כשאנו באים להכניס בנו את צעירינו, אותם שנפגעו מתגרת יד הדעות הרעות באופן שנתקלקלו אצלם יסודות התורה ועקריה על ידי אותם הפקפוקים שהכניסו בהם בעלי ההרס והשלילה, צריכים אנחנו ללכת עמם ממדרגה למדרגה. בתחילה, אנחנו צריכים להציל את המעשים, את היסוד המוסרי, ואחר כך נוכל לעלות עמם גם כן עד תמצית החשבון של הדעות. אבל קודם שנבצר להם מקום הגון במעשים, אין תקוה כלל להשיבם אל הבצרון של הדעות. כי מי שמעשיו מקולקלים ומטמא את עצמו בעבירות בפועל, בפרט כל זמן שההסכמה גברה אצלו שכן יהיה מנהגו כל ימי חייו, שוב איננו מוכשר כלל להודות על האמת ולחדור עד עומקה אפילו רק בחדרי לבבו, ולא תועיל שום תוכחה והתוכחות. על כן, בתחילה צריך להעמיד אותם על בסיס נכון מעשי, אף על פי שאי אפשר שיהיו המעשים כהוגן כל זמן שהלב ריק מדעות אמתיות, ומכל שכן כל זמן שארסן של דעות רעות עוד מוצא מקומו בו. מכל מקום, אף על פי שבודאי בדרך קבע אין מקום למעשים מתקיימים בלא דעות טהורות המגינות עליהם כראוי, אבל אנחנו צריכים להשתדל רק למצא מעמד ארעי למעשים עד כדי שתתחולל דעתם של צעירינו הנהוגים כשבויי חרב בידי משפיעים מתעים, ויוכלו לקבל השפעה טובה ונאותה של דברי יושר ואמת שאנחנו חייבים ללמדם מעומקה של תורה. בזה תהיה ודאי תועלת גדולה כשנעמיד אותם על מעמד המעשים, להיות חיים חיים כשרים ככל עם ד', שלא לפרש מדרכי ציבור. והתשובה המעשית גדולה היא מאד, מפני שהיא מכשרת את הלב להתשובה היותר עליונה, תשובה מאהבה, הבאה בחסד ונדבה ודעת נפש.
הבסיס האמיתי הוא תורה שבע״פ, שיסודה היא קבלת האומה, שעל זה אין לפקפק כלל. ואין צריך לדרש בזה דרשות מופשטות, כי אם לשאול ״הלנו אתה אם לצרינו״. על כן, אפילו תורה שבכתב נתקדשה בקדושת תורה שבע״פ, וזה נעשה בימי אחשורוש ״קימו וקבלו״, שנעשתה הסכמה כללית לקיום התורה בפועל לדורות עולם, על ידי הכרה פנימית שהיא יסוד חיינו. על כן, שוב הפרטים הולכים ונמשכים לפי גודל החבה של האומה, ומי שמחבב את האומה יותר הוא מתחסד עם קונו, ושומר את כל הדברים המעשיים שהם קניני כנסת ישראל ברב דיוק. על כן, הננו פטורים מחשבונות רבים של תרמית הכפירה המנקפת את הלב, כי הדברים ההיסתוריים אינם צריכים לשום עדות והתפלספות. זהו היסוד הנמוך התחתון, אחר כך עולים מזה להיסוד היותר גבוה, להכיר את ערכה של כנסת ישראל ואת קדושתה, את הבדלתה מכל העמים, ואת אשר היא מופלאת מכל משפחות האדמה בבחירה האלהית הגלויה והמופלאה. זה יתן עז והדר למעמיק וחוקר להתעלות במעלות הקדושה והאמונה, לבא ליסוד תורה שבכתב, שגם עם כל ריחוק הזמן כל האמת האלהית והעדות הנאמנה גלויה לכל. וכאשר הכפירה אין בידה שום טענה ודאית, כי אם מה שמנקפת את הלב ומטילה ספיקות בחלושי הנפש הפורשים מן התורה ושמירתה, על כן, אם היו הכופרים אנשים ישרים והיו אומרים לכל הפחות, כחק אוהבי אמת, שהם מסופקים באותם היסודות שיראי ד' המאמינים מחזיקים לברורים ודאיים, אז היה מיד אפשר להשיב להם ולהשיבם בתשובה שלמה, בבירור שוקט ובטוח, להציע סדר הטענות ולמה הם מסופקים בדברים ברורים וגלויים. כי למשל, על יסוד מציאות השם יתברך, הלא לא רק מהתורה לבדה ידענו, כי אם גם המון גדול של חוקרים חפשים השיגו בשכל ובמדע; וכי מדרך המוסר והאושר של החיים יש בידיעה הנשגבה הזאת טובה רבה למין האנושי, מבורר גם כן לכל מבין. אלא, שנמצאו אנשים רעים וסכלים בכל דור שהשתמשו בידיעה הגדולה הזאת, שהיא האמת הכללית ואורו של עולם, בדרכים רעים, מפני שאמרו רק את התיבה ולא הבינו בה כל מושג עליון פנימי, על כן נהפך הדבר לרועץ. אבל, על כל פנים מה עלינו לעשות? עלינו לטהר את המושג על ידי השפעה של תלמוד תורה חכמה ודעת אלהים, שאז יצא לנו אור האמת בהדרו ונקבל ממנו את הטוב ואת הקדושה שמשפיע על יודעיו ומתהללים בשם קדשו. וכיון שמציאות השם יתברך ואחדותו מתבררת, ודאי התורה כולה כבר סמוכה לה, שכדאי הדבר שהאומה שהיא הביאה לידי פרסום כללי את הידיעה הזאת בעולם, שתהיה נושאת עליה לעולם חשיבות מיוחדת, ולחשיבות מיוחדת שלה צריך לזה הסתוריא אלהית מיוחדת, שזה נעשה, ולהמשיך את הכח ההיסתורי הזה צריך עם זה כל התורה כולה, לכלליה ולפרטיה. ואם יאמר אדם על איזה פרטים שאינם מובנים לו, נוכל להשיבו שכל סדר כללי על כרחך ימצאו בתוכו דברים שלא יובנו לכל יחיד, ודי לאיש חכם המבין אל כללות התכלית להוקיר את הפרטים בשביל הכלל, וכל מה שיוסיף חכמה, יוסיף אורה בפרטים גם כן. וכל מה שתהיה גדולת האומה יותר חקוקה בנפשו, יהיה יותר מכבד בכבוד אלהי את כל מנהגיה ותורותיה, וממילא היו כל ציורי השוא של הכפירה הולכים ובטלים. אבל הכופרים המה רעי לב, ואף על פי שהם יודעים שאין הכפירה עומדת כלל על יסוד ודאי, הם מתפארים שהם כופרים מוחלטים, ומתאמצים להשפיע מרוחם על העולם, ובזה הם ראויים להיות שנואים ומתועבים כמו שהם באמת. ועל ידי התגברותם הם מעוררים רעות וקטטות, ומשביתים שלום אנשים ישרים, בין בפועל בין בציור, עד שמזדמן הדבר שההכרח מביא לצאת כנגדם ברדיפות בפועל, שהם דומים לכלבים שוטים הנושכים ומזיקים, שאפילו להבחין אם הם חייבים בדבר או לא אין לנו, שאין אנחנו צריכים לראות כי אם את השיעור של ההיזק הכללי הנצמח מהם כדי לעמוד על נפשנו מהם ומהמהם. והנה עד ימי אחשורוש היתה התורה נהוגה רק משום כפיית ההר כגיגית, ובכללות האומה היה רצון הפכי, והיה תקיף יצרא דעבודה זרה. כי לא הכירה האומה בכללותה, איך שאפילו לצורך קיומה הטבעי לה, אי אפשר לה כלל בלא תורה. ולהתנשא עד המדה העליונה, שיש צורך עליון לתורה בשביל קיום העולם כולו באחרית, על זה לא יכלו להגיע רק השלמים מיחידי הסגולה. על כן היו אומרים אחר הגלות ביחוד ״נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן״ ובאה התשובה ״חי אני נאם אדני ד׳ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם״, ואז היה צריך להמשיך את כח קבלת התורה מהר סיני דוקא. והנה כל רושם אפילו היותר גדול הוא מתקטן והולך במשך הזמן, על כן, עם כל עומק הרושם שעשה מעמד הר סיני וכל מעשה ד' הגדול של יציאת מצרים על ישראל ועל העולם, מכל מקום, ברבות הימים הכח מתמעט. וזהו שאמר המן: אלוה שלהם נעשה ישן, על כן, אין כח פועל כל כך בקרבם, וממילא אפשר לכלותם או לאבד צורתם. אבל מאת ד' היתה זאת, שאחרי עבור תקופה הארוכה שהיה מעמד האומה ברפיון ביחש לקישורה עם התורה מצד פנימיות הכרתה, הכירה אחר כך בימי אחשורוש שיסוד קיומה הוא דוקא התורה, ועל כן קבלוה ברצון כללי וחפשי, שמעתה אין אנחנו צריכים להמשיך את יסוד התורה בפועל לענין הקיום המעשי מהכפיה, כי אם מקבלת ישראל ברצון. והוקבע כח הכרה כללית, שהאומה לא תחזור מהסכמתה כי זה הוא כחן של ישראל שהם ״בנים לא ישקרו״, כיון שקבלו ברצון והכרה עומדים לעד בהכרתם, עד שמעכשיו, הם מביטים על היחידים הפורשים מהם ובוגדים בתורה וקיומה ביד רמה רק כפושעים מדיניים שחטאם יעלה עד שמים, מפני שהם פושטים יד בחיי האומה, שלבד מה שהיא אומתם שהם חייבים לחזקה ולאמצה, והם מחללים את כבודה וממעטים את דמותה וכחה, גם בכלל לאנושות היא אומה כללית, מעיין חיים. על כן, הם יותר רעים מסתם פושעים מדיניים שבכל עם ולשון, והם רעים לשמים ולבריות. אמנם, אף על פי שלענין הקיום המעשי הדר קבלוה בימי אחשורוש והננו רואים בזה יד ד', אף על פי שהוא בהסתר, מכל מקום לענין הערך של הכבוד והאלהיות שבתורה ודאי הדבר נמשך ממעמד הר סיני, אבל כיון שיש הבסיס המעשי, והאלהי מפני ההוכחה ההיסתורית כבר אין שום יראה מעקרבי חיורי המקיפים את הר סיני, שצורתם היא צורת חמורים כסיפור רבב״ח. ואפילו ירבו דברי הבל ומחשבות תפל כחול הים, לפקפק על זמן כתיבת התורה וסידור פרשיותיה, אין זה מעכב אצלנו אפילו כמלא נימא מאמונה שלמה, שתורתנו תורת אמת היא וחיי עולם לנו עדי עד. מפני, שכך הכרנו כולנו בהכרה כללית וטבעית פנימית, מוסיף על העדות המסורה מאבותינו מצד גלוי שכינה, וכך אנו חפצים לחיות להיות לעם לד' אלהינו, ואנו מכירים שאין לנו שום קיום אחר בעולם כלל, כי נתברר לנו שמושג האלהות הוא נטוע בעומק הטבע האנושי, ואי אפשר כלל שתהיה אומה שלמה וחיה ומתקיימת בלא דעת של ענין אלהות ועניני עבודת אלהים. וכיון שכן, אפילו אם יפתה לבבינו חלילה אל הכפירה והשלילה, הלא לא יעמוד הדבר כי אם עד ארגיעה, ומתוך השלילה יתחיל הדמיון לשוט לבקש לו מחשבות רוחניות ויתעה בתוהו לא דרך של עבודה זרה ותועבות. ולבד מה שלנו אין ודאי שום תקוה לחיות על זאת הדרך, כי כל ההיסתוריה שלנו חתומה היא בחותם אמת של ד' אלהים אמת, עוד הדבר מביא אסון ואבידת תקוה של התאחדות לכל האנושות. וכיון שאנחנו רואים שדבר אלהינו יקום לעולם, וכל דברי ד' באו עלינו, ואנחנו חיים וקיימים, וחפצים חיים לעמנו דוקא על פי סדרנו ותורתנו, ממילא אנחנו יודעים גם כן את הערך הפנימי של האמת של אמתתה של תורה במה שנוגע לענין ערכה האלהי שאין לה סוף ותכלית. ומכל מקום, לעולם ברית תורה שבע״פ הבאה מכח הכללי של האומה עומדת להיות סייג לתורה עדי עד, כדי שלא נהיה צריכים לבא עם אפיקורוס ישראל בטענה של מחקרים דקים, כי אם להודיע שאנחנו חפצים לחיות דוקא עם התורה, ועל כן אנחנו אוהבים אותה באהבת ד' יתברך, ואוהבים אנו את כל המעשים, הלימודים והדעות, שמביאים לאהבתה ולכבודה, וממילא אנו מוכרחים לשנא את שונאיה ולבזות את בוזיה, שהם שונאינו ובוזינו. על כן די להשיב לאפיקורוס ישראל את התמצית של ההסכמה הלאומית, כשהוא בא להצר לנו. אבל אפיקורוס נכרי, לו נוכל לומר טענות שכליות ומושכלות והוכחות כי איננו מחוייב להכנס בהסכמתנו, ומכל מקום ראוי לתקן גם אותו, כדי שיכיר על כל פנים כבודה של תורה ואלהיותה למען יוכל לקבל ממנה אותה ההשפעה הכללית שהיא משפעת על כל באי עולם ברואי בצלם אלהים. וכאשר ההכרח של הטענות השכליות סר מחוג המעשי מפני שיסוד תורה שבע״פ מקיימת הכל, אז השכל חפשי, ובחופש והרחבת הדעת יוכל להגיע לאמת האהובה. ואחרי כל העומק והבירור יגיע לאותם המושגים המקובלים, שהוא הכלל של התורה, יכולת ד' והשגחתו, שיתר הפינות התוריות נמשכות מהם והולכות על ידי בחירת ישראל ועליית ערכו, נצחיותו, ופעולתו על העולם. והדברים עולים ומתעלים עם נצחיות החיים והכרה עליונה בסוד ד' בכל מעשיו, שמלכותו מלכות כל עולמים וממשלתו בכל דור ודור. וכל מה שהכרתנו הפנימית מתגדלת, ועינינו נפקחות יותר להביט אל האורה הגדולה של התורה, ואת האלהיות הגלויה המובלטת מכללותה, אנו חודרים עד פרטיה, והננו מכירים שכולם הם לנו פרטים של חיים, ומתגדלים על ידי כחותינו האנושיים הכלליים, והכרתנו הלאומית, והננו חפצים עוד ביותר להבליט את צביונינו בפועל, לשוב אל המקום אשר היה שם אלהים אדיר לנו. וכשאנו פוגשים על זה דרכים ועוזרים, הננו רואים איך יד ד' עשתה כל אלה, על ידי כחה של תורה שהיא קיימתנו עד כה, והננו שבים ומביטים על שורש מחצבתנו אל אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב על פעולתם, ועל כל היקף התולדה הראשונה, עד שהננו מוצאים את עצמנו מוקפים מכל צדדים בים של אור מאורה של תורה, עד שכל עצמותינו תאמרנה שהיא כולה דבר ד', וכל דבריה אמת וצדק, נתנו מרעה אחד, על ידי נאמן בית, שלא קם כמוהו, להוציא מבית עבדים גוי רומסי חומר, ולהרימם במצב עליון כזה, שיהיו ראויים להתקיים קיום ארוך ומתמיד, ולפעול עוד להאציל מרוחם על עמים רבים, להעלותם עילוי מוסרי, ולהיות עומדים מוכנים להתנשא, אחרי עבור המון גלים של תלאות עליהם, שבהתקבץ כח השכל, המחקר, העיון, הרגש, החפישה, והסקירה ובחינת התולדה הכללית והפרטית יחד, נעשה כח האמת כל כך מובלט, עד שאין צריך עמו מופתים פרטיים, כמו שאין אדם צריך למופתים על מציאות עצמו וישותו, כל זמן שהוא מרגיש את עצמותו, בהיותו שלם ובריא בגופו ורוחו, וכיון שכחן של ישראל מתחזק, כח הרשעה נחלש והולך, עד שיכונן כסא לצדקה, לאמת ואמונה ודעת אלהים, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה באמת ובצדקה.