המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע יניח המציאה וילך לו כדי שלא ישבע, אפי' מצא כיס וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עמו ה"ז לא ישבע.
השגת הראב"ד: לא ישבע וכו'. א"א הרב ז"ל פוסק כראב"י דקאי ר' יצחק כוותיה במס' גיטין ואמר ישבע בשני כיסים קשורים ואין הכל מודים לו עכ"ל.
המ"מ כתב על ד' הראב"ד ודברי תימה הם דהא התם בגיטין לא קאי ר"א כוותיה דר' יצחק דהא עבדינן אוקימתא אחריתא וכן כתבו המפרשים ז"ל דאפשר דאיתא לר"א וליתא לדרבי יצחק וזה דעת ההלכות שאע"פ שפסק כר"א לא הביא ההיא דר' יצחק ועיקר עכ"ל.
והנה הרמב"ן בס' הזכות ביאר הסוגיא לדעת מי שסובר דר' יצחק כראב"י דהא דר' יצחק אינו אלא לומר דלא תיקנו תקנה במשיב אבדה, אבל זהו דוקא בטוענו מעיקרא טענת ברי כגון שראה כיסו ביד חברו אמר לו מה טיבו אצלך אמר מצאתיו, אמר לו קשורים היו ובודאי מצאת שתים, אבל אם אינו יודע שהגביה האבדה אלא על פיו מודה ר' יצחק דבזה משיב אבדה פטור מדינא, וזהו מה שהקשה בגמ' ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע ומשני הוא דאמר כראב"י ומ"מ הקשו עוד וראב"י לית ליה משיב אבדה פטור, ומה קושיא הא ר' יצחק בהדיא לית ליה המוצא מציאה לא ישבע אלא דקושיית משיב אבדה אינו משום תיקון העולם אלא מדינא, ובזה הוא דמתרץ דפליגי אי בבנו מעיז או לא, וזהו רק תי' דלא הוי משיב אבדה ליפטר מדינא, אבל ליפטר משום תיקון העולם גם בזה שייך דמיירי עכ"פ שתבעו מחמת שהודה לו בתחלה שאמר לו מנה הלוני אביך ביום פלוני וע"ז השיב לו התובע תנהו לי שלא פרעת לי כלום, והנתבע משיב פרעתי פרס דמיגו לא הוי כיון דאינו מעיז גם בבנו, ולכן מיגו לא הוי ותיקון העולם שייך.
ודברי הרמב"ן צריכים ביאור דהא מסתבר דלא שייך אין אדם מעיז אלא בתובעו ולא באינו תובעו וכאן יש לו מיגו שלא היה מודה לו מתחלה ואיזה אין אדם מעיז שייך כאן, ונראה כונתו דהוא משום דבשעה שאמר לו מנה הלוני אביך ביום פלוני לא אמר ופרעתי מחצה אלא אח"כ כשתבעו ואמר לו שלא פרעת כלום אמר פרעתי מחצה, ועל טענת לא לויתי הוי מיגו למפרע, רק על טענת פרעתי מחצה יש לו מיגו דאמר פרעתי כולו, וע"ז אמר שפיר אין אדם מעיז כי בזה כבר תובעו לומר לא פרעת כלום, עכ"פ לפי דעת הרמב"ן נשאר גם במסקנא התי' דר' יצחק דאמר כראב"י דלית ליה המוצא מציאה לא ישבע.
אכן דברי הראב"ד א"א ליישב כן דהראב"ד כתב שם להדיא דהא דמשיב אבדה הוא ג"כ משום תקנה, ולפי דבריו ע"כ למסקנא דראב"י נמי אית ליה משיב אבדה פטור סבר כמתני' ולית ליה דר' יצחק, ולפי"ז באמת צריך ביאור מה שכתב כאן ושם דר' יצחק סבר כראב"י אך דבריו בהשגותיו על הרי"ף אפשר לבאר באופן זה דמה שכתב דנראה שדחה הרי"ף הא דר' יצחק משום דאוקמו בגמ' דר' יצחק כראב"י ס"ל ולית הלכתא כוותיה, היינו דממ"נ אין הלכה כר' יצחק דלפי"מ דאוקים מעיקרא דר' יצחק סבר כראב"י אין הלכה כר' יצחק, ולפי"מ דדחה בגמ' דראב"י נמי ס"ל משיב אבדה פטור, א"כ ודאי אין הלכה כר' יצחק דפליג אמתני' ואפי' לפי הגירסא תנ"ה שכתבו התוס' דר' יצחק סבר כברייתא מ"מ לא שבקינן מתני' ועבדינן כברייתא וסתם משנה עדיפא, וברייתא דפלוגתא דראב"י וחכמים הא חכמים ודאי סברי כמתני'. לכן לית לן דר' יצחק, אבל דבריו בהשגות על הרמב"ם שבא לומר להיפוך דכיון דקיי"ל לדעת הרי"ף כראב"י לכן צ"ל נמי הלכה כר' יצחק זה צריך ישוב.
ונראה דבדברי הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף יש חסרון דברים וכנראה שגם הרמב"ן לא עמד בזה, דז"ל הראב"ד והא דאמרינן התם מה לי הוא מה לי אבוה לא כשבא בכח צוואת אביו, אלא שאמר אני הייתי בשעת מיתת אבי וכו', וא"ת אי לא ס"ל כראב"י לוקי רבא להא דתני ר' אמי כגון שבא הבן בכח צוואת אביו וכו', הא לאו מילתא היא דרבנן נמי דפטרי לאו מדאורייתא פטרי ליה אלא מתיקון העולם דמשיב אבדה פטור מתיקון העולם ולא מד"ת והא דתנא ר' אמי דבר תורה קאמר ודבר תורה מה לי הוא מה לי אבוה ואפי' לרבנן אביו כה"ג אי הוי שייך משיב אבדה איהו נמי פטור, א"נ יורשין דומיא דידהו מה איהו בטענת ברי אף יורשין בטענת ברי ואי בטענת ברי מה לי הוא מה לי אבוה, כך היא הצעת שמועה זו וכו'.
ודברי הראב"ד מחוסרים ביאור דסוף דבריו אינם כראש דבריו דמקודם כתב דכיון דכל דין משיב אבדה הוא מדרבנן אין ראיה מהא דפריך מה לי הוא מה לי אבוה דסבר כראב"י דרבנן נמי לא פטרי מדאורייתא ור' אמי אקרא קאי, ולבסוף בא בדרך אחר וע"כ ט"ס דמוכח יש כאן ואחר מה שכתב ודבר תורה מה לי הוא מה לי אבוה ואפי' לרבנן. צריך לומר ועוד יש לומר אביו כה"ג אי הוי שייך ביה משיב אבדה איהו נמי פטור אי נמי יורשין דומיא דידיה וכו'. והיינו דזה דרך אחר לומר דבאמת משיב אבדה פטור מדאורייתא וכדעת הרמב"ן ומ"מ אין לומר דהא דתנא ר' אמי שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, מיירי כשבא היורש בכח צוואת אביו, דבקרא משמע דהמיעוט הוא בשביל שהם יורשין ואין עיקר החיוב נעשה על ידם, דהנתבע הוא יורש ולא עיקר החייב, ולא משום דיורשין לא טעני טענת ברי דבכה"ג משכחת גם באב דכשאינו טוען טענת ברי ליכא שבועה, ולפלא שהרמב"ן בס' הזכות העתיק תורף ד' הראב"ד ושיטתו וכתב בהחלט דשיטתו דמשיב אבדה פטור רק מדרבנן, ובאמת מבואר להדיא בדבריו שנטה לשני הצדדים.
ועכשיו מבואר שפיר דבהשגותיו על הרמב"ם הלך בדרך זה שאחז הרמב"ן ושביאר בעצמו דעת הסוברין דר' יצחק הוא כראב"י ואי פסקינן כראב"י צריך לפסוק כר' יצחק:
Loading...
13:20
1
Loading...