וכן שנים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש, וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית, אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין הרי זה חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל.
בגמ' פריך לימא מהפקירא קא זכינא ותירצו כשעקל בית הבד כרוך עליה והרמב"ם לא הזכיר זה ופי' המ"מ דמש"כ הרמב"ם וקודם שישפך הדבש לארץ זהו בשעקל בית הבד כרוך עליה, וכתב וז"ל ונראה לפי זה שאע"פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אע"פ שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז"ל, אבל רש"י ז"ל פי' חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר וזה עיקר עכ"ל המ"מ, והקשה ע"ז הלח"מ דהא בגמ' בב"ק דקט"ו מדמה דין זה לתרומה, ובתרומה משמע שכיון שראוי שיאבד אע"פ שעדיין לא נאבד אין תרומתו תרומה, וכן כ' הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות וז"ל והוא שיהיה המופרש שמור, אבל אם היה טעון כדי יין וכו' וראה שהן משתברות וכו' לא אמר כלום אלמא דלאו דוקא אם נשפך הדבש לארץ, אלא אפי' לא נשפך עדיין ונשאר הלח"מ בקושיא, והנה מפשטות ד' הרמב"ם לא משמע שיהיה צריך עקל בית הבד כרוך, אלא דכיון דעדיין לא נשפך אף שנסדק ועומד לישפך לא הוי הפקר ובודאי הוא היפוך ד' הגמ'.
והנה לפי מה דהוי סבר הגמ' דטעמא דלא אמר כלום גבי תרומה הוא משום דהוי הפקר א"כ קשה טיבא מה פריך אח"כ הגמ', ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר וכו' ואם אמר דבריו קיימים, ואי טעמא דלא אמר כלום משום הפקר מה סברא הוא דאם יש אנס כנגדו יהיה הפקר המעות שבידו, וזכורני בימי נעורי שהקשה א' מבני הישיבה דוולאזין (הוא הגאון ר' יואל שארין זצ"ל) דכשגזלן נכנס לבית הנגזל הרי הנגזל מתייאש וא"כ אח"כ כשלוקח הגזלן אמאי חייב בהשבה למ"ד יאוש קונה, והנה אי משום זה לא קשה דלא מהני יאוש כ"ז שהוא ברשותו, אבל אי נימא דהוא מפקיר תהיה הקושיא חזקה, ומה שהוא גורם שיפקיר אינו אלא גרמי ויקשה למאן דלא דאין דד"ג, וע"כ דאין בזה גדר הפקר, ועוד דהא כמו דמצינו לענין מנא תבירא תבר. דנ"מ בין זורק כלי לזורק חץ כמש"כ התוס' בב"ק דף י"ז, וע"כ דהוא בסברא כן דכשהכלי מצד עצמו עומד לישבר שאני מבאופן שהולך מזיק על הכלי, וא"כ ה"נ יש לחלק לגבי הפקירא מהיכי שהיין עומד לישפך מצד שהכלי שבור, או שאנס עומד כנגדו דלא עדיף מזרק חץ על הכלי.
-השמטות ומלואים-
לעיל הבאתי קושית הגאון ר' יואל שארין זצ"ל, ראיתי שהנתיבות עמד ע"ז בסי' שס"א ס"ק ב' וסובר דבאמת אין הגנב חייב אלא משום גרמי. [ע"כ]
והנה בב"ק דף צ"ח דאמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינם ברשותו כיצד היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין ופירש"י אלמא אבוד חשוב ליה בים הגדול ומשני ע"ז אמר רבה שאני לענין מעשר דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, וחזינן דאף דלא מקרי אבוד שיתחייב הזורק מ"מ לענין חלול מעשר לא מהני משום דכתיב וצרת הכסף בידך, וא"כ שפיר נוכל לומר דה"נ לענין תרומה לא מהני דמ"מ אינו ברשותו, ומצאתי שכ' כן הפנ"י במקומו ליישב קושיית המרדכי דהא סתם גזלה לא הוי יאוש בעלים, ותי' דאיברא דלא הוי יאוש, אבל מ"מ הוי אינו ברשותו, ודבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש, וממילא אינו יכול ג"כ לעשותו תרומה, וא"כ לפי"ז אין ראיה כלל דהברייתא חשיב כהפקר מה שהכדי יין משתברין, דהא סגי במה דהוי אינו ברשותו, ולכן אפשר דהגמ' פריך מעיקרא אליבא דר"ל דלא סבר להא דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, וע"כ דטעמא דברייתא הוא משום הפקר אבל לדידן דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אין ראיה כלל דהוי הפקר, והא דפריך אח"כ מברייתא זו אברייתא דאנס משום דלר' יוחנן דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו א"צ כלל לענין תרומה שיהיה דוקא הפקר אלא באינו ברשותו סגי ומשו"ה סבר הגמ' דאנס עומד כנגדו אם אינו יכול להציל מסתבר דהוי נמי אינו ברשותו, כיון דהאנס בודאי יגזול ממנו ולכן משני כשיכול להציל ע"י הדחק.
ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם דלדידן לא צריך כלל להעמיד כשעקל בית הבד כרוך עליה אלא דכ"ז שלא נשפך הדבש לא הוי הפקר וכנ"ל, ומ"מ בהא דאנס עומד כנגדו לענין מע"ש פסק בפ"ד מה' מע"ש דאם אינו יכול להציל ע"י הדחק לא אמר כלום משום דלענין זה סגי במה דאינו ברשותו וכנ"ל:
Loading...
12:5
1
Loading...