וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה.
הכ"מ הביא קושיית הר"ן מגמ' דב"ב דף פ"ח דאמרינן אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. אלמא דאין הטעם משום שהתחיל במצוה כמו שכתב הרמב"ם והנראה בזה דהנה מצינו בסוף ב"ק ג"כ הך סברא דאנקטינהו נגרי ברייתא דאמר זה רבא בטעמא דרב חסדא דשלא לדעת צריך דעת, והתם הטעם משום דהגנב אנקטה נגרי ברייתא במה שהוציאה מעדר הבעלים, וכן במה דאמר רבה בב"ק בדף נ"ז אנקטינהו נגרי ברייתא לפי גירסת הרמב"ם דקאי אהחזירה במקום שיראנה דאמרינן דכיון שלמודה לצאת מהעדר או מבית לא מהני החזירה במקום שיראנה, ולגירסתנו צריכה שמירה מעולה בבית, אבל שנאמר דבזה שהכישה בהליכתה כשהיא אבודה אנקטה נגרי ברייתא ועוד הזיק בזה, על זה אין ראיה לא מהא דאמר רבא בסוף ב"ק ולא מהא דאמר רבה בדף נ"ז. ורק שמפורש בזה הסוגיא דב"ב שהביא הר"ן, אולם בהא דבעי בגמ' דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מי אמרינן השבה מעליתא בעינן, וכיון דלאו דרכו לאהדורי בעיר לא מחייב לאהדורי או דילמא בשדה מיהת מחייב לאהדורי וכיון דמחזיר בשדה מחזיר נמי בעיר, יש להוכיח מזה כד' הרמב"ם דהטעם הוא משום שהתחיל במצוה, ולכן שפיר דעכ"פ בשדה מחויב להשיב שמה שמקרב האבדה לעיר יש בזה קצת השבה, וכיון שהתחיל במצוה כבר נתחייב בה ומחוייב בהשבה גמורה. אבל אי אמרינן דטעם החיוב הוא משום שקלקל במה שהכישה, א"כ מהיכי תיתי להניח יסוד דבשדה מיהת מחייב לאהדורי כיון דהחזרה בשדה הוא קלקול.
והנה הא דב"ב מיירי גבי חנוני שלקח הצלוחית מן הקטן דפריך אבדה מדעת הוא כגון שנטלה למוד בה. וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה, וע"ז פריך אימר דאמר רבה בב"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא. והתם י"ל דליכא הסברא דהתחיל במצוה דזה לא שייך אלא גבי זקן ואינו לפי כבודו דבעצם יש באבדה זו דין השבת אבדה אלא שהוא פטור מלהשיב. ואמרינן דאם כבר התחיל במצוה מחוייב לגמור, אבל באבדה מדעת דליכא דין השבת אבדה כלל בהך אבדה יש לומר דליכא טעמא דהתחיל במצוה. וע"כ כדהוי ס"ד לדמות דין נטלה למוד בה באבדה מדעת לדין הכישה נתחייב בה. ע"כ דלא מפרש טעמא דרבה משום התחיל במצוה אלא משום שכיון שהכישה והתחיל להשיבה נעשה שומר עליה וממילא ליכא ביה פטור דזקן ואינה לפי כבודו. ולכן הוי מדמה לה לאבדה מדעת דגם הכא אם יתחייב בדין שומר יתחייב להשיב ופריך דזה אינו דכיון דהוא זקן ואינה לפי כבודו אף שהתחיל במצוה לא נעשה שומר עי"ז כיון דלא רצה להתחייב בזה בדין שומר, ומה דרחמנא שעבדיה למשיב אבדה בע"כ בדין שומר, היינו אם הוא מחוייב בדין השבת אבדה אבל זה אינו מחוייב. וה"נ גבי אבדה מדעת כשנטלה למוד בה. ולכן פריך דטעמא דרבה אינו משום שנעשה שומר אלא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא וקלקל בזה. ולפי"מ דסובר עכשיו דאינו משום שהתחיל במצוה ע"כ צ"ל כן. אבל הרמב"ם אינו פוסק כסוגיא זו משום דסוגיא דב"מ שהיא במקומה דאיבעי להו דרכו להחזיר בשדה אינו הולך לפי סברא זו כמו שכתבתי. ולכן כתב טעמא דהתחיל במצוה.
ובעיקר טעמא דהתחיל במצוה קשה דמה בכך שהתחיל במצוה אם התחיל שלא על דעת לגמור, ולשיטת הסוברים דדינא דהשב תשיבם אינו אלא לאחר שהגביה המציאה אפשר לומר דהיתרא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם אינו אלא קודם שנתחייב בהשב תשיבם, אבל מכיון שנתחייב בהשב תשיבם ליכא היתר דוהתעלמת, אבל בשיטת הרמב"ם דחייב בהשב תשיבם תיכף כשראה א"כ ע"כ הא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם הוא היתר גם על השב תשיבם, א"כ מאי נ"מ דהתחיל במצוה.
ונראה דגם להרמב"ם יש נ"מ דמקודם אינו אלא מצות השבה ואחר שלקח נעשה חיוב השבה דהא נעשה שומר אבדה, ואם לא יחזיר ויאבד מחוייב לשלם. וכיון דפטורא דזקן ואינו לפי כבודו ילפינן מוהתעלמת דהוא קודם שבאת לידו מסתבר דגם לענין מצות השבה אינו פוטרו אלא על קודם שלקח דאינו אלא מצות השבה, ולא על אחר שלקח דנעשה עליו חיוב השבה: