הסימנים המובהקים סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנים מובהקין הן.
הרמב"ם פסק כאן דסימנים דאורייתא ובפ"ג מה' גירושין גבי גט כתב דצריך נקב יש בצד אות פלונית. ובפי"ג כתב דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים אם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו, וכבר הקשה זה בכ"מ ובזה היה אפשר לומר דמפני חומר איסור אשת איש חשש להחמיר כמ"ד סימנים לאו דאורייתא. אכן גם בה' נחלות פ"ז ה"ג כתב דאם יש סימנים מובהקים ואבד זכרו יורדין לנחלה משום דלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, ומוכח דדוקא אבד זכרו אבל בסימנים לבד אין יורדין לנחלה.
והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בדף כ"ה דאמר את האבדה לאו משום שהוא חשוד לשקר אלא דאמרינן ליה כי היכי דאת אבדת וכו'. וכונת התוס' א"א לומר דאין אנו חושדין אותו כלל דהא אינו ת"ח. ואין לומר דרק לענין טב"ע צריך ת"ח משום דאמר בדדמי אבל שקר לא יאמר. דא"כ נוכל להכריז האבדה והסימן וע"כ דבודאי אין אנו מאמינים לסתם עובד שאינו ת"ח, אלא די"ל בכונתם דזה מסתבר דמה דאמר שם האבדה היה צריך להיות ראיה שהיא שלו משום דכיוון האבדה נמו אינו מצוי דכמו דמדה ומשקל הוי סימן בשביל דיש כמה מיני מדות ומשקלות ה"נ יש כמה מיני אבדות ומדנתכוין לומר האבדה היה צ"ל סימן. ורק החסרון הוא משום דמצוי שיאבד גם איש אחר אבדה כזו. איברא דלכאורה לא נוכל לומר דעכ"פ יש לנו ראיה שהוא אבד חפץ כזה מדנתכוין לומר החפץ. דהא אם נאמר שזה החפץ הנמצא הוא של אובד אחר אין לנו שום ראיה שנתכוין דהא שלו לא נמצא כלל. אלא דמ"מ אם אמרו לו המקום והוא אמר האבדה אז האבדה בעצמה הוי סימן. וזהו מש"כ התוס' דלאו משום שהוא חשוד לשקר דבלא טעמא שגם אחר אבד היה גם כיוון האבדה סימן שאינו משקר.
אכן מדברי הרמב"ן גבי אין סימן למטבע הביאו המ"מ בפי"ד הל' י' שכתב חוששין שמה הוציא את זה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בה משמע דאפי' היכי שאין אומרין שהאבדה שלו מ"מ אנו אומרין שאבד אבדה כזו. וצ"ל בדעתו דזה שנתכוין לומר האבדה מכריח אותנו לומר שאבד אבדה כזו דלכוין כסומא בארובה אינו מצוי ויותר מצוי שאבד אבדה כזו. ובשביל זה נתכוין לומר האבדה. ובאמת מוכח כן מד' הגמ' דאמר מ"ט אמור רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך ומשמע דעכ"פ אמרינן דהוא נמי אבד.
ולפי"ז נוכל לומר דהנה בב"ב דף קע"ב ע"ב אמר רבה דלא חיישינן לנפילה ואביי אמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן לנפילה דרבים חיישינן, והנה אליבא דרבה דסובר דנפילה דרבים נמי לא חיישינן אפשר דהיינו דוקא היכי דלא איתחזק נפילה. ומצאתי כן בפנ"י ואף שאחיו של הגרעק"א הקשה עליו דכיון דהשליח יודע שאבד א"כ למיחש על אחר הוי כמו דלא איתחזק נפילה. אבל באמת סברתו אינו מוכרחת דאפשר לומר דבנמצא כיון דאיתחזק נפילה לפנינו לא מהני מה שהוא אבד דאפשר כמו שהוא אבד כן גם אחר אבד, אכן אף דלכאורה הא רבה לא סבר סברת אביי דנפילה דיחיד דאי לא"ה איך מייתי ראיה, אך אפשר דסברת רבה דאינו חושש לנפילה הוא כמו שאמרתי בישוב ד' החכ"צ שכ' דהיכי דאיכא סימנים בגופו לא חיישינן לשאלת כלים משום דהוי שאלה דיחיד, והקשו עליו האחרונים דהא לא קיי"ל כאביי, ועוד דאביי גופיה לא התיר אלא בנפילה דיחיד אבל בשאלה דיחיד לא התיר מדצריך לומר על פקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. וישבתי שיטת החכ"צ עפ"י שיטת הרמב"ן שהסביר הא דמייתי רבא ראיה דלא חיישינן לתרי יצחק מדמגבין בשטרי דחבי בר נאני ונאני בר חבי אע"ג דשכיחין טיבא, דדחקו בזה הראשונים רש"י ותוס' דהא גבי תרי יצחק לא הוחזקו ובהוחזקו בודאי הוי אסור ובשטרי דחבי בר נאני הוחזקו, ופי' הרמב"ן דרבא מייתי ראיה דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכונת הרמב"ן ע"כ דכאן נמצא וכאן היה לחוד אינו מועיל דא"כ אף על אדם סתם דאזיל מקורטובא לאספמיא נאמר הכי וזה א"א. וע"כ דהוא בצירוף עם חששא דיחיד והיינו כאן נמצא וכאן היה עם סברא דלא שכיחא תרי יצחק, ולכן ס"ל לרבה דג"כ בנפילה היכי דאיכא כאן נמצא וכאן היה עם סברא דנפילה מזהר זהירי מהני.
ולכן אפשר לומר דרבה היה מודה בסברת אביי דלא חיישינן לנפילה דיחיד רק דסובר דהוצאת ממון עדיף טפי וכעין מה דכתב הנמוק"י בהא דהקשה דהא בכתובות לא סבר רב אשי כאן נמצא וכאן היה, ותי' דהוצאת ממון שאני אך באמת מרב אשי אין קושיא כלל כמו שכ' הש"ש דהתם איירי רק לענין להחזיק ריעותא דמומין מזמן לזמן ולחלק מקודם רשות הבעל לאח"כ. ולא שייך לכאן נמצא וכאן היה שבכאן דאנו מחזקין דאותו שנמצא הוא שהיה ואין אנו מחדשין אחר. או השטר שנמצא ביד יוסף בן שמעון הוא שהיה בידו מקודם ואין אנו מחדשין שהיה מקודם ביד אחר ומידו בא לידי זה ע"י מסירה או נפילה, והשתא דהכי נוכל לומר להיפוך דסברת כאן נמצא וכאן היה כיון דהוא גדר חזקה מהני אפי' להוציא ממון, אבל סברא דנפילה דיחיד כיון דהוא רק סברא דלא שכיחא לא מהני בזה להוציא ממון כמו דאין מוציאין ממון באומדנא, ולכן סובר רבה דאפשר להוכיח דלא חיישינן לנפילה אפי' לנפילה דרבים, דדוקא משום כאן נמצא וכאן היה מהני להוציא ממון.
ולפי"ז נמצא דאם חיישינן לנפילה דיחיד א"כ ע"כ הא דמחזירין אבדה הוא משום דסימנים מהני אפי' לברר לגמרי, אבל אי לא חיישינן לנפילה דיחיד א"כ אפשר דסימני אבדה לא מהני אלא לברר דאינו רמאי והיינו שהוא אבד, וכיון שהוא אבד אבדה כזאת בסימנים כאלה. א"כ למיחש שמא עוד אחר אבד בסימנים כשלו הוי נפילה דיחיד, ונ"מ דגבי עדי מיתה כיון דלא שייך שם סברא דנפילה דיחיד דהא אין אנו יודעין כלל אם זה הבעל מת לכן לא מהני סימנים וגבי גט למאי דקיי"ל כרבי זירא דבהוחזקו אפי' באין שיירות מצויות חיישינן. לשיטת הרא"ש בדעת הרמב"ם. ומוכח דגבי גט חיישינן לנפילה דיחיד, א"כ שפיר דלהלכה לא מהני גבי גט סתם סימנים. אלא דוקא נקב בצד אות פלונית.
ונראה דבמה שכתבנו נוכל לבאר ד' הרמב"ם במה שכ' על מצאו קשור בכיס דפסק הרמב"ם אם מצאו קשור בכלי שהניחו בו ויש לו טב"ע בארכו ורחבו של גט. וכבר הקשו למה צריך שני הדברים. אכן באמת טב"ע בארכו ורחבו של גט אינו אלא סימנים והיינו דלא צריך שידייק ארכו ורחבו במדה רק שע"פ טב"ע בארכו ורחבו מכיר שזהו ארכו ורחבו של גט שלו, ולכן שפיר דבאמת היה אפשר למיחש לשאלה ואף דכאן לא שייך שאלה דהא בעצמו יודע שהניחו בכלי זה ולא השאיל אותה מ"מ אפשר למיחש דשמא מי שמצא הכלי הניח שם גט שלו. אך יש כאן סברא דכאן נמצא וכאן היה ושאלה דיחיד לא שייך כאן אף שע"כ צריך לחוש לאותו השם שכתוב בגט, רק כיון דמיירי הרמב"ם בשיירות מצויות דכ' הרשב"א דהוי נפילה דרבים, אבל היכי שיש סימנים בארכו ורחבו של גט ע"כ לשיטת החכ"צ הוי שאלה דיחיד ומבוארים דברי הרמב"ם.
איברא שאינו מבורר אם הרמב"ם פוסק הא דחיישינן לשאלה והאחרונים הוכיחו דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דחיישינן לשאלה, אבל באמת לא מצינו ג"כ ברמב"ם שיתיר לענין איסור א"א חשש שאלה, והנה הוכיחו מהא דהזכיר הרמב"ם גבי השבת אבדה במקום אוכף מרדעת. ומוכח דלא דווקא אוכף דלא מושלי. אך אפשר דבאמת לענין השבת אבדה לא חיישינן לשאלה, דאף דפוסק דסימנים דאורייתא מ"מ אינו מוכרח לחדש חשש שאלה דזה דוקא אי אמרינן דילפינן איסורא מממונא. אבל אי לא ילפינן איסורא מממונא לא קשה מהא דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ולא צריך לחדש חשש שאלה, והרמב"ם דפוסק דאע"ג דלא הוחזקו כר' זירא אלמא דלא ילפינן איסורא מממונא וממילא א"צ לחדש חשש שאלה, מ"מ יש לומר דהיינו דוקא לענין ממון אבל לענין איסור א"א כמו דמחמירין לענין סימנים ולענין לחוש לשני יוב"ש אע"ג דלא הוחזקו כן נמי חיישינן לענין שאלה, וזהו ד' הרמב"ם דאף שמצאו בכלי שהניחו בו מ"מ הוי חיישינן שמא אחר לקח הכלי והניח גט אחר וצריך לזה גם הא דסימנים, ואף דבהגט יש שמו ושם אביו וא"כ הוא כשאלה דיחיד, כבר כתבנו דכתב הרשב"א דבשיירות מצויות חשיב נפילה דרבים וממילא הוי שאלה דרבים, והרמב"ם הא מיירי כאן בשיירות מצויות, ולזה צריך גם סימני הגט וחשיב שאלה דיחיד, וטב"ע בארכו ורחבו של גט לא חשיב אלא כסימנים וכמש"כ.
ובאופן אחר נוכל לומר במה דכתב הרמב"ם דדוקא היכי דאבד זכרו יורדין לנחלה עפ"י מה שכתב הרמב"ם בה' שאלה ופקדון דהיכי דבא ונתן סימנים על חפץ של יתומים בעינן שאביהם לא היה אמיד ומוכח דבסימנים לבד אין מוציאין, וההסבר דאף דמצינו דסימנים מהני דאורייתא היינו היכי דהדבר בספק, אבל היכי דהוא ודאי לא מהני סימנים, וכיון דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו לא מהני סימנים להוציא ועיין מש"כ הקצוה"ח בסי' רנ"ט סק"ב, ולכן נראה ע"פ מה שכ' הרמב"ם לחלק בין מים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא, ובין ספינה שאבדה בים דנותנים עליה חומרי חיים וחומרי מתים, וכ' הריב"ש דהיכי שלא עמדו עד שתצא נפשו אע"ג שרובן לאבד מ"מ אסור מדאורייתא משום שיש חזקת אשת איש וחזקת חיים. ורק היכי ששהו עד כדי שתצא נפשו הוי מיעוטא דמיעוטא. ולכן נוכל לומר דהיכי דלא אבד זכרו יש חזקת חיים וחזקה הוי כודאי ולא מהני סימנים, ואף דהיכי שנמצא אחד מת לכאורה לא שייך חזקת חיים דהא ע"כ אחד מת, מ"מ נראה דשייך גם בזה חזקת חיים דהא מצינו חילוק בין ראינוהו חי מבערב ולא ראינוהו חי מבערב לענין נגע באחד בלילה דאלמא דעל אותו שלא ראינוהו חי לא שייך להעמידו בחזקת חיים דחזקה לא שייך אלא היכי שהחזקנו אותו מקודם. ומטעם זה נראה מה שכתבו בתוס' דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה וממילא אפשר דכאן נמי אף שאחד בודאי מת מ"מ שייך להעמיד אותו שידענו אותו בחזקת חיים, ומשום הכי לא מהני מדאורייתא סימנים כנגד חזקת חיים, ולזה היכי דאבד זכרו דאיתרע חזקה אז מהני מדאורייתא סימנים:
Loading...
13:5
1
Loading...