלי ח,יא) וכתוב אחר אומר: 'וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ' (שם ג,טו); 'חֲפָצִים' – אלו מצות ומעשים טובים, 'חֲפָצֶיךָ' – אלו אבנים טובות ומרגליות; חֲפָצַי וחֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, אלא: 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל [הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי]' (ירמיהו ט,כג)". ראה כמה תמציתי מאמר זה וכמה שלם אומרו, ואיך לא החסיר דבר מכל מה שציינו והארכנו בביאורו ובהקדמותיו!

המנהיגות כהידמות
¹³ כיוון שהזכרנו את הפסוק הזה והדברים המופלאים הכלולים בו, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים את מה שהוא כולל: בפסוק הזה, בביאור המטרה הנכבדת ביותר, הוא לא הסתפק בהשגתו יתעלה בלבד, משום שאילו זו היתה כוונתו היה אומר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי" ועוצר, או היה אומר "השכל וידוע אותי כי אני אחד" או היה אומר "כי אין לי תמונה" או "כי אין כמוני" וכיוצא בזה. אלא אמר: ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר פעולותיו, כדרך שביארנו (א,נד) על מה שנאמר: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ [וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ]" (שמות לג,יג). וביאר לנו בפסוק הזה (ירמיהו ט,כג) שאותן פעולות שיש לדעת ולחקות הן חסד, משפט וצדקה.

¹⁴ הוא הוסיף עניין חשוב אחר, והם דבריו "בָּאָרֶץ" (שם), שזה הוא ציר התורה. ולא כמחשבתם של המתפרצים, שחשבו שהשגחתו יתעלה מסתיימת אצל גלגל הירח ואילו הארץ ואשר בה עזובים, "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ט,ט), אלא כמו שהבהיר לנו על ידי אדון החכמים: "כִּי לַה' הָאָרֶץ" (שמות ט,כט), כלומר שהשגחתו גם בארץ כמתאים לה כמו שהוא משגיח בשמים כמתאים להם, והוא אומרו: "כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיהו ט,כג).
¹⁵ אחר כך השלים את העניין ואמר: "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'" (שם), כלומר כוונתי שיבוא מכם חסד, צדקה ומשפט בארץ באופן שביארנו (א,נד) לגבי שלש עשרה מדות, שהמטרה היא להידמות להן ושיהיו אלה דרכינו. אם כן התכלית הנזכרת בפסוק הזה היא שהוא הבהיר ששלמות האדם שיתפאר בה באמת היא
^א) מי שיזכה בהשגתו יתעלה כפי יכולתו,
^ב) ושידע כיצד היא השגחתו על ברואיו בהבאתם למציאות ובהנהגתם, ג) ושבדרכיו של אותו אדם לאחר אותה השגה יתכוון תמיד לחסד צדקה ומשפט, כהידמות לפעולותיו יתעלה באופן שביארנו כמה פעמים בחיבור זה.

חתימת הספר
¹⁶ זה מה שנראה לי לכלול בחיבור זה ממה שנראה לי שיועיל מאוד לשכמותך, ואני מאחל לך שעם התבוננות שלמה תשיג כל מה שכללתי בו בעזרת ה' יתעלה,

והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיח לנו: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה,ה). "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (שם ט,א). אמן.

שיר סיום
קָרוֹב מְאֹד הָאֵל לְכָל קוֹרֵא, אִם בֶּאֱמֶת יִקְרָא וְלוֹ יִשְעֶה. נִמְצָא לְכָל דּוֹרֵש יְבַקְּשֵהוּ, אִם יַהֲלֹךְ נִכְחוֹ וְלֹא יִתְעֶה.

נשלם החלק השלישי בעזרת האלוה ובהישלמו נשלם מורה הנבוכים: