Guide for the Perplexed, Part 3 23

איוב: הדיון והחתימה
המסר בספר להמון: הדעות המוסכמות בסיפור איוב
¹ כאשר נקבעה פרשת איוב זו, או כאשר אירעה, היה מוסכם על החמישה, איוב ורעיו,
^{הסכמת הכול: א)} שה' יתעלה יודע את כל מה שפגע באיוב, ושה' הוא שהביא עליו את הפגעים האלה.
^ב) כולם גם הסכימו שלא ייתכן שיעשה עוול ושאין לייחס לו אי־צדק. גם בדברי איוב תמצא רבות עניינים אלה. כשתתבונן בדברי חמשתם בעת ויכוחם תמצא שכמעט כל מה שאמר אחד מהם אמרו כולם, והדברים נאמרו ונשנו והתערבו זה בזה, ושולב בהם תיאורו של איוב את עוצמת ייסוריו ואסונותיו למרות גודל יושרו, ותיאור צדקו ומעלות מידותיו וטוב מעשיו. וכן שולבו בדברי רעיו אליו עידוד לאורך רוח ודברי ניחומים והרגעה, ושראוי לשתוק ולא לשלח את רסן הדיבור כאדם הרב עם רעהו, אלא ייכנע למשפטי ה' וישתוק. והוא אומר שעוצמת הייסורים לא אפשרה לו לסבול בשקט ולהתיישב בדעתו ולומר את מה שראוי.
^{הסכמת הרעים)} כל רעיו הסכימו גם שכל עושה טוב מקבל שכר וכל עושה רע נענש, ואם תראה חוטא מצליח – הרי באחריתו יתהפך הדבר וימות הוא, ויפגעו בו ובבניו ובצאצאיו צרות; ואם תראה עובד ה' בצרה – בוודאי יחזור לאיתנו. תמצא שעניין זה חוזר ונשנה בדברי אליפז ובלדד וצופר, ושלושתם מסכימים על דעה זו.
השאלה שהספר דן בה ובידולי הדעות
² אך אין זה המכוון בכל הפרשה הזאת. אלא המכוון הוא מה שהתייחד בו כל אחד מהם, והכרת דעתו בפרשה זו, שהיא פגיעת הצרות הגדולות ביותר והקשות ביותר שיכולות להיות, על האדם השלם ביותר והישר בתכלית היושר.

דעת איוב בהתחלה: אין השגחה
^{3 כולם נפגעים)} דעתו של איוב בנושא זה היתה שזאת ראיה לכך שהצדיק והרשע שווים מבחינתו יתעלה, מתוך חוסר אכפתיות ממין האדם וזניחתו.
^א) ולכך מכוונת אמירתו בכלל דבריו: "אַחַת הִיא, עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם – לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג" (איוב ט,כב-כג). כלומר: אם שיטפון בא לפתע וממית וסוחף את כל מי שהוא פוגש בו – הרי הוא לועג לאסונם של החפים מפשע.
^ב) אחר כך חיזק דעה זו באומרו: "זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ, כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו. עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב [וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה]. וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה, וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה. יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ, וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם" (שם כא,כג-כו).
^{4 הרשעים בטוב)} וכן החל להביא ראיות על טוב מצבם והצלחתם של הרשעים.
^א) הוא הרחיב דברים על כך מאוד ואמר: "וְאִם זָכַרְתִּי וְנִבְהָלְתִּי, וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת: מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ, עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל? זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם [עִמָּם, וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם. בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד, וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם. שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל, תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל. יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן. יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר, וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב. יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם, וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ] (שם,ו-יג).
^ב) וכיוון שתיאר את ההצלחה השלמה הזאת, החל לומר לבני שיחו: אם הדבר הוא כטענתכם, שילדי הכופר המצליח הזה ימותו אחריו, וייכרת זכרם – כיצד מה שיקרה לאנשי ביתו אחריו יזיק לאותו אדם מצליח? הוא אמר: "[אֱלוֹהַּ יִצְפֹּן לְבָנָיו אוֹנוֹ, יְשַׁלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע...] כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו, וּמִסְפַּר חֳדָשָׁיו חֻצָּצוּ" (שם,יט-כא).
^{5 יצירה והזנחה)} אחר כך החל להבהיר שאין תקווה לאחר המוות, ואם כן לא נותר אלא שזו הזנחה. הוא החל להתפלא, כיצד לא הוזנח עיקר יצירת האדם ובריאתו, אך הנהגתו הוזנחה; ואמר: "[זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי, וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי.] הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי, וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. [עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי, וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי] (איוב י,ט-יב).
^סיכום) זוהי אחת הדעות שמאמינים בהן על ההשגחה.
הביקורת על דעת איוב בהתחלה
⁶ ידועים לך דברי החכמים שדעה זו של איוב פסולה ביותר.
^א) הם אמרו: "עפרא בפומיה דאיוב (=עפר בפיו של איוב)" (בבלי בבא בתרא טז,א).
^ב) ואמרו: "בִּקש איוב להפוך את הקערה על פיה" (שם).
^ג) ואמרו: "איוב כופר בתחית המתים היה" (שם).
^ד) ועוד אמרו עליו: "התחיל מחרף ומגדף" (שם טו,ב).
דעת איוב בסוף: התפנית
⁷ אשר לדבריו יתעלה לאליפז: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב,ז) –
^{הסבר א, ודחייתו)} החכמים אמרו כתירוץ על כך: "אין אדם נתפשׂ על צערו" (בבלי בבא בתרא טז,ב). כלומר שיש לו תירוץ בשל עוצמת הייסורים. אך דברים בסגנון זה אינם שייכים למשל זה.
^{הסבר ב)} אלא הטעם לכך הוא מה שאבאר לך כעת: שהוא חזר בו מדעה זו, שהיא טעות קשה ביותר, והוכיח את טעותו בו.
^{שלב א)} העובדה שדבר זה עולה על הדעת באופן ראשוני, ובפרט למי שפגעו בו צרות כשהוא יודע בעצמו שלא חטא – אין מי שמכחיש אותה. לכן יוחסה דעה זו לאיוב. אבל הוא אמר כל מה שאמר כל עוד לא היה לו מדע, ולא ידע את האלוה אלא כקבלה עיוורת, כמו שיודעים אותו המון הדתיים.
^{שלב ב)} אך כאשר ידע את ה' ידיעה ודאית – הכיר בכך שהאושר האמיתי, שהוא הכרת האלוה, שמור לכל מי שמכירו, ושום אסון מכל האסונות האלה אינו מעכיר אותו לאדם. רק כל עוד ידע איוב את ה' מתוך מסורת ולא בדרך העיון, הוא דימה שמיני האושר המדומים האלה – כגון בריאות, עושר, וילדים – הם התכלית, ולכן נבוך אותן מבוכות ואמר אותן אמירות.
^{הקשר הפסוקים)} זוהי משמעות דבריו: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (איוב מב,ה-ו). משמעות הדברים לפי העניין: "על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה, וניחמתי על היותי בתוך עפר ואפר", כמו שנקבע מצבו: "וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר" (שם ב,ח(. בשל האמירה האחרונה הזאת, המורה על ההשגה הנכונה, נאמר עליו אחר כך: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (שם מב,ז).

דעת אליפז: הכל נעשה במשפט צדק
⁸ אשר לדעתו של אליפז על המאורע הזה – גם היא אחת מן הדעות הנאמרות על ההשגחה.
^צדק) הוא אמר שכל מה שפגע באיוב היה בדין, כי היו לו חטאים שהתחייב בכך בגינם. הוא שאמר לאיוב: "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה, וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ" (שם כב,ה).
^{בחינת ה')} אחר כך החל לומר לאיוב: הסתמכותך על יושר המעשים וההליכה בדרך הטובה אינה דבר המחייב שתהיה כה שלם מבחינת ה' עד שלא תיענש: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר" (שם ד,יח-יט). אליפז התמיד ואחז בדעה זו, כלומר שהוא סבור שכל מה שקורה לאדם הוא מצד הדין, ושנעלמת ממנו ההשגה של חסרונותינו שבגינם אנו מתחייבים בעונש, וכיצד אנו מחויבים בעונש בגללם.

דעת בלדד: הרע בא לצורך הפיצוי
⁹ אשר לדעתו של בלדד השוחי בשאלה זו – היא האמונה בפיצוי. כי הוא אמר לאיוב: אם אתה חף מפשע ואין בידך חטא – הסיבה לאותם פגעים גדולים היא הגדלת השכר, ואתה עתיד להיות מפוצה באופן הטוב ביותר. וכל זה כטובה לך, כדי שיגדל הטוב שתזכה בו לבסוף. הוא שאמר לאיוב: "אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה – כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ, וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ. וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (שם ח,ו-ז). ידוע לך גם עד כמה מפורסמת דעה זו על עניין ההשגחה, וכבר ביארנוה (ג,יז19,11).

דעת צופר: רצון שרירותי
¹⁰ אשר לדעתו של צופר הנעמתי – היא דעתו של הסבור שהכול נובע מן החפץ (האלוהי) בלבד, ושאין לבקש למעשיו כל טעם: אין לשאול: "מדוע עשה כך?" ולא "למה עשה כך?". וכך אין לבקש את אופן הצדק ולא את (סיבת) קביעת החכמה בכל מה שעושה האלוה. כי גדולתו ואמיתתו מחייבות שהוא יעשה מה שברצונו, וקצרה יכולתנו מ(לדעת את) נסתרות חכמתו שהביאה לכך שהוא יעשה מה שברצונו ולא משום סיבה אחרת. הוא שאמר לאיוב: "מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר, וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה. [...] הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא? אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?" (שם יא,ה-ז).

¹¹ התאמת הדעות העתיקות לחדשותראה והתבונן כיצד חוברה הפרשה שהביכה את בני האדם והביאה אותם לדעות שפירשנו קודם (ג,יז) על השגחת האל על הבריאה, וכיצד נזכרה כל אחת מהדעות שהתחייבו מהחלוקה ויוחסה לאחד ממפורסמי הדורות במעלה וחכמה, אם זה משל, או אמרוהו באמת, אם היא מעשה שהיה. הדעה המיוחסת לאיוב היא כדעתו של אריסטו, דעתו של אליפז היא כדעת תורתנו, דעתו של בלדד היא כדעת המֻעְתַזִלַה, ודעתו של צופר היא כדעת האַשְׁעַרִיַה. אלה היו הדעות הקדומות על ההשגחה.

ייחודיות דעת אליהוא והסוואתה
^{12 חכם)} אחר כך הופיעה דעה אחרת, והיא הדעה המיוחסת לאליהוא. לכן הוא הועדף על פניהם, וצוין שהוא הצעיר ביניהם בשנים והשלם ביותר בחכמה.
^{נגד כולם)} הוא החל לגעור באיוב ולייחס לבורות את יהירותו וביקורתו כיצד באו עליו הצרות בעודו עושה טובות, ועוד האריך להתפאר במעשיו. וכן התייחס לדעות שלושת רעיו על ההשגחה כטעויות הנובעות מזקנה מופלגת, ואמר דברים מלאי חידות מופלאות,
^{שכפול טענות)} שאם יתבונן המתבונן בדבריו יתפלא ויחשוב שהוא לא אמר שום דבר נוסף על מה שאמרו אליפז ובלדד וצופר, אלא חזר על תוכן נאומיהם במילים אחרות והוסיף להרחיבם. כי הוא לא חרג מגינוי איוב ותיאור ה' כצודק ותיאור נפלאותיו במציאות, ושלא אכפת לו יתעלה מעבודת עובד ה' ולא מחטאו של החוטא. ואת כל העניינים האלה כבר אמרו רעיו.
^{הסוואה)} אך לאחר התבוננות יתברר לך העניין שהוסיף, ושהוא היה המכוון, ושאף לא אחד מן האחרים אמר אותו. הוא אמר יחד איתו את כל מה שהם אמרו, כמו שכל אחד מהם, איוב ושלשת רעיו, חזר על העניין שהזכיר רעהו, כמו שציינתי לך, ודבר זה נועד להסתיר את העניין המיוחד בדעתו של כל אחד, כדי שייראה לכאורה להמון שדעת כולם היא דעה אחת מוסכמת, אף שאין הדבר כך.
דעת אליהוא: הברקות המלאך
¹³ העניין שהוסיף אליהוא ושלא הזכיר אף אחד מהם הוא המשל על מלאך מליץ יושר (המלמד זכות). הוא אמר שדבר מוכר שאנו עדים לו הוא אדם הנהיה חולה עד שהוא מגיע אל סף המוות, ומתייאשים ממנו, ואם יש לו מלאך כלשהו המלמד עליו זכות, דבריו מתקבלים ושגגתו נמחלת, ואותו חולה ניצל ושב למצבו הטוב ביותר. אך דבר זה אינו נמשך לנצח, ואין לימוד זכות בלי הפסק לעד, אלא פעמיים שלוש. הוא אמר: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ [אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ. וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר: 'פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת, מָצָאתִי כֹפֶר'. רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר, יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו. יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ, וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה, וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ. יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר: 'חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי'. פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת, וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה]" (שם לג,כג-כח). ולאחר שתיאר את החלמתו ושמחתו על כך שחזר לבריאות שלמה, אמר: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (שם,כט). בביאור העניין הזה התייחד אליהוא לבדו.
^{הנבואה)} הוא גם הוסיף בכך שהוא הקדים לפני עניין זה תיאור כיצד היא הנבואה, בדבריו: "כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל, וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה. בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (שם,יד-טו).
דעת אליהוא: הבנת המציאות בהנהגת ה'
^{14 המציאות)} אחר כך החל לחזק דעה זו ולבאר את דרכו בתיאור מצבים טבעיים רבים,
^א) כמו תיאור הרעם והברק והגשם ונשיבת הרוחות. ועירב בכך דברים רבים ממצבי בעלי החיים, כגון
^ב) פרוץ מגפה, בדבריו: "רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה [יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ, וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד]" (שם לד,כ);
^ג) והתרחשות מלחמות גדולות, בדבריו: "יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר, וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם" (שם,כד), ומצבים רבים כיוצא בהם.

דברי אליהוא מסייעים לאיוב להבין את הנהגת ה' בעולם
¹⁵ וכן תמצא שבהתגלות הזאת שבאה לאיוב (שם לח-לט), שהתבררה לו על ידה טעותו בכל מה שדמיין – לא היה בה דבר מעבר לתיאור דברים טבעיים:
^{דברי ה': א)} אם תיאור יסודות, או תיאור תופעות מטאורולוגיות, או תיאור טבעי מיני בעלי חיים, ולא שום דבר אחר.
^ב) תיאור "שְׁחָקִים" ו"שָׁמַיִם" (שם לח,לז), "כְּסִיל" ו"כִימָה" (שם,לא) שהזכיר שם נועד לרושם שלהם באטמוספירה, כי כל הערתו לו עסקה רק במה שמתחת לגלגל הירח.
^{דברי אליהוא: ג)} וכן הסב אליהוא את תשומת הלב (ללימוד) ממיני בעלי החיים, ואמר: "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ" (שם לה,יא).
^{דברי ה': ד)} ובעיקר האריך באותו נאום בתיאור לויתן (שם מ,כה-מא,כו), שהוא אוסף סגולות גופניות המפוזרות בבעלי החיים ההולכים והשׂוחים והעפים.
המטרה: השגחת ה' אינה כמשמעותה הרגילה
^{16 הנחה: חסרון הבנת ההיווצרות)} הכוונה בכל הדברים האלה היתה ששכלינו אינם מגיעים להשיג כיצד נוצרים הדברים הטבעיים האלה המצויים בעולם ההתהוות והכיליון, ואיננו יכולים לתפוס כיצד היא ראשית מציאות הכוח הטבעי הזה שבהם, ואין זה דבר הדומה למה שאנחנו עושים;
^{מסקנה: חסרון הבנת ההנהגה)} איך אם כן יכולים אנו לרצות שהנהגתו יתעלה אותם והשגחתו עליהם תִּדמה להנהגתנו את מה שאנחנו מנהיגים או להשגחתנו על מה שאנחנו משגיחים עליו? אלא עלינו לעצור כאן ולהאמין שאין נעלמת ממנו יתעלה כל תעלומה, כמו שאמר כאן אליהוא: "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ, וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה. אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת, לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (שם לד,כא-כב),
^{השגחה: מונח רב־משמעי)} אבל אין משמעות השגחתו כמשמעות השגחתנו, ולא משמעות הנהגתו את ברואיו כמשמעות הנהגתנו את מה שאנחנו מנהיגים, ואין להן הגדרה משותפת כמו שחושב כל נבוך, ואין ביניהן שיתוף מלבד במינוח בלבד, כמו שמעשינו אינם דומים למעשיו ואין הם נכללים בהגדרה אחת. וכמו שהמעשים הטבעיים שונים מהמעשים המלאכותיים, כך ההנהגה האלוהית וההשגחה האלוהית והכוונה האלוהית באשר לאותם דברים טבעיים שונות מהנהגתנו ומהשגחתנו ומכוונתנו האנושיות באשר למה שאנחנו מנהיגים ומשגיחים עליו ומכוונים לגביו.

סיכום
^{17 התובנה)} וזו היתה מטרתו של ספר איוב בכללותו, כלומר: הנחלת יסוד זה בהאמנה והסבת תשומת הלב לראיות אלה מן הדברים הטבעיים, כדי שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו.
^{ההתמודדות)} אם ידע זאת האדם יקל עליו כל אסון, והאסונות לא יוסיפו לו ספקות לגבי האלוה – האם הוא יודע או אינו יודע, והאם הוא משגיח או מזניח – אלא יוסיפו לו אהבה,
^א) כמו שאמר (איוב) בחתימת אותה התגלות: "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם מב,ו),
^ב) וכמו שאמרו (חכמינו) ז"ל: "עושים מאהבה ושמחים ביסורין" (בבלי שבת פח,ב).

הזמנה
¹⁸ אם תתבונן בכל מה שאמרתי באופן שראוי להתבונן בחיבור זה, ותעיין בספר איוב זה, תתברר לך משמעותו, ותמצא שכללתי את כל ענייניו ולא נותר כיוצא דופן אלא מה שבא כשטף הדיבור והמשך המשל, כמו שביארתי לך כמה פעמים בחיבור זה (הקדמות,משלים11; פסקה 13).