האל - פועל העולם, חיותו ותכליתו
כינויי האלוהים כעילה או כפועֵל
1 הפילוסופים, כידוע לך, מכנים את האל יתעלה "העילה הראשונה" ו"הסיבה הראשונה"; ואלו הידועים כ"מדברים" ("מֻתַכַּלִּמוּן") מתרחקים מאוד מן הכינויים הללו ומכנים אותו "הפועֵל". הם חושבים שיש הבדל עצום בין לומר "סיבה" ו"עילה" לבין לומר "פועל". לדבריהם, אם אנו אומרים שהוא עילה, מתחייבת מציאותו של עלול, וזה יוביל לקדמות העולם ושהעולם מחויב מן האל; ואם אנו אומרים "פועֵל" אין מתחייבת מכך מציאות הפעול עמו, כיוון שיש שהפועל קודם לפעולתו. אבל אין הם תופסים את משמעות היות הפועל פועל אלא כאשר הוא קודם לפעולתו. אלה דברי מי שאינו מבדיל בין מה שבכוח לבין מה שבפועַל.
2 מה שעליך לדעת הוא שאין הבדל בין לומר בעניין זה "עילה" או "פועֵל". וזאת משום שאם אתה נוקט גם את העילה כ(עילה) בכוח, היא קודמת בזמן לעלול שלה. ואילו אם היא עילה בפועַל, הרי העלול שלה מצוי בהכרח בשל מציאותה כעילה בפועַל. וכן כאשר אתה נוקט את הפועֵל כפועֵל בפועַל, מתחייבת בהכרח מציאות פעוּלו. כי הבנאי לפני שיבנה את הבית אינו בנאי בפועַל אלא הוא בנאי בכוח, כשם שחומר הבית הזה לפני שייבנה הוא בית בכוח. וכאשר יבנה, אזי יהיה בנאי בפועַל ותתחייב אז בהכרח מציאות דבר בנוי. נמצא שלא הרווחנו דבר בהעדפת המונח "פועֵל" על פני המונח "עילה" ו"סיבה". המטרה כאן אינה אלא להראות ששני המונחים שווים; ושכמו שאנו מכנים אותו "פועל" אף שפָּעוּלוֹ נעדר, הואיל ואין לו מונע או מכשול מלפעול מתי שיחפוץ, כך אפשר לכנות אותו "עילה" ו"סיבה" באותה המשמעות בדיוק, אף אם העלול נעדר.
האל הוא סיבת המציאות בשלוש משמעויות
3 מה שהביא את הפילוסופים לכנות אותו יתעלה "עילה" ו"סיבה" ולא כינוהו "פועל" אינו בשל דעתם המפורסמת על קדמות העולם, אלא בשל עניינים אחרים שאביא לך אותם כאן בקצרה. כבר התבארה ב"פיזיקה" (אריסטו פיזיקה ב,ג) מציאות הסיבות לכל מה שיש לו סיבה, ושהן ארבע: החומר, והצורה, והפועֵל והתכלית, ושמהן קרובות ומהן רחוקות, וכל אחת מארבע אלו מכונה "סיבה" ו"עילה". ומדעותיהם שאינני חולק עליהן הוא שהאל יתהדר ויתרומם הוא הפועֵל והוא הצורה והוא התכלית. ולכן הם אמרו שהוא יתעלה "סיבה" ו"עילה", כדי לכלול את שלוש הסיבות הללו, כלומר שהוא פועל העולם, וצורתו ותכליתו.
4 מטרתי בפרק הזה היא לבאר לך באיזה אופן נאמר בו יתעלה שהוא הפועֵל והוא צורת העולם והוא תכליתו גם כן. ואל תעסיק את דעתך כאן בעניין חידושו את העולם או חיובו ממנו לפי דעתם, כי יוקדש לכך דיון ארוך הראוי למטרה זו (ב,יג-לא). המטרה כאן היא רק שהוא יתעלה פועל את פרטי הפעולות הקורות בעולם כפי שהוא פועל את העולם בכללותו.
האל – פועל העולם
5 ואומר: כבר נתבאר ב"פיזיקה" (אריסטו, פיזיקה ז,ב; ח,ה) שראוי לחפש סיבה גם לכל אחת מארבעת מיני הסיבות האלה. וכך יימצאו לדבר המתהווה ארבע סיבות אלו הקרובות אליו, ויימצאו גם לאלו סיבות, ולסיבות אלו סיבות, עד שנגיע לסיבות הראשונות. לדוגמה, הפעול המסוים הזה, פועֲלו הוא כך וכך, ולפועֵל הזה יש פועֵל, ודבר זה נמשך עד שיגיע אל מניע ראשון שהוא הפועֵל באמת של כל גורמי הביניים האלה. משום שאם את אות אל"ף מניעה אות בי"ת, ואת בי"ת מניע גימ"ל, ואת גימ"ל מניע דל"ת, ואת דל"ת מניע ה"א, ודבר זה אינו נמשך עד אינסוף, הבה נעצור לדוגמה אצל ה"א. הרי אין ספק שה"א הוא המניע את אל"ף ובי"ת וגימ"ל ודל"ת. ובאמת נֶאמר לגבי תנועת אל"ף שה"א פעל אותה. באופן זה מיוחסת כל פעולה במציאות לאל, אפילו פעל אותה אחד הפועלים הקרובים, כמו שנבאר (ב,מח). נמצא שהוא הסיבה הרחוקה ביותר מצד היותו פועֵל.
האל – צורת העולם
6 וכן הצורות הטבעיות המתהוות וכלות, נמצא אם נעקוב אחריהן שבהכרח קודמת להן צורה אחרת המכינה את החומר הזה לקבל את הצורה הזו. ואותה הצורה השנייה קודמת גם לה אחרת, עד שנגיע לצורה האחרונה שהיא הכרחית לִמְציאות צורות הביניים האלו, שצורות הביניים הללו הן סיבת הצורה הקרובה הזו. אותה הסיבה האחרונה של כל המציאות הוא האל יתעלה.
7 אל תחשוב שדברינו עליו שהוא הצורה האחרונה לכל העולם רומזים לצורה האחרונה שאריסטו אמר לגביה ב"מטפיזיקה" (ספר יב, 1072a) שאין היא מתהווה ולא כלה; כי אותה הצורה הנזכרת שם היא טבעית, לא שכל נבדל. כי כשאנו אומרים עליו יתעלה שהוא צורתו האחרונה של העולם אין זה במובן של היות הצורה בעלת החומר צורה של אותו חומר, כאילו הוא יתעלה צורה לגוף. לא באופן זה נאמר, אלא כמו שכל נמצא בעל צורה הוא מה שהוא רק בשל צורתו, ואם כלתה צורתו כלה ובטל כל היותו, כן כמו היחס הזה עצמו יחס האלוה לכל הרֵאשיות הרחוקות של המציאות. כי הכול מצוי מכוח מציאות הבורא, והוא מתמיד את קיומו (של העולם) באמצעות העניין המכונה "שפע", כמו שנבאר באחד מפרקי חיבור זה (ב,יב). אילו היה עולה על הדעת שהבורא נעדר, היתה נעדרת המציאות כולה, והיתה בטלה מהותן של הסיבות הרחוקות ממנו, ושל המסוֹבבים האחרונים, ושל כל מה שביניהם.
8 אם כן היחס בין האל למציאות, הוא כיחס הצורה לדבר שיש לו צורה, שעל ידה הוא מה שהוא, ובצורה מתקיימת אמיתתו ומהותו; כך יחס האלוה לעולם. במובן הזה נֶאמר עליו שהוא "הצורה האחרונה" ושהוא "צורת הצורות", כלומר שהוא זה שבסופו של דבר מציאותה של כל צורה בעולם וקיומה מתבססים עליו, וקיומן הוא על ידו, כמו שהדברים בעלי הצורות קיימים על ידי צורותיהם. מפני עניין זה הוא נקרא בלשוננו "חֵי העולמים", דהיינו שהוא חיות העולם, כמו שיתבאר (א,עב22).
האל – תכלית העולם
9 וכן הדבר גם באשר לתכלית. כי הדבר שיש לו תכלית, עליך לחקור אחר תכליתה של אותה התכלית. כמו שתאמר למשל שהכיסא – חומרו הוא העץ, ופועלו הוא הנגר, וצורתו הוא הריבוע בתבנית כזו וכזו, ותכליתו היא הישיבה עליו. עליך אם כן לשאול: "ומה מטרת הישיבה על הכיסא?" וייאמר: "כדי שיורם היושב עליו ויגבה מעל הארץ". ותשאל עוד ותאמר: "ומה תכלית ההרמה מעל הארץ?" ותיענה: "כדי להעצים את היושב בעיני מי שיראה אותו". ותשאל: "ומה תכלית העצמתו אצל מי שיראה אותו?" ותיענה: "כדי שייראו ויפחדו ממנו". ותשאל ותאמר: "ומה תכלית היראה ממנו?" ותיענה: "כדי שיצייתו לציווייו". ותחקור: "מה תכלית הציות לציווייו?" ותיענה: "כדי למנוע מבני האדם מלהזיק זה לזה". ותחקור עוד על תכלית הדבר, ותיענה: "כדי שמציאותם תתמיד באופן מסודר".
10 וכך יתחייב תמיד בכל תכלית שתבוא, עד שיגיע הדבר לרצונו יתעלה בלבד, לפי דעה מסוימת, כמו שיתבאר (ג,יג; ג,כו), כך שתהיה התשובה האחרונה: "כך רצה יתעלה"; או לגזרת חכמתו לפי דעתם של אחרים כמו שאבאר (ג,יג), עד שתהיה התשובה בסופו של דבר: "כך גזרה חכמתו". וכך תגיע השתלשלות כל תכלית לרצונו ולחכמתו על פי שתי הדעות האלה, שהתבאר לפי דעתנו שהם עצמותו, ושאין רצונו וחפצו או חכמתו דברים שמחוץ לעצמותו, כלומר שהם זולת עצמותו. אם כן הוא יתעלה התכלית האחרונה של כל דבר, ותכלית הכול היא גם להידמות לשלמותו כפי היכולת, וזאת משמעות רצונו שהיא עצמותו, כמו שיתבאר (ג,נד15-13). במובן זה נֶאמר עליו שהוא תכלית התכליות.
סיכום
11 הרי ביארתי לך באיזה אופן נאמר לגביו יתעלה שהוא "פועֵל" ו"צורה" ו"תכלית". ולכן כינוהו (הפילוסופים) "סיבה" ולא כינוהו "פועֵל" בלבד.
ה' מתמיד את קיום העולם
12 ודע שחלק מאנשי העיון מה"מדברים" הללו הגיעו לכזו בורות ועזות פנים עד שאמרו שאילו היה עולה על הדעת שהבורא נעדר, לא היה מתחייב מכך העדר הדבר שהבורא יצר, כלומר העולם, כי לא מתחייב שיכלה הפעול כשייעדר הפועֵל אחרי שפעל אותו. מה שאמרו היה נכון אילו היה הוא פועֵל בלבד, ולא היה הדבר הפעול נצרך לו כדי להתמיד את קיומו, כמו שכשימות הנגר לא יכלה הארון, כי אין הוא מעניק לו את קיומו. אך כיוון שהוא יתעלה גם צורת העולם כמו שביארנו (לעיל 8-6), והוא מעניק לו את הקיום ואת ההתמדה, הרי בלתי אפשרי שיסתלק המעניק ויישאר המוענק, שאין לו קיום אלא במה שמוענק לו.
עד כדי כך הגיעה מחשבת השווא שחייבה האמירה שהוא פועֵל בלבד, לא תכלית ולא צורה.