Guide for the Perplexed, Part 3 50

הטעמים לסיפורי התורה הנראים חסרי תועלת
סיפורי התורה הנראים חסרי תועלת
¹ יש גם דברים שהם מסתרי תורה שרבים נכשלו בהם וראוי לבארם. והם אותם סיפורים המסופרים בתורה שחושבים שאין תועלת בהזכרתם,
^{דוגמאות)} כגון תיאור הסתעפות העממים מנח ושמותם ומקומותיהם (בראשית י), וכן בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי (שם לו,כ-ל), ותיאור הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (שם,לא-לט) וכיוצא בזה.
^{הביקורת)} ידועים לך דבריהם (של חז"ל) שמנשה הרשע היה ממלא את מושבו השפל בביקורת על המקומות האלה דווקא. הם אמרו: "היה יושב ודורש בהגדות שלדופי. היה אומר: לא היה לו למשה לכתוב אלא 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' (בראשית לו,כב)" וכו' (בבלי סנהדרין צט,ב).
הכלל: הסיפורים בתורה באים לאמת דעות או לתקן מעשים
² אני אודיעך כלל, ולאחר מכן אחזור לפרט אותו, כמו שעשיתי בהטעמת המצוות.

דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה:
^א) אם לאמת דעה שהיא אחד מיסודות התורה,
^ב) או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהיו בין בני האדם עושק ותוקפנות. אסדר לך את הדברים כסדר:

שושלת היוחסין עד אברהם: הסרת ערעור על חידוש העולם
^{3 הדעה)} מאחר שיסוד התורה הוא שהעולם מחודש, ושמי שנברא בתחילה הוא פרט אחד מן המין האנושי, והוא אדם, ופרק הזמן שחלף בין אדם למשה רבינו הוא אלפיים וחמש מאות שנה בערך –
^הספק) אילו נמסר להם דבר זה בלבד, היו האנשים אז נחפזים להטיל ספק; שהרי בני האדם נמצאו מפוזרים בקצוות כל הארץ ובעממים שונים ועם לשונות שונות רחוקות זו מזו מאוד.
^{ביסוס הדעה)} ספק זה הוסר בכך שתוארו ייחוסם והסתעפותם של כולם, ונזכרו שמותם של אלה המפורסמים: פלוני בן פלוני, וימי חייהם, וסופר היכן שכנו (בראשית ה; י; יא,י-לב), והטעם לכך שהתפזרו לקצוות הארץ, והטעם לַשוני בלשונותיהם, אף על פי שבתחילה היו במקום אחד ושפה אחת לכול (בראשית יא,א-ט), שהרי כך התחייב מהיותם בני איש אחד.
נח ואברהם: השכר והעונש
⁴ וכן תיאור סיפור המבול (בראשית ו-ט) וסיפור סדום ועמורה (שם יח,כ עד יט-כח) הם כדי להביא ראיות לדעה הנכונה, שהיא: "אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (תהילים נח,יב).

מלחמת תשעת המלכים: הנס וההקרבה והמידות
⁵ וכן תיאור אותה מלחמת תשעת המלכים (בראשית יד) –
^א) כדי לספר על הנס של ניצחון אברהם עם מתי מעט כשאין איתם מלך, על ארבעה מלכים גדולים.
^ב) וכן הודיענו שהגן על קרובו משום שהיה שותף לאמונתו, והכניס עצמו בסכנת המלחמה כדי להצילו.
^ג) וכן הודיענו על הסתפקותו במועט והיותו שמח בחלקו, מקל ראש ברכישת הממון ונותן דעתו לטוּב המידות, והוא שאמר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל [וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: 'אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם']" (שם יד,כג).

תיאור ייחוסי בני שעיר: הצורך במחיית עמלק דווקא
⁶ תיאור שבטי בני שעיר וייחוסם האישי הוא בשל מצוה אחת: שהוא יתעלה ציווה למחות את זרע עמלק דווקא, ועמלק אינו אלא בן אליפז מתמנע אחות לוטן. ואילו את שאר בני עשו לא ציווה להרוג. עשו התחתן בבני שעיר, כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם והתערב זרעו בזרעם, ונעשו כל ארץ שעיר ואותם שבטים מיוחסים לשבט השליט, שהם בני עשו, ובפרט זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור ביותר בהם. אילו לא היו מתבררים ייחוסים אלה ופירוטם – היו נהרגים כולם מבלי משים. על כן בירר הכתוב את שבטיהם ואמר: אלה שאתם רואים היום בשעיר ובמלכות עמלק – אין הם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני, והם התייחסו על עמלק רק משום שאמו (של עמלק) מהם. כל זה צדק מאת ה', כדי שלא יומת שבט בכלל שבט אחר, כי הגזרה היתה על זרע עמלק דווקא. וכבר ביארנו (ג,מא27) את אופן החכמה בזה.

תיאור מלכי אדום: הרקע למצוות המלכת מלך
⁷ הטעם לתיאורו את הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית לו,לא-לט) הוא כי מכלל המצוות: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז,טו). והמלכים הללו שהזכיר – אין מהם אחד מאדום. הלא תראה שהוא מביא את ייחוסם ואת ארצם: פלוני ממקום פלוני, ופלוני ממקום פלוני. מה שנראה לי ביותר הוא שדרכיהם וסיפוריהם היו מפורסמים, כוונתי לדרכיהם של מלכי אדום הללו, ושהם אזרו עוז נגד בני עשו והכניעו אותם. לכן הזכיר אותם בשמם, וכאילו אמר: לִמדו לקח מאחיכם בני עשו שהיו מלכיהם פלוני ופלוני, ומעשיהם של הללו היו מפורסמים, כי לא עמד בראש אומה אדם שאינו מיוחס עליה שלא דיכא אותה דיכוי קשה או מועט.

הקושי בטעמי סיפורי המקרא – אי הכרת הרקע
⁸ כללו של דבר: כמו שציינתי לך (ג,מט32) את ריחוקן של דרכי הצאבים מאיתנו היום, כך תולדות הימים ההם נסתרות מאיתנו היום; ואילו ידענו אותן, וידענו את המאורעות שאירעו באותם ימים – היינו מבינים בפירוט את הטעם של דברים רבים שנזכרו.

^הסבר) ראוי שתבין שבחינת הדברים הכתובים אינה כבחינת המצבים הנראים לעין. כי במצבים הנראים לעין יש פרטים, שנובעות מהם תוצאות הכרחיות גדולות, שאין אפשרות להזכירם או שהדבר יארך. כשמתבוננים באותם סיפורים, חושב האדם המתבונן שיש בסיפורים האלה אריכות או כפילויות; ואילו היה רואה את מה שסופר היה מבין את ההכרח במה שנאמר. לכן כשאתה רואה בתורה סיפור שאינו במסגרת המצוות, אתה חושב שזהו סיפור שלא היה הכרח לתארו, או שיש בו אריכות או כפילויות, בעוד הטעם לזה הוא שלא ראית את הפרטים שהביאו להזכיר מה שנזכר כפי שנזכר.

פירוט המסעות במדבר והאיסור לבנות את יריחו: הנצחת הניסים
⁹ בכלל זה ציון המסעות,
^הקושי) שלכאורה נזכר מה שאין בו שום תועלת; ובשל דמיון השווא הזה שהיה עולה על הדעת נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" (במדבר לג,ב).
^הנצחה) הצורך בכך גדול מאוד, כי כל הנסים הם ודאיים רק למי שראה אותם, אך בעתיד הופכת הזכרתם לסיפור והשומע עלול לחשוב שהוא שקרי. וידוע שאין אפשרות ולא יעלה על הדעת שיהיו נסים יציבים וקיימים לאורך הדורות לכל בני האדם.
^{10 הנס הגדול)} ומכלל נסי התורה – מן הגדולים בהם – שהותם של ישראל במדבר ארבעים שנה, והימצאות המן בו בכל יום.
^א) ואותו מדבר הוא כמו שאמר הכתוב: "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח,טו),
^ב) והם מקומות רחוקים מאוד ממקום יישוב, שאינם טבעיים לאדם, "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן [וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת]" (במדבר כ,ה).
^ג) ונאמר עליהם גם: "אֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ [וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם]" (ירמיהו ב,ו),
^ד) ולשון התורה: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם [לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם]" (דברים כט,ה).
^{הכרת הנס)} כל אלה נסים ברורים וניכרים. מכיוון שידע ה' יתעלה שיקרה בעתיד לנסים אלה מה שקורה לסיפורים,
^א) ויחשבו שהם היו במדבר קרוב למקום יישוב, שאדם יכול לשהות בו, כמו המדבריות שהערבים (=הבדוים) שוכנים בהם היום,
^ב) או שהם מקומות שאפשר לחרוש ולקצור בהם או להיות ניזונים מאחד הצמחים שהיו שם,
^ג) או שהמן יורד מטבעו באותם מקומות תמיד,
^ד) או שיש באותם מקומות בארות מים – לכן סולקו כל אותם דמיונות שווא והודגש סיפור כל הנסים האלה על ידי ביאור אותם מסעות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא וידעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים שנה.

¹¹ מטעם זה עצמו החרים יהושע את מי שיבנה את יריחו לעולם (יהושע ו,כו), כדי שאותו נס יהיה יציב וקיים, כי לכל מי שיראה את החומה הזאת שקועה בארץ יהיה ברור שאין זאת צורת בניין שנהרס אלא שהוא שקע בנס.

המסעות והחנייה במדבר על פי ה'
¹² וכך גם מה שנאמר: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט,כ; ראו שם,יח: עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ) – תיאור זה היה מספיק, והיה נראה במחשבה ראשונה שכל מה שנאמר לאחר מכן בעניין זה הוא אריכות ללא צורך; כוונתי למה שנאמר: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן [עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ.] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן [יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן, עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ . וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.] אוֹ יֹמַיִם [אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה]" (במדבר ט,יט-כג).
¹³ אודיע לך את הטעם לכל הפירוט הזה. הטעם הוא שהעניין יודגש כדי לסלק את כל מה שהיו האומות חושבות אז, ומה שהן חושבות עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו לאן הם הולכים, כמו שנאמר: "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" (שמות יד,ג). וכן קוראים לו הערבים היום, כוונתי שהם קוראים למדבר "אַלתִּיהּ" ("הַתְּעִיָּה"), והם חושבים שישראל תעו ולא ידעו את הדרך. על כן בא הכתוב להבהיר ולהדגיש שאותם מסעות לא־סדורים, והחזרות שהיו בחלקם, ופרקי הזמן השונים שחנו בכל מסע, כך שבמסע אחד חנו שמונה עשרה שנה, במסע אחר יום אחד, ובאחר לילה אחד – כל זה מכוח קביעה אלוהית, ואין זו תעייה בדרך אלא לפי העלות עמוד הענן. לכן פירט את כל הפירוט ההוא.
¹⁴ כבר התבאר בתורה שכִּברת דרך זו קצרה וידועה, דרכו בה רבים, ואין היא בלתי מוכרת; כוונתי לכברת הדרך שבין חורב, שאליו הגיעו במכוון, כמו שאמר יתעלה: "[בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם] תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג,יב), ובין קדש ברנע שהוא תחילת הארץ הנושבת, כמו שנאמר: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ" (במדבר כ,טז). אותה כברת דרך היא מהלך אחד עשר יום, כמו שנאמר: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א,ב), ואי אפשר לתעות בה ארבעים שנה. אלא הטעם לכך הוא הסיבות המפורשות בתורה.

סיכום
¹⁵ וכך כל סיפור שהטעם להזכרתו נסתר ממך – יש לו סיבה טובה מאוד. בכל הדבר נקוט את העיקרון שהעירו לנו עליו (חכמינו) ז"ל: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם' (שם לב,מז), ואם רֵק הוא – מכם" (בראשית רבה א,יד ועוד).