תכלית המצות בפועל, ביחוד השמעיות שאין טעמן גלוי, היא לרומם את כח החיים והמוסר של כנסת ישראל בכללותה. על כן, לא בכל עת ימצא האיש היחיד מצד עצם מצבו טעם למצות בהשקיפו על פרטיותן. אמנם, לפי ערך הכח המוסרי שהוא מתגלה בכל נפש, כן תתגבר אצלו הנטיה לאיזו מצוה מפני שיש בה צביון מכוון נגד מה שחסר לו בעצם נפשו. וישנן מצות כאלה שלא יוכל להרגיש חסרונן בפנימיות פרטיותו עד שישא דעו על יחש חיבורו עם כל הכלל כולו. וגם בכלל, ישנן מצות כאלה שמתגלות ביסוד כנסת ישראל מצד עצמה, וישנן כאלה שהן נושאות פירות מצד יחושה לכלל העולם בכללותו. לפעמים יהיה כח המוסר של איזה איש כל כך גדול רחב ונשגב מצד פרטיותו, עד שפרטיות המצות יהיו נראים כמעכבים אותו משאיפתו הרחבה, ואז צריך הוא לצרף את הרוממה שבשאיפות שהיא טובת הכלל כולו, וימצא טוב טעם ודעת לכל דבר בפרט. וזהו יסוד הסקירה הקודמת למצות — ״בשם כל ישראל״.
אמנם, לפעמים ירגיש האדם כאילו יש לו מועקה מוסרית, מה שהוא צריך להתכנס דוקא בפרטיות העבודה המעשית. אבל תבא מפני שרק איזו נטיה אחת יש לו בנפשו לגדולה ולעז מוסר כללי גבוה, ומכל מקום איננה כלל מושלת על כל כחותיו הנפשיים. על כן ימצא, שבכמה פעמים הוא מתנודד ברפיונות מוסריים, שרק בכח המצות שהן באות לצרף את הבריות, יתקן עצמו להיות עומד על בסיס הגון וקבוע. ״ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד. אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך״.
אמנם, פעמים רבות יחוש בעצמו איזה צמצום בגשתו לעבודות פרטיות מעשיות, מפני שכפי תכונתו הוא צריך לרומם את השקפתו בכלל על הערך של המצות כולן. על כן, ימצא את עצמו מצד השקפתו הראשונה הפעוטית שנתחברה לצורת המצות ויחושן בנפשו, כאילו הן קטנות ומצומצמות לפניו. על כן, צריך להרחיב דעתו בדברי תורה בעומק דעה ורגש, עד שישכיל לרומם את כללות ערך הקדושה של הציור הפרטי של תורה ומצות בנפשו. ואז יאזר בגבורה ויעוטר בתפארה, ויזכה להביט על המצות בפרטיותן בהבטה מלאה הוד אלהי, המוספת לו אהבה שמחה וגדולה בנפש. וזה המאורע יארע גם כן בדור שלם, בשעה שכבר יגיע זמן התפתחות הדעות, שיוכל להשקיף על התורה והמצות במבט יותר קדוש ורם, יוקטנו אצלו המצות הפרטיות ותגלה בהן העצלות וזלזול, ואינם באים כי אם כמבשרים ישע של זירוז לרומם את הרוחות ביותר. ״אם נזדקנה אומתך עמוד וגודרה״, ״עת לעשות לד׳״, מתי? בעת אשר ״הפרו תורתך״. והנה דורנו זה בא עד משבר. המצות שנתנו כל כך אור וחם ללבן של ישראל, נפלו בלב רבים מערכן וכבודן מאפס הכרה, וביותר מהתישנות ההכרה הכללית המפורסמת שעברה, שצריך לחדש רוח נכון וחדש, ולהפיח מאוצר רוח ד׳ אשר על עמו ונחלתו בכללות רוח חיים בטל של תחיה, על ערך כללותה של תורה ופרטיות המצות, לעשות להן אזנים, באופן שישא גם הרוח היותר עדין ויותר מוסרי את חילו לנוב פרי תנובה לאהבת התורה ומצותיה. והדור הצעיר שמבקש לראות חיים של גבורה ושל אהבה, יוכל ביושר לבב להתקרב לתורה ולמצות, בתביעה פנימית מוסרית שתוכל להתרחב ולהתגדל עם הגידול של כל הרעיון המלא של פיתוח המוסר הכללי האנושי והמוסר הלאומי, בהכרה עליונה ומפוארת, שדברי ד׳ הם דברים חיים קיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.