ביטויי ההגשמה שנעשה בהם שימוש
בין ידיעת מציאות דבר־מה לבין ידיעת מהותו
1 כבר אמרנו באחד מפרקי חיבור זה (א,לג) שיש הבדל גדול בין הדרכה לקיומו של דבר לבין אימות מהותו ועצמו. זאת משום שניתן להדריך לקיומו של דבר אפילו דרך המקרים שלו, ואפילו דרך פעולותיו, ואפילו דרך יחסים רחוקים מאוד בינו לבין זולתו.
2 משל למה הדבר דומה? אילו רצית ליידע על שליט של אזור מסוים לאחד מאנשי ארצו שאינו יודע עליו, תוכל ליידע אותו עליו ולהעיר על מציאותו בדרכים רבות. מהן שתאמר: "הוא האדם הגבוה, הלבן, ששערו שיבה" – והרי הודעת עליו באמצעות מקריו. ותוכל לומר: "הוא אשר תראה סביבו המון עם רב, רכובים ומהלכים, וחרבות שלופות סביבו, ודגלים מונפים מעל ראשו, וחצוצרות מריעות לפניו"; או: "הוא אשר גר בארמון שבעיר הפלונית שבאזור זה"; או: "הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו או לעשות את הגשר הזה"; וכיוצא בזה מפעולותיו ויחסיו לזולתו.
3 תוכל גם להורות על מציאותו באמצעות מצבים חבויים יותר מזה. למשל, אם ישאלך שואל: "האם יש לארץ הזו שליט?" ותאמר לו: "כן, בלי ספק". "ומה הראיה על כך?" תאמר לו: "החלפן הזה, כפי שאתה רואה, חלש ובעל גוף קטן, ולפניו אוסף גדול של דינרים, ומולו עומד גבר אחר, עני, גדול ממדים וחזק, ומבקש ממנו שייתן לו פרוטה כצדקה. והוא לא עשה כך, אלא גער בו ודחהו ממנו בדברים; ואלמלא מוראו של השליט, היה ממהר להורגו או לדוחפו ולקחת את הכסף שברשותו, וזוהי ראיה לכך שלמדינה הזו יש שליט". הרי הורית על מציאותו מתוך סדירות ענייני המדינה, שסיבתה מוראו של השליט והחשש מעונשו. אין בדבר מכל מה שהמשלנו בו מה שמורה על עצם השליט ואמיתת עצמו באשר הוא שליט.
ידיעת האלוהים עבור ההמון. ידיעת אלוהים כקיים
4 כך קרה ביידוע על ה' יתעלה ויתהדר להמון בכל ספרי הנביאים וגם בתורה, כאשר הביא ההכרח להדריך את הכול לכך שהוא יתעלה מצוי, ושיש לו כל השלמויות, כלומר שאין הוא רק מצוי כמו שהארץ מצויה והשמים מצויים, אלא הוא מצוי, חי, יודע, יכול, עושה, ושאר מה שראוי להאמין באשר למציאותו – ודבר זה עוד יבואר (א,נג6;א,נח;ג,כח). לפיכך הודרכו הדעות לכך שהוא מצוי – בדימוי הגשמיות, ושהוא חי – בדימוי התנועה. כי אצל המון העם אין דבר שמציאותו שרירה וקיימת ואין בה ספק אלא הגוף; ולדידם כל מה שאינו גוף אבל הוא נמצא בגוף הוא מצוי, אבל מציאותו פחותה יותר מן הגוף, משום שהוא נזקק במציאותו לגוף. ואילו מה שאינו גוף ואינו נמצא בגוף – אין הוא דבר מצוי כלל לתפיסתו הראשונית של האדם, ובפרט בדמיון.
55 בדומה לכך המון העם אינם תופסים מעניין החיים אלא את התנועה, ומה שאינו נע תנועה רצונית מקומית אין הוא חי (לדעתם), אף שהתנועה אינה מעצם החי אלא מקרה החל בו.
ידיעת אלוהים כמשיג
6 וכן ההשגה המוכרת לנו היא בחושים, כוונתי לשמיעה ולראייה. וכן איננו יודעים ולא מעלים על הדעת העברת עניין מנפשו של אחד מאתנו לנפשו של אדם אחר אלא בדיבור, והוא הקול שחותכים השפתיים והלשון ושאר אברי הדיבור. לפיכך כאשר הודרכו דעותינו גם אל כך שהוא יתעלה משיג, ושמגיעים עניינים ממנו לנביאים כדי שהם יעבירו אותם אלינו, הוא תואר לנו כשומע וכרואה, והמשמעות היא שהוא משיג את הדברים הללו הנראים והנשמעים ויודע אותם. והוא תואר לנו כמדבר, והמשמעות היא שמגיעים עניינים ממנו יתעלה לנביאים, וזו היא משמעות הנבואה, ודבר זה עוד יבואר בתכלית הביאור (ב,לב ואילך).
ידיעת אלוהים כיוצר וכחי
7 וכיוון שאיננו תופסים בשכלנו יצירה שלנו את זולתנו אלא אם אנחנו עושים זאת ישירות, הוא תואר כעושה. כמו כן כיוון שהמון העם אינו משיג דבר חי אלא בעל נפש, הוא תואר לנו גם כן כבעל נפש. ואף שהמונח "נפש" רב־משמעי, כפי שהתבאר (א,מא), המשמעות היא שהוא חי.
8 וכיוון שכל הפעולות האלה אינן מושגות אצלנו אלא באברים ("כלים") גשמיים, הושאלו לו כל אותם אברים שהתנועה המקומית מתבצעת בהם, כלומר הרגליים וכפותיהן, והאברים שהשמיעה והראייה וההרחה מתבצעות בהם, והם האוזן והעין והאף, והאברים שהדיבור וחומר הדיבור מתקיים בהם, והם הפה והלשון והקול, והאברים שאצלנו פועל בהם הפועל את אשר הוא פועל, והם הידיים והאצבעות והכף והזרוע.
9 כללו של דבר: הוא, יתעלה על כל חסרון, הושאלו לו האברים הגשמיים כדי להורות בהם על פעולותיו, ואותן פעולות הושאלו לו כדי להורות בהן על שלמות כלשהי שאינה עצם אותה פעולה. לדוגמה, העין והאוזן והיד והפה והלשון הושאלו לו כדי להורות בהם על הראייה והשמיעה והעשייה והדיבור, והראייה והשמיעה הושאלו לו כדי להורות על ההשגה בכלל.
דוגמאות לחושים
10 לכן אתה מוצא שהשפה העברית משתמשת בהשגת חוש אחד במקום השגת חוש אחר. נאמר: "רְאוּ דְבַר ה'" (ירמיהו ב,לא) כמו "שמעו", כי המכוון הוא: הַשיגו את משמעות דבריו. וכן "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי [כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה']" (בראשית כז,כז), כאילו אמר "אריח ריח בני", כי המכוון הוא השגת ריחו. ובהתאם לכך נאמר "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ,יד); יחד עם היות המעמד הזה גם מראה נבואה, כמו שידוע ומפורסם באומה.
11 העשייה והדיבור הושאלו לו כדי להורות בכך על שפע כלשהו, כמו שיתבאר (ב,יב; לו). לפיכך כל אבר גשמי שתמצא בכל ספרי הנבואה, הרי הוא או אבר תנועה מקומית, כדי להורות על החיים; או אבר חישה, כדי להורות על ההשגה; או אבר ביצוע, כדי להורות על העשייה; או אבר דיבור, כדי להורות על שפיעת השכלים על הנביאים כמו שיתבאר.
12 נמצא שההדרכה של כל ההשאלות האלה היא לקבע בדעתנו שיש מצוי, חי, פועל את כל מה שזולתו, שגם משיג את פעולותיו. עוד נבאר כאשר נעסוק בשלילת התארים כיצד כל זה חוזר לעניין אחד והוא עצמותו יתעלה בלבד. כי אין מטרתו של פרק זה אלא לבאר את משמעות האברים הגשמיים האלה המיוחסים לו, יתעלה על כל חסרון, ושהם כולם נועדו להורות על פעולותיהם של אותם אברים, שאותן פעולות הן שלמות אצלנו, כדי להורות לנו על היותו שלם בכל אופני השלמויות, כפי שהעירו לנו (חז"ל) באומרם "דברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי ברכות לב,ב ועוד).
אברי הגוף המושאלים ושאינם מושאלים
13 אברי התנועה המקומית המיוחסים לו יתעלה הם כגון דבריו "הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א), "וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי" (יחזקאל מג,ז). ואברי הביצוע המיוחסים לו: "יַד ה'" (שמות ט,ג), "בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא,יח), "מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח,ד), "וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" (תהילים קלט,ה), "וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה" (ישעיהו נג,א), "יְמִינְךָ ה'" (שמות טו,ו). ואברי הדיבור המיוחסים לו: "פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו א,כ), "וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ" (איוב יא,ה), "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" (תהילים כט,ד), "[שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם] וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת" (ישעיהו ל,כז). אברי החישה המיוחסים לו: "עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם" (תהילים יא,ד), "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטוֹת" (זכריה ד,י; ושם: מְשׁוֹטְטִים), "הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע" (מלכים־ב יט,טז), "[כִּי אֵשׁ] קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי" (ירמיהו יז,ד).
14 מן האברים הפנימיים לא הושאל לו אלא הלב, משום שהוא מונח רב־משמעי, והוא גם שם השכל, והוא ראשית חיותו של החי. כי גם במה שנאמר "הָמוּ מֵעַי לוֹ [רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה']" (ירמיהו לא,יט), "הֲמוֹן מֵעֶיךָ [וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ]" (ישעיהו סג,טו), הכוונה היא ללב. כי "מעי" הוא מונח שנאמר באופן כללי ובאופן פרטי: הוא שם המעיים באופן פרטי, ושם כל אבר פנימי באופן כללי, ועל כן הוא גם שם הלב. הראיה לכך היא מה שנאמר "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים מ,ט), בשווה לכתוב "[צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי] בְּתוֹךְ לִבִּי" (שם,יא). לכן נאמר בפסוק הזה: "הָמוּ מֵעַי", "הֲמוֹן מֵעֶיךָ". ולשון המיה נאמר רק בלב מכל שאר האברים: "הֹמֶה לִּי לִבִּי" (ירמיהו ד,יט).
15 וכן לא הושאלה לו הכתף, משום שהיא אבר הובלה כמפורסם, וגם משום שהדבר המובל נוגע בה ישירות. כל שכן שלא הושאלו לו אברי ההזנה, כי חסרונם של אלה גלוי במבט ראשון.
השאלות בזיקה לתנועה, מעשה והשגה
16 ודין כל האברים באמת אחד הוא, בין החיצוניים בין הפנימיים, כולם כלים לפעולות הנפש השונות. מהם כלים הכרחיים לקיום הפרט למשך זמן מסוים, כמו כל האברים הפנימיים; ומהם כלים הכרחיים לקיום המין, כאברי הרבייה; ומהם כלים לתיקון מצב הפרט והשלמת פעולותיו, כמו הידיים והרגליים והעיניים, כולם נועדו לשלמות
א) התנועה
ב) והמעשה
ג) וההשגה. ההכרח
א) בתנועה לבעלי החיים, הוא כדי לחתור אל המתאים לו ולברוח ממה שאינו מתאים. ואילו ההכרח
ג) בחושים הוא כדי להבחין בין מה שאינו מתאים לבין המתאים. וצורך האדם
ב) למעשי המלאכה הוא להכנת מזונו ולבושו ומגוריו, כי זה מחויב מטבעו, כלומר שהוא צריך להכין את מה שמתאים לו. ניתן אף למצוא חלק מהמלאכות גם אצל כמה בעלי החיים בשל הצורך שלהם באותה מלאכה.
מסקנה
17 איני סבור שיש מי שמטיל ספק בכך שה' יתעלה אינו זקוק לדבר שיתמיד את קיומו ולא שיתקן את מצביו. אם כן אין לו אבר ("כלי"), כלומר אין לו גוף, ופעולותיו אינן אלא בעצמותו, לא בכלי. והכוחות הם בלי ספק מכלל הכלים; הרי שאין הוא בעל כוח, כלומר אין בו עניין כלשהו חוץ מעצמותו שבו הוא עושה או יודע או רוצה, משום שהתארים הם שמות נרדפים לכוחות ותו לא. ואין זו מטרת הפרק.
אמרה כוללת של חז"ל
18 וכבר אמרו (החכמים) ז"ל אִמרה כוללת המפריכה את כל תעתועי הדמיון שמביאים אליהם כל אותם תארים גשמיים שהנביאים מזכירים אותם, והיא אִמרה שתורֶה לך שלא עלתה על דעת החכמים ז"ל ההגשמה כלל ועיקר, ולא היה זה עבורם דבר מטעה או מבלבל. לכן אתה מוצא שבכל התלמוד והמדרשות הם מתמידים להשתמש בפשטי ("נגלוֹת") הנבואה הללו, משום שהם יודעים שדבר זה מוגן מבלבול, ואין בו חשש לטעות כלל, אלא הכול על דרך ההמשלה והדרכת הדעת למצוי (=האל). וכיוון שהתקבעה ההמשלה המדמה אותו יתעלה למלך המצווה ומזהיר ומעניש וגומל לבני ארצו, ויש לו משרתים ומושלים המבצעים את ציווייו ועושים עבורו את מה שהוא רוצה לעשות, התמידו גם הם, כלומר החכמים, במשל זה בכל מקום, והם מדברים כפי מה שמתחייב מתוך המשלה זו, בדיבורים ובהשבת תשובות ובלבטים לגבי דבר וכיוצא בזה ממעשי המלכים, ובכל זה הם סמוכים ובטוחים שזה לא יבלבל ולא יגרום לקושי.
19 האמירה הכוללת ההיא שרמזנו אליה היא דבריהם בבראשית רבה: "גדול כוחן שלנביאים שהן מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א,כו)". הרי שאמרו במפורש והבהירו שכל הצורות האלה שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות נבראות שבראן ה'. והוא הנכון, כי כל צורה מדומיינת היא נבראת. ומה נפלאים דבריהם "גדול כוחן", כאילו הם עליהם השלום חשבו עניין זה לקשה, כי כך הם אומרים תמיד כשיש להם קושי עם אמירה שנאמרה או מעשה שנעשה שיש בו לכאורה גנות, כמו שאמרו: "ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני: כמה רב גובריה דעביד כיחידאה!" (בבלי יבמות קד,א) (=ר' פלוני עשה מעשה [חליצה] במוק [=מנעל שאינו מעור] ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני: כמה גדול כוחו שעשה כיחידי!). ו"רב גובריה" הוא "גדול כוחו". כך שהם כאילו אומרים: כמה קשה מה שנאלצו הנביאים לעשותו בכך שהורו על עצמותו יתעלה באמצעות הנבראים שברא! הבן זאת מאוד.
20 אם כן, הם עליהם השלום אמרו במפורש וניקו בבירור את עצמם מהאמנת הגשמות, והבהירו שכּל תבנית ומתאר הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים, אלא דִמו את הצורה ליוצרה, כלשונם ז"ל. כך שמי שירצה לחשוב עליהם רעות אחרי אותן אמרות על דרך של חוצפה וזלזול במי שלא ראה אותו ולא ידע את מעמדו, הרי אין להם ז"ל נזק בכך.