ישנן מצות כאלה שאנו יכולים להכיר את ערכן בכל עת ובכל זמן, וישנן גם כן כאלה שאפשר שהיסוד העקרי שלהן הוא כבר ניטל ממנו, ומכל מקום אנו חייבים לשומרן מפני שהוא עתיד להיות נחזר לנו, ואנו צריכים שתהיה הרשימה האלהית הנצחית בלתי נפסקת מכח החיים הכלליים של אומתנו, לבל יהיה מקום לעת שתבנה ותשתכלל בכל עז מצבה, לבנינים חדשים ברוחה שיהיו עלולים למעט את כח ההשפעה האדירה והבהירה שהעיקר הנפלא שלה השפיע עליה. זהו התוכן של השארת החיוב של חלקים מיוחדים ממצות התלויות בארץ בזמן הזה, שאינם ממלאים את שלימות תעודתם, כמו מצות מתנות כהונה ולויה, שבעקרן הנן מושכלות ומוכרחות כראוי בהיות כבר האומה עומדת על בסיסה השלם, איש איש על נחלתו מתענג בטוב ארצו ונתון ומסור בכל לב לעבודתה המעשית מתוך הרחבה ושלוה. וכדי להחיות יפה את היסוד הרוחני והמוסרי, הלא צריך שיהיה שבט הלוי מיוחד לעבודת הקודש. התיחדות שבט מיוחד פועלת הרבה להרגיע רוח העם בהתעסקותו בחיים המעשיים, אף על פי שלפי הציור הדמיוני הוא מתרחק בזה מזיום של החיים הרוחניים שמוצא האדם בנפשו תביעה פנימית להתקרב עליהם, ולפעמים הוא מתקצף על ידי זה על הסבל והקישור של עול דרך ארץ שעליו ברצותו להתעלות אל חיי הרוח, ומתוך התעוררות כזאת כשאינה נגדרת במשקל הראוי יצאו לפעמים תדירות המון מכשולות אשר יוסרו יפה בהיות הדבר מתפשט באומה, כי עיקר סבל עבודת הקודש בכל מילואה נתונה על שכם שבט מיוחד, ושרק על ידי הרבות חק קיום המנות הראויות לו מצד העם, יתקיים ויוכל למלאות תעודתו, ובזה ימצא כל עובד אדמתו קורת רוח בעמלו, בידעו כי גם מחלק הרוחני שבאוצר החיים איננו מניח את ידו, בזה עצמו במה שהוא עוסק להרבות תבואתו וקנינו. אמנם בזמן הזה, גם בארץ ישראל, אין מצות המתנות כי אם חוקית. ואף על פי שהיא חוקית מצד השקפת ההוה, מפני שאין לנו יחש מעשי בהשפעת הכהונה וערך המשפחה והגזע הכהוני אינו תופס כלל מקום בחיינו ההוים, אבל לעומת זה גדול כח מצוה זו בשמירת הקשר האמיץ שבין העבר והעתיד למרות המון ההפסקות הקשות שעברו עליו. וכשנשכיל כמה שוה הוא לעם עולם אותו הכח שיתגלה בו כשיהיה במילואו וטובו, שהוא כל כך עשיר בחינוכו וצביונו על ידי תורת אלהים אשר בקרבו, עד שאיננו צריך לדברים חדשים כי אם לחדש רוחו לעורר האהבה הישנה לשוב בתשובה לתורתו תורת חיים שרק באורה יראה אור, וזה יובלט רק במניעת כל הכרח לסדרים עקריים חדשים, יכיר אז וידע כמה גדול הוא הערך של המשכת החוט של העבר גם באותה התקופה המרה שלא היה לו כל כך ערך מעשי בהוה. ומן הפרט נדון על הכלל של עוד כמה מצות שכפי מצב החיים בהוה אין אנו מוצאים להן הכרח וחפץ, ועתידות הן להתגלות במצב העתיד, ויתנו פרין רק בהיותן מצורפות להעבר הגדול והעתיק, שלא היה צירוף זה אפשרי כי אם על ידי השמירה התדירית בכל משך הזמן, גם בהיות המצב לשעה בלתי נאות לזה. וזהו שכרן של עושי מצות שאינם חסים לא בצל חמה ולא בצל לבנה, כלומר, בצל הזמן החולף ועובר, כי אם בצילו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, שנאמר ״מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון״