מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד, מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי צריך הוא להאכילו אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן י"ב חודש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכר ומאכילן. ואם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים, וכן התרנגולים מוכר ביציהן ומאכילן כל י"ב חודש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו.
השגת הראב"ד: וכן תרנגולין וכו'. א"א יפה אמר שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה למחצית שכר הילכך כל מה שיוכל להחזיר ליד בעלים מחזיר עכ"ל.
במש"כ הרמב"ם בתפילין שם דמיהן ומניחן עליו לא פירשו מפרשי הרמב"ם כלום, והסמ"ע והש"ך בסי' רס"ז פירשו בדברי המחבר שהוא בתורת מכירה ששם דמיהן ולוקחן לעצמו, וביארו בדבריהם דגם בלשון הרמב"ם מפרשים כן, והנה גבי אחר י"ב חודש כתב הרמב"ם שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים, וגבי דבר שאינו עושה ואוכל כתב הרמב"ם דימכר בב"ד, ומוכח דשיטת הרמב"ם דהיכי דצריך מכירה מוכרם בב"ד וא"כ אמאי גבי תפילין שם דמיהם, ומשמע דהוא שלא בב"ד דאם שם דמיהם הוא נמי בב"ד. א"כ למה נקט כאן שם וכאן מוכרם בב"ד.
והנה הגר"א ז"ל בס"ק ל"ב במש"כ המחבר כד' הרמב"ם דשם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כתב וז"ל ורש"י פי' בכולן מוכרן ובב"ד כמש"כ הרא"ש דלכך קאי שם, ותוס' פי' בכולן שם לעצמו וכמ"ש בתפילין שם דמיהן וכמש"כ בסכ"ד בהגה, אבל מדברי הרי"ף ותי' [צ"ל וגי'] בגמ' משמע כרמב"ם שכתב בההיא דסכ"ד מוכרן משום דשם א"א לומר שם דמיהן שהרי טיפולו יותר משכרו וב"י כ' משום רבית ע"ש ונסתלקה תמיהת הרא"ש עליו ע"ש עכ"ל. וכונתו במה שכתב הרא"ש וז"ל רב אלפס גורס בעגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין מוכרן בב"ד, ולא ידענא טעמא מאי. ובזה כתב דלשיטת הרמב"ם מיושב כיון דמפרש שם דמיהן למחצית שכר. אבל דבר שטיפולו יותר משכרו א"א לומר כן. ומש"כ הגר"א ז"ל מדברי הב"י דהוא משום איסור רבית זה כתב הב"ח מדברי הב"י שפי' כן בדבריו. אבל בדברי הב"י אפשר לפרש כמש"כ הגר"א ז"ל. והנה גם הגר"א ז"ל לא ביאר לפרש לדעת הרמב"ם החילוק מתפילין לדבר שאינו עושה ואוכל. וכתב כן על דברי התוס' דהוא כמ"ש בתפילין אבל לדעת הרמב"ם לא ביאר.
והנראה דדעת הרמב"ם בתפילין דלא כמו שפירשו הסמ"ע והש"ך, דאינו למכור התפילין והמוצא יקחם לעצמו. דממ"נ אם נימא דבשביל זה דתפילין שכיחי לכן ניחא ליה למכרם. ויש בזה תועלת שלא יצטרכו לשמרם שלא יתקלקלו. א"כ אפי' אם המוצא אינו רוצה לקנות ימכרו אותם לאחרים. ולמה הוזכר רק ששם דמיהן ומניחן עליו. והמחבר הוסיף לכתוב אם רוצה, ואפי' אם רק לא איכפת ליה ואין נ"מ להאובד. ג"כ טוב יותר למכרן שלא יצרטכרו לשמרם שלא יתקלקלו. וכספים יש להם שמירה בקרקע בלא טיפול והתעסקות. ואם יש קצת טעם דניחא ליה בשלו א"כ למה התירו להמוצא.
ולכן ע"כ דאין הבאור שיקח המוצא התפילין לעצמו אלא שהוא שם דמיהן עליו כמו גבי דבר שעושה ואוכל, אלא דהתם שם דמיהן שיהיה של שניהם בשותפות שיהיה כדאי להמוצא להתעסק והכא אף דבודאי לא יהיה ריוח משהייתן מ"מ כיון דניחא לאדם בשלו, וקרוב לודאי שלא יתקלקלו במה שיניחם עליו, והן עומדין למצותן ע"כ אמרו חכמים בזה תקנה זו שהמוצא ישום דמיהן שאם יתקלקלו קצת. ולהאובד יהיה ניחא לקבל דמים כמו שויין של עכשיו יקח דמיהן, ואם יחפוץ בהתפילין יקח התפילין. והחלוק שבין תפילין לספרים שג"כ עומדין למצותן הוא משום דספרים בודאי יקרעו ע"י תשמיש בהם אבל תפילין קרוב לודאי שלא יתקלקלו ומכיון שהם עומדין למצותן אמדינן דעת האובד דניחא ליה בזה:
Loading...
13:14
1
Loading...