אף על פי שהציורים השכליים הם לכאורה גבוהים מהעצות המעשיות, מכל מקום עיקר גבורת הרוחניות מתגלה דוקא כשבאים על ידי המסקנות השכליות לידי החלטה מעשית, וכשהשכל כל כך גבוה עד שמרום עזו יכול להתפשט עד עומק הפרטים המעשיים היותר דקים, זהו עוצם שבחו ותפארתו. על כן דוקא משה רבינו ע״ה שראה באספקלריא המאירה, הוא היה ראוי להיות נביא של תורה ללמד לישראל תורה ומצות ומשפטים מעשיים, עד שהמעשים שהם נראים פרטיים ונפרדים הם פועלים ונפעלים על כל הכלל כולו, עד שכל החזיון השכלי והמעשי של החיים כולם וכל המציאות מתאחדים באחדות אחת.
והנה הציור של הכרת השם יתברך וכבודו הוא הסבה העקרית בהרמת החיים של הכלל כולו, כי אין דבר המרים את החיים כמו הכרת האמת, ואין דבר שממנו יצאו המון רבה של פעולות ממשיות לדרכי חיים כמו מן האמת. על כן, האמת היותר כוללת והיותר גבוהה, כל מה שתהיה יותר מבוררת ויותר זכה ויותר מאומתת ומורגשת, יגיעו ממנה השפעות יותר עצומות. על כן, תיקון החיים כולם תלוי בתיקון עולם במלכות שדי בתכלית הידיעה הברורה והזכה שתהיה מחוברת עם ההרגשה היותר זכה ועדינה, ואז כשתתפשט על כל המציאות כולה אין קץ לשפע החיים הטובים שיצאו ממנה. אמנם, אצל כל אחד ואחד מתגלה ציור האלהות באופן מיוחד כמו שכל הציורים אפילו המוחשים, וקל וחומר המופשטים, מתראים בפנימיות הנפש של כל אחד בגוון מיוחד. ובודאי אין זה באין תעודה, כי אם כל הציורים הפרטיים הם חלקים מהתגלות האור הגדול, וכל מה שבני אדם יתקרבו יותר זה לזה, ישפיעו הציורים הנפרדים אחד על חבירו, עד שלפי ריבוי ההתנוצצות של הציורים הפרטיים אלו באלו שיוצא על ידי הדיבורים והמעשים, המכתבים וההנהגות ויתר המון האופנים שציורי האדם הפנימיים מתגלים על ידם לחוץ, כן ישלם יותר הציור הכללי, ויוכר יותר עז האמת, ויתגבר כח הטוב היוצא מהשפעתו.
והנה למען דעת שאין שום ציור יוצא מכלל האחדות, הוא ענין עבודת הקרבנות, שהוא תולדה מהציור היותר פשוט שמתגלה ענין האלהות לפי הסקירה היותר בוסרית במין האדם, ומכל מקום גם בה זורח האור האלהי. ואדרבא, כשהציורים כולם מתקשרים מלמעלה למטה, עד שאפילו באותו הציור העומד בתחתית הסולם זורח האור הכללי, זהו הדרך המביא להשתכללות הבריאה כולה ושלום העולמים ממשמש לבא, שאז כבר נחדלות התגרות העיוניות הבאות לרגלי הציורים הפנימיים שבמושג האלהות, כיון שמובן שדוקא בקיבוץ כולם יחד יצא האור האמיתי ויזרח אור הטוב, החיים והצדק האלהי בעולם. על כן, אין קרבן רצוי כי אם כשהעולם עומד במצב טוב והגון, באופן שראוי שכל הציורים יעלו ויתאחדו לתכלית הטוב. אבל כשעומד העולם במצב הפירוד והסקירות הפרטיות מתגברות, אז הלא הקרבנות ראויים הם להתהפך לתועבה שבהנתקם מאור החיים העליון הלא הם מסמיכים את ציור האלהות באופן היותר חשוך, וסותמים בעד אור השכל הטהור וההשגה הבהירה המביאה לזיכוך המעשים והמדות. אבל כשהכל מתקרב והכל מתאחד, הכל עולה והכל מתקשר, אין שיעור ואין ערך לאותו העז והבטחון של הוד דעת האלהים וצדקת השם יתברך המתראה מאור האלהי המתפלש בכל עז חסד עולמים בכל מקום, ״מלא כל הארץ כבודו״, ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״. ומה גדלו דברי חכמים ז״ל ״והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, זה הכבש, שכהנים שהם כמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, על כן ״בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבד את ד'״, בזרח אור ד' על ציון ועל מקראיה, ״שם יזבחו זבחי צדק״, לרדוף צדק צדק, ו״שלום שלום לרחוק ולקרוב״, ״וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר".