Guide for the Perplexed, Part 3 42

קבוצה ז: צדק והגינות בהתנהלות ממונית
פתיחה
¹ המצוות שהקבוצה השביעית כוללת, והן דיני הממונות, הן אשר מנינו בחלק מספר משפטים ובחלק מספר קנין. הטעם של כולן גלוי: הן קביעת משפטי צדק בעסקים המתנהלים בהכרח בין בני האדם, ושלא יחרגו בהם משיתוף פעולה המועיל לשני הצדדים, כך שלא יכוון אחד מן הצדדים לעסקה למָרֵב את חלקו לחלוטין ושהוא יהיה המרוויח מכל בחינה.

האיסור להונות את הזולת: הגינות מסחרית וכללית
² ראשית, שלא תהיה הונאה במכר, אלא הרווחים המקובלים והידועים, ונקבעו תנאים שההסכם מתקיים בהם, ונאסרה הונאה אפילו בדיבור, כידוע.

ארבעה מיני שומרים: צדק מאוזן בין אחריות לתועלת
³ אחר כך דין ארבעה שומרין. הצדק והיושר בו ברורים,
^א) כי שומר חנם שאין לו כל תועלת מעיסוק זה והוא גומל טובה בלבד – פטור מן הכל, וכל נזק שיארע מוטל על בעל הממון (=הרכוש).
^ב) ואילו שואל, שהתועלת כולה שלו, ובעל הממון הוא הגומל לו טובה – חייב בכל, וכל הנזקים שיארעו מוטלים על השומר.
^ג-ד) אשר לנושא שכר והשוכר – כל אחד מהם, כלומר השומר ובעל הממון, שותף בתועלת, ולכן הנזקים מתחלקים ביניהם: הנזקים הנובעים ממיעוט הקפדה בשמירה – מוטלים על השומר, והם גנבה ואבדה, כי גנבה ואבדה נובעות מכך שתשומת הלב הרבה והשמירה המוגברת הוזנחו במידת מה; ואילו הנזקים שאין עצה למונעם, והם שבורה ושבויה ומתה, שהם אונסין – הרי הם מוטלים על בעל הממון.

דיני שכיר: חמלה והגינות
⁴ אחר כך הופלג בחמלה על השכיר בשל עוניו, ונצטווינו
^א) למהר לשלם את שכרו,
^ב) ושלא להונות אותו בשום דבר מן המגיע לו, כלומר שיקבל בהתאם לשירות שנתן.
^ג) ובכלל הרחמים עליו שאין למנוע ממנו, ואפילו מהבהמה, מלאכול מן המזון ששניהם עובדים בו, בהתאם לדיני מצווה זו.

דיני ירושה ותמיכה: אחווה ויחסי משפחה
⁵ עוד מדיני הממונות הן הירושות.
^{מידה טובה)} וזוהי מידה טובה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, והואיל והוא עומד למות לא תהא עינו צרה ביורשו ולא יפזר את ממונו, אלא יותיר אותו לזכאי לו ביותר, כלומר הקרוב ביותר מבין הקרובים: "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ" (במדבר כז,יא).
^{מעגלי אחווה)} דבר זה התבאר: הבן, ואחריו האח, ואחריו אחי האב, כידוע. עליו לבכר את הגדול מבין בניו, משום שאהבתו קדמה, ואל לו ללכת אחר נטיית לבו: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה [עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה]" (דברים כא,טז-יז).
^{שיטתיות)} התורה הצודקת הזאת דואגת למידה הזאת ומדגישה אותה מאוד, כוונתי לדאגה לקרובים ולתמיכה בהם.
^א) ידועים לך דברי הנביא "וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ – אַכְזָרִי" (משלי יא,יז),
^ב) ולשון התורה על הצדקה: "[פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ] לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ [וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ]" (דברים טו,יא).
^ג) החכמים ז"ל משבחים מאוד את מידתו של האדם אשר מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו (בבלי יבמות סב,ב ועוד).

^{6 אדומי – דאגה לקרובים)} התורה לימדה אותנו בנוגע למידה זו הפלגה גדולה מאוד: שראוי לאדם לדאוג לקרוביו, ולבכר מאוד את קרבת המשפחה. ואפילו חטא לו קרובו ועשק אותו, ואפילו היה אותו קרוב מקולקל ביותר, הכרח עליו שיביט בעין דואגת על קרובו. אמר יתעלה: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג,ח).
^{מצרי – החזרת טובה)} וכן כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שקיבלת ממנו תועלת ומצאת אותו בעת צרה, ואפילו הרע לך לאחר מכן, הכרח להחזיק לו זכות על מה שעשה לפני כן. אמר יתעלה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (שם). וידוע עד כמה הרעו לנו מצרים אחר כך. ראה אפוא כמה מידות טובות אנו למדים מן המצוות האלה. שתי אלה (=שלא לתעב אדומי ומצרי) אינן מן הקבוצה השביעית, אבל בעקבות הדאגה לקרובים בירושות יצאנו לדון במצרי ואדומי.