עתידו של העולם
האמונה בכיליון העולם אינה מיסודות התורה
1 כבר הבהרתי לך (ב,כה6,3) שההאמנה בחידוש העולם היא בהכרח יסוד התורה כולה. אמנם כיליונו לאחר שחודש והתהווה – אין זה בשום אופן יסוד תורה לדעתנו, ושום דבר מהאמנותינו לא ייפגע אם נאמין בהתמדתו.
ייחודיותה של הבריאה מאפשרת קיום נצחי לעולם
2 שמא תאמר: האם לא הוכח כבר שכל מתהווה כלה? נמצא שאם התהווה – הוא יכלה! דע לך שאין זה מחייב אותנו. כי לא טענּו שהוא התהווה כמשפט התהוות הדברים הטבעיים המתחייבים על פי סדר טבעי. כי המתהווה על פי הנוהג הטבעי, כיליונו מחויב בהכרח על פי הנוהג הטבעי. כי כמו שטבעו גזר שלא היה מצוי כך ואז היה מצוי כך – כן בהכרח הוא גוזר שלא יהיה מצוי כך לנצח, מאחר שכבר התאַמת שההוויה הזאת אינה מתחייבת תמידית על פי טבעה. אך לפי טענתנו התורנית, שהדברים נמצאים ואובדים לפי רצונו יתעלה ולא על דרך החיוב – הרי שדעה זו אינה מחייבת אותנו לומר שכשהוא יתעלה הביא למציאות דבר שלא היה מצוי, שהמצוי הזה יכלה בהכרח. אלא הדבר תלוי ברצונו – אם יחפוץ יכלה אותו ואם יחפוץ ישאיר אותו – או בגזירת חכמתו. אם כן ייתכן שהוא ישאיר אותו לנצח נצחים ויתמיד אותו כמו שהוא יתעלה מתמיד.
המסורת תומכת בנצחיות העולם
3 ידוע לך כבר (ב,כו3) שכסא הכבוד שהחכמים אמרו במפורש שהוא נברא – הם לא אמרו מעולם שהוא ייעדר, ולא נשמע מעולם לא בדברי נביא ולא בדברי חכם שכסא הכבוד יכלה או ייעדר. אדרבה: הכתובים אומרים שהוא נצחי. וכן נפשות הצדיקים – הן לדעתנו נבראות ולא תיעדרנה לנצח. ולפי חלק מהדעות של ההולכים אחר פשטי ("חיצוניות") המדרשות, גם גופם יהיה בעונג תמידי לנצח נצחים, כאמונתם המפורסמת של המאמינים באנשי גן עדן.
האמונה בכיליון העולם אינה מעיקרי התורה
4 כללו של דבר: העיון מחייב שכיליונו של העולם אינו הכרחי. ולא נותר אלא צד הודעת הנביאים והחכמים, האם הודיעו שהעולם הזה יכלה בהכרח או לא. רוב המון עמנו מאמינים שהם הודיעו על כך ושכל העולם הזה יכלה. עוד אבאר לך (ב,כח-כט) שהדבר אינו כך, ואדרבה לשונות רבים (במקרא ובחז"ל) נאמרו על נצחיותו, וכל מה שנראה מפשוטו ("חיצוניותו") שהוא יכלה – הדבר ברור מאוד שהוא משל, כמו שאבאר (ב,כח). אם אחד מן ההולכים אחר חיצוניות הכתובים יסרב לקבל זאת ויאמר שהוא מוכרח להאמין בכיליונו – אין להקפיד עליו, אבל צריך להודיע לו שהיותו מחודש אינו מחייב את כיליונו. אלא יאמין בכך, לשיטתו, מתוך קבלה כאמת של מה שנמסר באותו המשל שהוא הבין כחיצוניותו, ואין נזק בכך מבחינת התורה בשום פנים ואופן.