היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה כד הדבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרין. וקבל עליו בעל הדבש ואומר לו הן הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום.
בטעמא דמילתא יש מחלוקת בין המרדכי והרא"ש בתשובה כלל ס"ד מובא בחו"מ סוף סי' קכ"ט דהמרדכי בסוגיא זו בב"ק כתב דהוא דוקא משום מצוה, וכן בהיתה מעוברת לפניו הוא ג"כ משום דאיכא מצוה והוא מחוייב, אכן הרא"ש בתשובה הובא להלכה בסי' קכ"ט סובר דאפי' היכי דליכא מצוה אם הבטיח לו יותר מכדי שכרו או שהבטיח לו שכר בדבר שאין נוטלין שכר והוא לא הפסיד כלום לא מהני, וכן כ' הרא"ש בהלכותיו ביבמות פ' מצות חליצה וז"ל, ונראה דהיינו דוקא כגון הכא ששואל דבר גדול במעשה שאין רגילין ליתן אלא דבר מועט וכו' ע"ש וכן כ' התוס' שם.
ונראה בבאור השיטות בזה עפ"מ שכ' הרמב"ן בחידושיו ביבמות לדחות ד' הסוברים דבשביל דמחוייב לעשות לכן אומר משטה אני בך, ולפי"ז גם רופא אין לו אלא שכר בטלה, וכתב ע"ז דהא גבי חליצה אינו מחוייב ממש, לכן כתב כדברי התוס' והרא"ש דטעמא הוא משום שהתנתה יותר מן הראוי לו, אבל גבי רופא אפי' קצב שכר הרבה חייב ליתן דחכמתו מכר לו, ולפי"ז לשיטת רש"י דגבי חליצה ביבם שאינו הגון לה כופין לחלוץ, נוכל לפרש דטעמא משום דמחוייב לחלוץ. איברא דהרמב"ן בעצמו הקשה דהא הפסידתו זכותו באשה ונכסים. וכתב דמיירי ביבם שאינו הגון דמצוה עליו לחלוץ מודברו אליו, אבל הרמב"ן לא נחת לטעמא בשביל חיוב המצוה, אלא דמשום זה לא הפסיד זכותו אבל בעיקר מילתא סובר דלא תליא בחיוב אלא אם התנתה יותר מן הראוי, ולפי"ז מש"כ הרמב"ן שם דכן נראה מפירש"י אינו אלא לענין זה דמיירי ביבם שאינו הגון, אבל לשיטת רש"י שפיר נוכל לומר דהוא משום חיובא, וכן משמע לשון רש"י שכתב משום דעליה רמיא למעבד, ולכן דעת המרדכי כשיטת רש"י, והתוס' והרא"ש לשיטתם שחולקין בפ' החולץ על רש"י, וכן הרמב"ן שם סובר כשיטת התוס' והרא"ש, ושיטת הרמב"ם הוא כשיטת רש"י דכופין לחלוץ א"כ היה אפשר לומר לשיטתו דהא דיכול לומר משטה אני בך הוא בשביל דאיכא חיובא וכשיטת המרדכי.
אכן יש לעיין בזה דנותן לו כאן שכרו הראוי דהא הרא"ש כתב בטעמו דחושבין שכר טרחו גבי היה בטל מסלע משום דהיה פטור מלהשיב דשלו קודם, אבל הכא דלא היה בטל משום דבר ולא היה לו הפסד אמאי נותן לו שכר טרחו, וצריך לומר דכיון דקבל עליו אע"ג דמה דקבל יותר מכדי טרחו אינו חייב מ"מ שכר טרחו חייב וזהו אם נימא דליכא בהשבת אבדה משום מה אני בחנם, והרמב"ן דסובר דיש בהשבת אבדה משום מה אני בחנם, הא סובר דאם התנה חייב לשלם ואין מפקיעין ממנו חיובא דידיה, אבל זהו לשיטת הרמב"ן דאינו משום דאיכא חיובא אלא משום דהוי יותר מכדי טרחו, אבל לשיטת רש"י והמרדכי דטעמא דמשטה אני בך הוא משום דאיכא חיובא, א"כ אם לא היה רשאי ליקח שכר טרחו מאי נ"מ בין בכדי טרחו או יותר מכדי טרחו, כיון דטעמא הוא משום דחיובא רמי עליה, וכן כתב הרמב"ן שם דלהאי טעמא משום דאיכא חיובא לא היה מהני הקציצה שקוצצין לרופא ואינו נוטל אלא כפועל בטל אם הוא בטל ממלאכה, ולכן לשיטת רש"י ע"כ צריך לומר משום דשכר טרחא מותר ליקח בהשבת אבדה, ובדעת הרמב"ם לכאורה משמע דסובר דאסור ליקח שכר טורחו באבדה דהא סובר דכפועל בטל היינו בעד המלאכה שבטל ממנה, אבל בעד טורחו אינו נוטל כלל, וא"כ אמאי נוטל כאן שכר טורחו, וע"כ צריך לומר דכאן נוטל שכר טורחו משום דהתנה ליטול שכר ומוכח דסובר כפי' הרמב"ן דהא דמשטה אני בך הוא רק לענין יותר משכר טורחו:
Loading...
12:6
1
Loading...