Guide for the Perplexed, Part 3 49

קבוצה יד: איסורי אישות וחתימת הטעמים
פתיחה
¹ המצוות שהקבוצה הארבע עשרה כוללת הן אלה שמנינו בספר נשים ובהלכות איסורי ביאה (בספר קדושה). וכלאי בהמה (בספר זרעים) ומצות מילה (בספר אהבה) בקבוצה זו. כבר הודעתי לעיל (ג,לה14) את תכליתה של קבוצה זו, וכעת אחל לבאר את פרטיה.

קדֵשה: מיסוד הקשר הזוגי וחשיבות האחווה
² ואומר: ידוע שחברים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו. אריסטו ביאר זאת בספר התשיעי של "אתיקה" (לפי הסדר בתרגום הערבי. לפנינו: ח,1). בשעת בריאותו ואושרו הוא נהנה מידידותם, כשהוא במצוקה הוא פונה אליהם לעזרה, ולעת זקנתו וחולשת גופו הוא מסתייע בהם. עניין זה מצוי יותר וחזק יותר לגבי הילדים, וכן לגבי הקרובים. האחווה, האהבה ההדדית והעזרה ההדדית נעשות שלמות רק בקרב קרובי משפחה, כך שאם משותף לשבט אחד אב קדמון אחד, אפילו רחוק, נוצרות ביניהם בשל כך אהבה ועזרה הדדית וחמלה בין איש לרעהו, שהיא הגדולה ביותר ממטרות התורה.

^{3 א: תא משפחתי)} מסיבה זו נאסרה הקדֵשה, בשל קלקול הייחוס שיש בכך, ושהנולד ממנה נכרי לבני האדם: אין לו משפחה ידועה מצד אביו ואף אחד ממשפחתו מצד אביו אינו מכיר אותו. וזהו המצב הרע ביותר עבורו ועבור אביו.
^{4 ב: איפוק תאווה)} יש עניין חשוב אחר בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאווה ליחסי המין והתמדה בהם. כי התחלפות גופי הקדֵשות מגבירה את התאווה, משום שעוררותו של אדם מגוף אחד שהתרגל אליו אינה כעוררותו מגופים חדשים, בעלי צורות ומצבים שונים.
^{5 ג: סדר חברתי)} ויש באיסור הקדשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת מריבות. כי אילו היתה הקדשה מותרת, היה קורה שהיו פונים אל אישה אחת כמה גברים בבת אחת, ואז לא היה מנוס מקטטה, וברוב המקרים היו הורגים זה את זה או הורגים אותה, כדבר הידוע מאז ומתמיד: "וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ" (ירמיהו ה,ז).

^{6 סיכום)} כדי למנוע את המריבות הגדולות האלה, ולהביא את התועלת הכללית, והיא ידיעת הייחוס, נאסרו הקדשה והקָּדֵש, ואין אופן היתר לקיום יחסי מין אלא על ידי ייחוד (=בחירת) אישה ונישואין איתה בפומבי. כי אילו היה די בייחודה בלבד, היו רוב האנשים מביאים קדשה לבתיהם לזמן מה המוסכם על שניהם והיה האדם אומר שהיא אשתו. לכן התחייבה פעולה חוזית ומעשה מסוים שהיא תיוחד אליו בו, והוא הארוסין, ושדבר זה יפורסם, והוא הנשואין: "וַיִּקַּח בֹּעַז עֲשָׂרָה [אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר: 'שְׁבוּ פֹה' וַיֵּשֵׁבוּ]" (רות ד,ב; ושם: וַיִּקַּח עֲשָׂרָה).

גירושין בגט: ביטול מסודר של הנישואין
⁷ יש שהחיבור ביניהם אינו עולה יפה, ומצב ביתם אינו מסודר, ועל כן הותרו הגירושין.
^בכתב) אילו היו הגירושין מתקיימים באמירה בלבד או בהוצאתה מביתו, היתה האישה תרה אחר היסח דעת ויוצאת וטוענת שנתגרשה. או אם היה נואף איתה מישהו, היו היא והנואף טוענים שהיא נתגרשה לפני כן. לכן נצטווינו שגירושין לא יתקיימו אלא על ידי מסמך שיעיד על כך: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת [וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ]" (דברים כד,א).

סוטה: השבת האמון והזהירות מפני הפרתו
⁸ כיוון שההאשמות בניאוף והחשדות לגביו רבים מאוד בנוגע לאישה, נצטווינו בדיני השׂוֹטָה. כי עניין זה גורם לכל אישה נשואה לשמור את עצמה מכל משמר ולעשות לעצמה סייגים ככל האפשר פן ירע עליה לב בעלה, מהחשש מאימת מי שׂוטה. כי אפילו היתה נקייה ובטוחה בעצמה, רוב האנשים היו פודים עצמם בכל רכושם מאותו מעשה שנעשה בה, ואף מעדיפים את המוות על פני אותו ביזיון עצום, שהוא גילוי ראש האישה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שמתגלה חזהּ, והולכתה סביב בכל המקדש בנוכחות הציבור, נשים וגברים, ובנוכחות בית דין הגדול. חשש זה מונע חוליים חמורים המשבשים את סדריהם של בתים רבים.

מפתה נערה בתולה: מניעת מין מזדמן
^{9 מפתה)} כיוון שכל נערה בתולה עומדת לנישואין לכל מי שיזדמן, המפתה אותה אינו מתחייב אלא לשאת אותה, כי הוא ראוי לה יותר, וזה מרפא בלי ספק את שברהּ יותר מאשר אם יישא אותה אחר. ואם לא תרצה זאת, היא או אביה, ישלם את המוהר.
^אונס) על עונשו של האונס נוסף ש"לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם כב,כט).

הייבום והחליצה: המשך משפחת המת והגנאי בסירוב
¹⁰ אשר לטעם היבום – מפורש במקרא (בראשית לח,ח) שהיה זה מנהג קדום לפני מתן תורה, שהתורה השאירה אותו. ואילו החליצה היא משום שאותן פעולות היו מגונות במנהגי הזמנים ההם: אולי יימנע מאותו גנאי וייַבֵּם. דבר זה מפורש בלשון התורה: "[וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה:] 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ [אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'.] וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל ['בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל']" (דברים כה,ט-י).

מעשה יהודה ותמר: מידות טובות וצדק
¹¹ ממעשה יהודה אפשר ללמוד מידה טובה וצדק במשפטים, וזאת מדבריו: "
^א) תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז,
^ב) הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה" (בראשית לח,כג). ביאור הדבר הוא שיחסי מין עם קדשה לפני מתן תורה היו כיחסי מין של אדם עם אשתו אחרי מתן תורה, כלומר שזהו מעשה מותר שאינו מאוס כלל. ותשלום השכר המוסכם לקדשה היה אז כתשלום כתובת אשה לה היום בעת הגירושין, כוונתי שהיתה זו אחת מזכויות האישה שחובה עליו לשלם.
^{מידה טובה)} נמצא שדברי יהודה "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" מלמדים אותנו שחרפה היא לנו לדבר על כל ענייני יחסי המין, אפילו המותרים מהם, ויש לשתוק לגביהם ולהסתירם, ואפילו יביא הדבר להפסד ממון. כמו שאתה רואה שעשה יהודה בכך שאמר: "מוטב שנפסיד והיא תזכה במה שלקחה, מאשר נפרסם את החיפוש ונהיה לחרפה". זוהי המידה הטובה שלמדנו מפרשה זו.
^צדק) ואילו הצדק שאנו למדים ממנה הוא מדבריו כדי לנקות את עצמו מגזילתה, ושהוא לא חזר בו ולא הפחית ממה שסיכם איתה: "הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה [וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ]" (שם) – אין ספק שאותו גדי היה טוב ביותר במינו, ולכן רמז אליו ואמר "הַזֶּה". זהו הצדק שירשו מיעקב ויצחק ואברהם, שלא לשנות דיבור ולא להפר הבטחה, ולשלם את החובות בשלמות עד תומם; ושאין הבדל בין ממון הזולת שאתה מקבל כמלווה או כפיקדון, לבין מה שאתה חייב לזולת באיזה אופן שיהיה, בשכר או בדרך אחרת. ושדין כתובּת כל אישה כדין שכר כל שכיר, ואין הבדל בין כובש שכר שכיר לבין מי שמחזיק במה שמגיע לאשתו, ואין הבדל בין מי שלוחץ (או: עושק) את השכיר או משתמש כלפיו באמתלאות כדי להוציאו בלי שכרו לבין מי שעושה כך לאשתו כדי להוציאה בלי כתובה.

מוציא שם רע: חוקי צדק של מידה כנגד מידה
¹² התבונן נא בגודל הצדק של חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם (דברים ד,ח) אלה, כיצד דנו במוציא שם רע.
^{העבירה והמניע)} כי אין ספק שאשתו של אותו רשע שהוציא עליה שם רע לא מצאה חן בעיניו והוא מאס בה, ואילו רצה לגרשה כדין כל המגרש את אשתו לא היתה לו מניעה מכך, אבל אילו גירשה – היה חייב לפרוע לה את המגיע לה. לכן שם לה עֲלִילֹת דְּבָרִים (שם כב,יד;יז) כדי להיפטר ממנה בלי תשלומין, והוציא עליה דיבה ולשון הרע שקרי כדי להחזיק אצלו את מה שמוטל עליו לתת לה, והוא חֲמִשִּׁים כָּסֶף (שם,כט), כי זהו מֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב,טז) הקבוע בתורה.
^{תגובת התורה א)} לכן גזר עליו יתעלה לשלם מֵאָה כֶסֶף (דברים כב,יט), בהתאם לעיקרון של "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כב,ח), וכדין עדים זוממין, כמו שביארנו (ג:לה6;מא6). כך מוציא שם רע זה זמם לגרום לה להפסד של החמישים המוטלים עליו לתת לה, וישלם מאה. זהו העונש על כך שהחזיק אצלו את החוב המוטל עליו וזמם לקחתו.
^ב) והעונש על כך שפגע בשמה הטוב והשמיץ אותה שניאפה – שייפגע שמו הטוב במלקות בשוט: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (דברים כב,יח).
^ג) והעונש על כך שביכר את התאווה וביקש הנאה גרידא – שיהיה מחויב לה תמיד: "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם,יט), כי מה שהביא אותו לכל מה שעשה אינו אלא שהוא מאס בה.

דרכי הצדק של התורה ודרכי העולם
¹³ כך מתרפאות המידות הרעות, כאשר רופאן הוא הציווי האלוהי. דרכי הצדק בכל דיני התורה הזאת יהיו לך תמיד גלויות וברורות אם תתבונן היטב. התבונן כיצד השווה בין דין מוציא שם רע שזמם להחזיק בחוב המוטל עליו לבין דין הגנב שלקח את ממון זולתו; ועשה את דין עד זומם שזמם לעשות נזק אף על פי שזממו לא התממש, כדין מי שהזיק ופגע, כלומר הגנב ומוציא שם רע – הדין בשלושתם תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד (במדבר טו,טז).
¹⁴ התפעל ביותר מחכמת דיניו יתעלה, כמו שתתפעל מחכמת יצוריו. נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב,ד). כלומר: כמו שמעשיו בתכלית השלמות, כך דיניו בתכלית הצדק. אלא ששׂכלינו אינם יכולים להשיג את שלמותו של כל מה שיצר ואת הצדק של כל דיניו. וכמו שאנו משיגים חלק מנפלאות יצוריו באברי בעלי החיים ותנועות הגלגלים, כך אנו משיגים את הצדק של חלק מדיניו. ומה שנסתר ממנו משני המינים גם יחד רב ממה שגלוי לנו מאוד מאוד. ונחזור אל נושא הפרק.

איסורי עריות כולל משכב זכר או בהמה: המיעוט במיניות
¹⁵ אשר לאיסור העריות – כל עניינו מכוון להמעטה ביחסי מין ולמאיסה בהם, ושלא יבוקש מהם אלא מעט ביותר.
¹⁶ אשר לאיסור זְכוּר ובהמה – הוא ברור מאוד: אם מאוס שייעשה מהדבר הטבעי אלא ההכרחי, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ובקשת ההנאה גרידא.

¹⁷ את כל העריות מן הנשים כולל עניין אחד, והוא:
^{טעם א: רתיעה מזמינות מינית)} שנפוץ מאוד שכל אחת מהן מצויה עם האדם, שוכנת תמיד בביתו, והיא זמינה לו, קל להשיגה, אין טורח בהבאתה, ושופט אינו יכול להוכיח אדם על כך שהיא אצלו. כי אילו היה דין הערוה כדין כל פנויה, כלומר שמותר לשאתה ושהאיסור היחיד בה הוא שאינה אשתו, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות איתן תמיד. ומכיוון שנאסרו יחסי המין איתן לחלוטין, והורתענו מכך בהרתעה החמורה ביותר, כלומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין דרך לקיים יחסי מין עם אלה – מובטח שלא ייגשו אליהן, והמשיכה אליהן תסתלק.

^{פרטי המצווה)} ברור מאוד שהקלוּת הזאת נמצאת בכל ערוה,
^א) כי כשיש לאדם אישה – ידוע שבדרך כלל אמהּ וסבתהּ ובתה ובת בתה ואחותה מצויות אצלו ברוב הזמנים, ושהבעל נתקל בהן תמיד בכניסתו וביציאתו ובעיסוקיו.
^ב) כמו כן האישה פוגשת פעמים רבות את אחִי בעלה ואביו ובנו.
^ג) ואילו העובדה שנפוץ הוא שהאדם מצוי עם אחיותיו ואחיות אמו ואחיות אביו ואשת דודו ושהוא גדל עמן, ברורה מאוד. אלה הן כל העריות שלשאֵר בשר, התבונן בהן. וזהו אחד העניינים שבגללם נאסר שאר בשר.

^{18 טעם ב: השמירה על הבושה)} העניין השני הוא לדעתי השמירה על הבושה.
^א) כי קיומו של מעשה זה בין השורש לבין הענף, כלומר קיום יחסי מין עם האם או עם הבת, הוא עזות פנים גדולה מאוד. על כן נאסר על השורש והענף שאחד מהם יקיים יחסים עם השני.
^ב) ואין הבדל בין אם השורש יקיים יחסים עם הענף או שיצטרפו שורש וענף ביחסי מין עם אדם שלישי, כלומר שאדם אחד יגלה ערווה בקיום יחסים עם שורש וענף. בשל כך נאסר לחבר בין אישה לבין אמה (בנישואין לשתיהן), ולקיים יחסים עם אשת האב, ועם אשת הבן, כי כל אלה הם גילוי ערוות אדם אחד לערוות שורש וענף.

^ג) האחים הם כמו שורש וענף, ומכיוון שנאסרה האחות – נאסרה גם אחות האישה ואשת האח, כי זהו איחוד של שני אנשים כשורש וענף בקיום יחסים עם אדם שלישי.
^ד) ומכיוון שאיסור צירוף האחים נחשב חמור ונעשו כשורש וענף, והאחים הם אף כאדם אחד – נאסר גם קיום היחסים עם אחות האם, כי היא במקום האם; ועם אחות האב, כי היא במקום האב.
^ה) וכמו שלא נאסרה בת אחות האב ולא בת אחות האם, כך לא נאסרו לא בת האח ולא בת האחות, מתוך אותו היקש.
^{19 הסבר)} אשר לכך שלאחי האב מותרת אשת בן אחיו, ואילו על בן האח נאסרת אשת אחי אביו – דבר זה מתבאר לפי העניין הראשון. כי בן האח מצוי בדרך כלל בבית אחי אביו, והוא מתרועע עם אשת אחי אביו כפי שהוא מתרועע עם אשת אחיו. ואילו אחי האב אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואינו מתרועע עם אשתו. הלא תראה שכיוון שהאב מתרועע עם אשת בנו כפי שבנו מתרועע עם אשתו, נעשו שני האיסורים שווים ובמיתה אחת.

הנידה ואשת איש: איסורים מובנים מאליהם
²⁰ אשר לטעם איסור קיום היחסים עם הנדה ואשת איש – זה ברור מכדי שיהיה צורך לבקש לו טעם.

איסור הנאה מערווה והרהור: החכמה ככלי התמודדות
^{21 הנאה)} ידוע לך שנאסר עלינו ליהנות מהערוה בכל אופן שהוא, ואפילו להסתכל מתוך כוונה ליהנות, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה (כא,ב).
^מחשבה) ושם (כא,יט) ביארנו שאסור לפי תורתנו להעסיק את המחשבה ביחסי מין בשום אופן, ולא לעורר את הקישוי בשום אופן שהוא, ושאם האדם חווה קישוי שלא בכוונה עליו להפנות את דעתו למחשבה אחרת ולהתבונן בדבר אחר עד שיעבור אותו קישוי.
^{דברי חכמים)} אמרו החכמים ז"ל בדברי המוסר שלהם, המביאים את אנשי המעלה לשלמות: "בני, אם פגע בך מנוול זה – כַּלֵּהוּ לבית המדרש; אם ברזל הוא – נמוח, ואם אבן הוא – מתפוצץ, שנאמר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' [וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע]' (ירמיהו כג,כט)" (בבלי סוכה נב,ב; קידושין ל,ב). הוא אומר לבנו כמטיף מוסר: אם חווית קישוי ואתה סובל – לך לבית המדרש: קרא והתווכח, שאל וישאלוך, וסבל זה יעבור בלי ספק. התפעל מדבריו "מנוול זה" – ואיזה ניוול!
^{הפילוסופים)} דברי מוסר אלה אינם נובעים מן התורה בלבד, אלא הדבר כך גם אצל הפילוסופים. הודעתיך כבר (ב,לו7; ב,מ6; ג,ח6) את דברי אריסטו בלשונו, שאמר: "החוש הזה שהוא חרפה לנו". כוונתו לחוש המישוש הגורם להעדיף את האכילה וקיום יחסי המין. והוא מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את יחסי המין ואכילת מטעמים – "הפחותים", והוא מאריך לגנותם וללעוג להם. תמצא זאת בספרו על האתיקה (אתיקה ניקומאכית ג,י) ובספרו על הרטוריקה (א,יא).

איסור כלאי בהמה: הרחקה מהעסקת הדמיון במין
²² לפי אותה מידה טובה שיש לכוון אליה ולעשותה מטרה איתנה, אסרו החכמים ז"ל להסתכל על בהמה ועוף בשעה שמתעסקין זה עם זה (איסורי ביאה כא,כ). זוהי לדעתי הסיבה לאיסור כלאי בהמה. כי ידוע שבדרך כלל פרט מאחד המינים אינו מתעורר לקיים יחסי מין עם פרט ממין אחר אלא אם יביאוהו אליו בידיים, כמו שתראה שעושים תמיד אותם פחותים מולידי הפרדים. התורה לא רצתה שאדם מישראל ישפיל עצמו למעשה זה, בשל הפחיתות ועזות הפנים שיש בכך ובשל העיסוק בדברים שהתורה לא רצתה שיוזכרו, כל שכן שייעשו אלא בשעת הצורך, ואין צורך בהרבעה הזאת.
האיסור לעבוד בכלאים: הרחקה מהרבעת כלאים
²³ נראה לי שגם טעם האיסור לחבר בין שני מינים בכל עבודה שהיא, כוונתי למה שנאמר "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב,י), אינו אלא כהרחקה מהרבעת שני מינים, כי אם הוא מחבר ביניהם יש שאחד מהם רובע את השני. הראיה לכך היא שדין זה כולל גם חיות שאינן שור וחמור, ואחד שור וחמור ואחד כל שני מינין, "אלא שדִּבר הכתוב בהוה" (ראו כלאים ט,ח; משנה בבא קמא ה,ז).

ברית המילה: הגבלת יחסי המין וסימן משותף
^{24 טעם א: הגבלת יחסי המין)} לדעתי גם אחד מטעמי המילה הוא להמעיט בקיום יחסי מין ולהחליש את האבר הזה, כדי שמעשה זה יוגבל ויאופק ככל האפשר. היו שחשבו שהמילה היא השלמת חסרון בבריאה, וכך מצא כל מערער מקום לערער ולומר: איך ייתכן שהדברים הטבעיים חסרים, כך שהם נצרכים להשלמה מבחוץ? זאת יחד עם התועלת הברורה של אותו עור לאותו אבר. אך מצוה זו לא נועדה להשלמת חסרון בבריאה אלא להשלמת חסרון במידות. ואותו נזק גופני שנגרם לאבר זה הוא המכוון, כך שלא תיפגם בו אף אחת מן הפעולות שקיום הפרט תלוי בהן ולא תתבטל על ידו יכולת ההולדה, אך תיפגם על ידו הלהיטות והתאווה היתרה מן הראוי.
^{ביסוס א)} העובדה שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ואולי אף פוגמת בהנאה היא דבר שאין בו ספק, כי אין ספק שהאבר נחלש כשהוא מדמם ומסירים את כיסויו מלידה. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש" (בראשית רבה פ,יא). זוהי לדעתי הסיבה החשובה ביותר למילה.
^ב) מי יכול היה להתחיל במעשה זה אם לא אברהם, שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל (בבלי בבא בתרא טז,א) על צניעותו בנוגע לדבריו: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי [כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ]" (בראשית יב,יא).

^{25 טעם ב: סימן משותף)} יש במילה לדעתי גם עניין אחר, חשוב מאוד: שלכל בעלי דעה זו, כלומר המאמינים בייחוד השם, יהיה סימן גופני אחד משותף.
^{הגנה מזרים)} כך לא יוכל מי שאיננו מהם לטעון שהוא מהם, והרי הוא נכרי. כי ייתכן שהוא יעשה זאת כדי להפיק לעצמו תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזאת. ואת המעשה הזה אדם לא יעשה לעצמו או לבנו אלא מתוך האמנה כנה, כי אין זה חתך בשוק או כווייה בזרוע, אלא דבר שהיה נחשב אז לקשה מאוד.
^{אחווה וסימן דתי)} וכן ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית בין כל האנשים שיש להם סימן אחד, והוא כעין ברית ואמנה. וכך המילה היא הברית שכרת אברהם אבינו על ההאמנה בייחוד השם. וכך כל מי שנימול ייכנס בברית אברהם ויתחייב בבריתו להאמנת הייחוד, "[וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם] לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (שם יז,ז). וגם זה עניין חשוב בהטעמת המילה כמו הראשון, ואולי אף חשוב יותר מן הראשון.

טעמים למועד ביצוע ברית המילה
^{26 בן שמונה ימים)} שלמותה והנצחתה של מצווה זו לא יתקיימו אלא בהיותה של המילה בשנות הקטנוּת, וזאת משלוש סיבות.
^א) הראשונה: אילו היו מחכים לקטן עד שיגדל, ייתכן שהוא לא יעשה זאת.
^ב) השנייה: אין זה כואב לו כמו שהדבר כואב לגדול, משום שעורו רך ודמיונו חלש. כי הגדול חושב למבהיל ולקשה את הדבר שהוא מדמיין שיקרה, לפני שיקרה.
^ג) השלישית: ההורים מקלים ראש בעניינו של הקטן בעת לידתו, כי בשלב זה עדיין לא התגבשה הצורה שבדמיון המביאה לכך שהוריו יאהבוהו. כי אותה צורה שבדמיון מיתוספת עם הטיפול בו, והיא גדֵלה ככל שהוא גדל, ולאחר מכן היא מתחילה לרדת ולהיטשטש; כוונתי לאותה צורה שבדמיון. כי אהבתם של האב והאם ליילוד בעת לידתו אינה כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, והאהבה לבן שנה אינה כאהבה לבן שש. ואילו היו מחכים שנתיים-שלוש היה הדבר מביא לביטול המילה מתוך החמלה על הילד והאהבה אליו. אך בעת לידתו אותה צורה שבדמיון חלשה מאוד, ובפרט עבור האב, שהוא המצוּוה במצוה זו.
²⁷ אשר לכך שהמילה היא ביום השמיני – זאת משום שכל בעל חיים חלש מאוד בעת לידתו, והוא בשיא לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד שיעברו שבעה ימים, ואז הוא נמנה עם באי אוויר העולם. הלא תראה שגם בבהמות נשמר עניין זה: "[כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ] שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ [בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי]" (שמות כב,כט), וכאילו לפני כן הוא נֵפל. וכן באדם, יימול אחר שיעברו שבעה. ונעשה הדבר קצוב, ולא נתתה דבריך לשיעורין.

האיסור לסרס: האיזון במיניות
²⁸ קבוצה זו כוללת גם את האיסור להשחית את אברי המין של כל זכר מבעלי החיים, על פי העיקרון של "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד,ח). כוונתי לאיזונם של כל הדברים: לא להפריז ביחסי מין, כמו שציינו (פסקה 24), וגם לא לבטלם לגמרי. אלא ציווה ואמר: "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א:כב;כח; ט,ז). כך אבר זה יוחלש במילה אך לא ישורש בחיתוך, אלא יונח הדבר הטבעי כטבעו, תוך הישמרות מהפרזה.
איסורי חיתון
²⁹ נאסר על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה לשאת ישראלית,
^א) כי אלה יחסי מין נפסדים ולריק.
^ב) נישואין כאלה יהיו גם מכשול לה ולמי שיבקש את ידה, ודבר זה ברור מאוד.

^{30 ממזר)} כדי להרחיק מן העריות נאסר על ממזר לקיים יחסי מין עם בת ישראל,
^{טעם א: הרתעה)} כדי שידעו הנואף והנואפת שאם יעשו זאת יהיה לזרעם שבר שאין לו תקנה לעולם.
^{טעם ב: נכבדות עם ישראל)} וכן משום שבן נאפופים נחשב תמיד פחוּת בכל מנהג ובכל אומה, נתכבד זרע ישראל מלהתערב עם אותו הממזר.
^כהן) בשל נכבדות הכהנים נאסרו עליהם זונה וגרושה וחללה.
^{כהן גדול)} ועל כהן גדול, שהוא הנכבד שבכהנים, נאסרה אפילו אלמנה ואפילו בעולה, והטעם לכל זה ברור.
^עבד) ומכיוון שנאסר עירוב ממזרים בקהל ה', כל שכן עבדים ושפחות.
איסור חיתון עם גויים: הרחקה מעבודה זרה
³¹ אשר לאיסור החיתון עם הגוים – טעמו נאמר במפורש בתורה: "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ [וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן]" (שמות לד,טז).

חתימה כללית: רוב המצוות נועדו להרחקה מעבודה זרה
³² ורוב החֻקים שטעמם נסתר אינם אלא להרחקה מעבודה זרה. והפרטים האלה שנסתר ממני טעמם ואינני יודע מה תועלתם – הסיבה לכך היא
^א) שהדברים הנשמעים אינם כדברים הנראים, ולכן אותה מידה שידעתי אני משיטות הצאבים ממה ששמעתי מן הספרים אינה כמו מה שידע ממראה עיניים מי שראה את מעשיהם;
^ב) מה גם שאותן דעות כבר נמחו לפני אלפיים שנה או יותר. אילו ידענו את פרטי אותם מעשים ושמענו את פירוט אותן דעות, היה מובן לנו אופן החכמה בפרטי מעשי הקרבנות והטמאות וכיוצא בהן ממה שלא עלה בידי לתת לו טעם.
^{העיקרון)} כי אין לי ספק שכל זה לא נועד אלא למחות מן הדעת את הדעות השגויות הללו, ולבטל את המעשים חסרי התועלת הללו שכילו את החיים בתוהו והבל. אותן דעות מנעו מהמחשבה האנושית מלחקור על תפיסת מושכלות או מלעשות דבר מועיל, כמו שביארו לנו נביאינו ואמרו:
^א) "וְאַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ הָלָכוּ" (בשילוב: שמואל־א יב,כא; ירמיהו ב,ח),
^ב) ואמר ירמיה: "[ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ:] אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיהו טז,יט). התבונן מה רב שיעורו של קלקול זה, והאם הוא דבר המצריך להתאמץ במיגורו או לא. הרי שרוב המצוות, כמו שביארנו, נועדו רק למיגור הדעות הללו, ולהקלת מעשי הטורח הגדולים והמייגעים והעמל והיגע שהטילו הללו לעבודת אליליהם. אם כן כל ציווי או איסור בתורה שטעמו נסתר ממך – אינו אלא ריפוי חולי מאותם חוליים שאיננו יודעים אותם היום, תודה לאל. זה מה שמאמין מי שיש לו שלמות, ועומד על אמיתת דבריו יתעלה: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי" (ישעיהו מה,יט).

³³ הרי סיימתי את כל המצוות הפרטיות שכוללות קבוצות אלה, והערנו על טעמיהן. ולא נשאר מהן מה שלא נתתי טעם אלא מצוות אחדות ופרטים מעטים, אף על פי שבאמת כבר הטעמנו עקרונית גם אותם, למתבונן הנבון.