קבוצה א: דעות יסודיות
דעות נכונות: תועלת ברורה
1 המצוות שהקבוצה הראשונה כוללת, והן הדעות שמנינו בהלכות יסודי התורה – הטעם של כולן ברור. אם תתבונן בהן אחת אחת תמצא את נכונותה של אותה דעה, ושהיא דבר מוכח.
לימוד וכיבוד המלמדים: הוקרת הידע לשם השגתו
2 ללמוד וללמד) וכן יש תועלת ברורה לכל הזירוז וההדגשה ללמוד וללמד, כי אם לא יושג ידע, לא יושגו לא מעשה מתוקן ולא דעה נכונה.
כבוד ויראה) גם לכיבוד נושאי התורה יש תועלת ברורה, כי אם לא תוחדר בנפשות רוממות כלפיהם לא יישמעו דבריהם באשר לדעות ולמעשים שהם ידריכו אליהם. המצוה הזאת כוללת גם סיגול תכונת הבושה, כוונתי למה שנאמר "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט,לב).
שבועה בשם ה': רוממות ה'
3 בכלל קבוצה זו גם הציווי שנצטווינו להישבע בשמו, ונאסר עלינו להפר שבועה, ולהישבע לשווא. הטעם לכל זה ברור, שהוא כדי לרומם אותו יתעלה, ואלה הם מעשים המביאים להאמנה ברוממותו.
תפילה בעת צרה: ביסוס הדעה על ההשגחה
4 וכן הציווי שנצטווינו לזעוק אליו יתעלה בבוא כל צרה, כוונתי למה שנאמר: "[וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם] וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת [וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם]" (במדבר י,ט), בכלל קבוצה זו. כי זוהי פעולה שעל ידה מתקבעת הדעה הנכונה: שהוא יתעלה משיג את מצבינו ושבידו לתקנם אם נציית ולקלקלם אם נחטא, ולא שנאמין שזה מקרה ודבר אקראי. זוהי משמעות דבריו: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי – וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם]" (ויקרא כו,כא), כלומר: כשאביא עליכם את הפגעים האלה כעונש לכם – אם תתייחסו לפגעים האלה כאילו הם מקרה, אוסיף לכם מן הדבר הזה שאתם חושבים למקרה, בעוצמה ובקושי רבים יותר, והם דבריו: "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי" (שם,כז-כח). כי אמונתם שדבר זה הוא מקרה היא מן הדברים המביאים לכך שיתמידו בדעותיהם הנפסדות ובמעשיהם הרעים ושלא ישובו מהם, כמו שנאמר: "הִכִּיתִי אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (ירמיהו ה,ג; ושם: הִכִּיתָה). ולכן נצטווינו לקרוא אליו יתעלה ולהתחנן לו ולזעוק לפניו בכל עת צרה.
תשובה, וידוי, קרבנות על שגגות ותעניות: תקווה לתיקון
5 ברור שגם התשובה היא מן הקבוצה הזאת, כלומר מן הדעות שמציאות בני הדת לא תהיה סדירה אלא אם מאמינים בהן. כי בהכרח יחטא האדם וייכשל, אם בבורות לגבי דעה או מידה שהוא מבכר אף על פי שבאמת אין היא רצויה, או בהתגברות תאווה או כעס. ואילו האמין האדם שאין מרפא לשבר הזה לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי אף חוטא עוד יותר, מאחר שלא נותרה לו עצה. אך האמנת התשובה מאפשרת לו לחזור למוטב ולשוב למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שחטא. לכן רבו המעשים המקבעים את הדעה הזאת, הנכונה והמועילה מאוד, כוונתי לוִדויין, לקרבנות על השגגות כמו גם על חלק מהזדונות, ולתעניות. הדבר המשותף לתשובה מכל חטא הוא עזיבתו, וזוהי תכליתה של דעה זו.
סיכום) אם כן התבררה תועלתם של כל אלה.