היה רוב העיר עכו"ם אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהעכו"ם מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתייאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר עכו"ם מצאה אע"פ שהיא שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משה"ד מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה.
בסמ"ע בחו"מ סי' רנ"ט ס"ק ו' כתב בטעמא דלא אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דלא אמרינן כן אלא היכי דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין לומר שבא לשם ממקומות אחרים, והט"ז הקשה על הסמ"ע מסוגיא דב"ב דזיקי דחמרא דאשתכח בי קופאי דאמר הגמ' ע"ז רוב וקרוב אף שהוא במקומו ממש, ולכן תי' הט"ז משום שאפשר להתברר ע"י ההכרזה לכן לא מהני רוב עכו"ם אלא היכי דנוכל לומר שנתייאש האובד, והנה מה שהקשה הט"ז מסוגיא דב"ב באמת יש שם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, דהרמב"ם והרמב"ן פוסקים דענבים הטמונים בכרם של ערלה אסורים כתי' הגמ' דענבי מצנעי, וכ' הרמב"ן דאע"ג דקיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב שאני הכא דהוא מקומו ממש ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו, וזהו ממש סברת הסמ"ע דמקומו ממש לא אזלינן בתר רובא דעלמא, אכן מה שכתב זה בפרישה ובסמ"ע על דעת הטור בפשיטות, דבריו תמוהים דהרא"ש אינו סובר כן וסובר דלהלכה גם ענבים מותרים משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, ולא סבר כסברת הרמב"ן דמקומו ממש שאני, ולא עוד אלא דהפרישה בעצמו בטור יו"ד סי' רצ"ד במה ש"כ הטור כדעת הרמב"ם דענבים אסורים הביא שם בשם מהרש"ל לתמוה על ד' הטור שפסק כהרמב"ם, דסוגיית הגמ' אינו כן אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכן פסק הרא"ש.
ונראה דנוכל ליישב דעת הרמב"ם והטור אפילו לשיטת הרא"ש דמקומו ממש נמי אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב דרוב וקרוב לענין העיר הקרובה אל החלל ולענין זיקי דחמרי וענבים שנמצאו בפרדיסה דערלה הוא מילתא דלא שכיחא היינו דאפי' אם נימא דסמוך לעיר הקרובה מצוי אנשים עוברים ושבים מעיר הזאת יותר מאנשים של עיירות אחרות רחוקות מ"מ לא נוכל לומר בשביל זה דהרוצח הוא מרוב העוברים דזה אינו הוכחה דאטו בשביל שיש עוברים ושבים הם עלולים לרצוח ועלינו לחקור מהיכן יצא הרוצח ומעיר גדולה יותר מצוי שימצא רוצח, וכן שהטמינו גנבים ענבים אפשר שפיר שהטמינו ענבים אחרים שהי' להם, אבל הכא אף שבחלק העיר האחר יש רוב עכו"ם אבל העוברים ושבים שבחלק העיר הזה מצוי יותר שהם מכאן, ודמי למה דאמר בגמ' רוב ומצוי ליכא למ"ד, וניפול הנמצא אף שמצוי שיפול כמו שמצוי שיאבד האובד מ"מ כיון דהניפול יכול לדדות עד נ' אמה א"כ אין הכרח דדוקא ממקום הקרוב נפל, ולכן שפיר אזלינן בתר שובך שיש בו רוב יונים.
ובזה מיושב קושיית הקצוה"ח שהקשה בסי' רס"ב סק"ב שהקשה בהא דאמרינן מצא כלי ולפניו פירות דאם מראים הדברים שהם של אדם אחד הרי הוא של בעל הכלי ואמאי הא רוב וקרוב הלך אחר הרוב, אבל לפימש"כ א"ש דהא דמי לאבדה הנמצאת דאמרינן דמצוי יותר עוברים ממקום זה משמצוי מעיר הרחוקה שיש שם רוב, וה"נ כיון דזה אנו מאמינים לבעל הכלי שנתן סימן בכלי שאבד כי אבד כלי עם פירות, וכמש"כ הנתיבות וא"כ יותר מצוי שיפלו הפירות מכלי זה משמצוי שיבוא איש אחר מעלמא ויאבד שם פירות, ובזה גם הרא"ש יודה כסברת הרמב"ן דלא אמרינן דפירות מזה הכלי אינם כאן, וכאן הם אחרים משום דכאן נמצא וכאן היה, ואמרינן דהפירות הם בודאי אותם שיצאו מהכלי, וה"נ בהא דמרקוליס מצוי יותר שיהיו כאן האבנים מהמרקוליס ולא מהני רובא דעלמא.
ועל תי' הט"ז יש לדון דאם נימא באופן זה רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, א"כ כמו דאזלינן אחר הרוב לענין מי שאבד את האבדה ה"נ צריך לומר כן לענין מי שעלול יותר למצוא האבדה, וכיון דרוב העיר עכו"ם נימא דנתייאשו מטעם זה הבעלים, ואולי יש לחלק, אכן בתוס' בדף כ"ד ע"ה בד"ה בטמון בסוף דבריהם מוכח דלא כהט"ז אלא דאפי' היכי דליכא יאוש ואפי' בדבר שיש בו סימן מ"מ ברוב עכו"ם הרי אלו שלו דתלינן דעכו"ם הטמינו ע"ש:
Loading...
11:7
1
Loading...