עיר שישראל ועכו"ם דרין בה ומחצה עכו"ם ומחצה ישראל, ומצא בה אבדה נוטל ומכריז ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר.
יש לדייק מלשון הרמב"ם שהוסיף לכתוב ואם בא ישראל ונתן סימניה שלכאורה הוא שלא לצורך ובמתני' דמכשירין ליכא אלא מחצה ומחצה צריך להכריז, וממילא מובן דלזה הוא הכרזה שאם יתנו סימנים יחזיר, ואולי מפני שלא זכר עוד הרמב"ם דין הכרזה ופירושה, והי' נראה לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בספק הינוח דלכתחלה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו משום דס"ל דבכל ספק מהני תפיסה. ולכן פסק ג"כ בכל ספיקי אבעיות דלא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז, אך בדבר אחד חלוק כאן מכל ספיקי אבעיות כמו גבי כשיר מהו כשורה מהו, דהתם הוי ספק אם הוא דרך הינוח או דרך נפילה, דאם הוא דרך נפילה נתייאש ולא מהני שוב אפילו אם נתן סימן מנין דעכ"פ מקודם נתייאש ולכן אם נטל אינו חייב להכריז, אבל הכא דהוי ספק אם הוא של עכו"ם או של ישראל. ואם הוא של ישראל לא נתייאש דהא ליכא רוב עכו"ם ולכן שפיר חייב להכריז, אך בזה נראה דשאני מרוב ישראל דברוב ישראל אם אחר ההכרזה לא יבואו ליתן סימנים מ"מ המציאה צריך להיות מונחת עד שעכ"פ יבואו בעלים אבל במחצה על מחצה כיון דהוי ספק דררא דממונא מהני תפיסה ורק דצריך להכריז. כיון דאפשר להתברר, וא"כ אם יכריז ויעבור שיעור שצריכים הבעלים לבוא ולא באו בודאי דמהני תפיסת המוצא והרי אלו שלו, ולכן דייק הרמב"ם לכתוב דלענין זה חייב להכריז שאם יבואו הבעלים ויתנו סימנים חייב להחזיר והיינו שאם לא יבואו הבעלים ה"ה של המוצא דמספק הוא מוחזק: