ואסור לגזול כל שהוא דין תורה אפי' עכו"ם עובד ע"ז אסור לגזלו או לעשקו ואם גזלו או עשקו יחזיר.
הכ"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם אסור לעשקו דהא לא תעשוק את רעך כתיב, ועוד דהא בהגוזל ומאכיל אמר רבא דהפקעת הלואתו היכי דליכא חה"ש מותר, וכתב דמה דכ' הרמב"ם אסור לגזלו או לעשקו היינו מדרבנן, ולפי דבריו צריך לומר דמ"ד גזל עכו"ם אסור היינו מדברנן דהא מ"ד מותר היינו מותר לגמרי וכבר הקשה ע"ז החכ"צ דהא בב"מ פ' המקבל ובבכורות דף י"א מוכח להדיא דמ"ד גזל עכו"ם אסור הוא מה"ת וכן היש"ש כתב דלא כהכ"מ, וכתב החכ"צ דדעת הרמב"ם דגזלו ועושקו אסור מקרא דואכלת דבזמן שאין מסורים בידיך אסור.
אכן בריש הלכות גנבה כתב הרמב"ם כל הגונב ממון משו"פ ולמעלה עובר על ל"ת שנאמר לא תגנוב וכו', ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון העכו"ם וכו', וכתב הגר"ח מוולאזין בס' חוט המשולש דדוקא גזילה דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול אמרינן דגם לא תגזול הוא דוקא לרעך, ולכן כתב הרמב"ם כל הגוזל את חברו בשו"פ עובר בל"ת דדוקא חברו אבל גוזל עכו"ם אינו עובר בל"ת וכתב רק דאסור לגזלו, אבל גנבה דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו כיון דכתיב אתנחתא על לא תגנובו הפסיק לומר דאיש בעמיתו לא קאי על לא תגנובו, וגנבה חמיר מגזלה, ולכאורה דבריו תמוהים דהא קיי"ל בר"ה דף ט' דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, וא"כ מאי מהני דכתיב אתנחתא על לא תגנובו הא התם גבי יובל הם פסוקים מיוחדים ומ"מ אמרינן דיובל הוא קאי גם על לפני פניו, וצריך לומר דכונתו דלא תכחשו הוא לפני פניו ולא תגנובו הוא לפני דלפני וזה לא דרשינן.
והגאון בעל קדושת יו"ט כתב שם דכיון דהרמב"ם מפרש הא דמוקים רב אשי במוכס עכו"ם לא כפירש"י משום הפקעת הלואתו אלא משום דסתם עכו"ם נוטל יותר מכדי קצבתו וכמו שכתב המ"מ והוסיף להוכיח כדברי המ"מ דהא בסתמא במלך עכו"ם עסקינן, וכן כ' הרמב"ם להדיא בין שהיה המלך עכו"ם וא"כ מאי מהני מוכס ישראל וממילא מוכח דרב אשי דאוקים במוכס עכו"ם, וכן אינך אמוראי דאוקמי במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה פליגי על רבא וסברי דהפקעת הלואתו נמי אסור, והוכיח עוד מזה דהרי"ף לא הביא אלא הא דרב אשי והברייתא, ולא הביא קושיית הגמ' ותירוצא דרבא.
ויש להוסיף על דבריו דלפירש"י דמפרש מוכס שקנה המכס מן המלך בדבר קצוב לק"מ דבמוכס ישראל כיון שכבר קנה המכס אסור להפקיע דהוי גוזל ישראל, וכן כתב להדיא הר"ן בנדרים דמוכס ישראל שקנה המכס אסור להבריח אבל מוכס ישראל ממונה מן המלך אסור להמוכס להכריח לפרוע משום דהפקעת הלואתו מותר, ודבריו נכונים לשיטת הרמב"ם דמפרש מוכס שהוא ממונה מן המלך לגבות המס וא"כ בודאי קשה מ"ש מוכס עכו"ם ממלך עכו"ם וע"כ דטעמא דמוכס עכו"ם הוא משום דסתמו גזלן וכפי' המ"מ.
אכן כבר הקשה הלח"מ והמל"מ דלפי' המ"מ מה הביא רב אשי הא דתניא ישראל ועכו"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו דלפירש"י הוא להביא המסקנא דמחלק רבא בין גזילו להפקעת הלואתו, אבל לפי' הרמב"ם מה שייך תירוצא דמוכס עכו"ם להברייתא, והגאון בעל קדושת יו"ט כתב בזה דבדין ישראל לא מהני טעמא דמוכס עכו"ם ובישראל היה אסור בשביל ספק זה להבריח את כל המכס, וכן כתב הב"י להדיא והביאו הרמ"א דאפי' בישראל החשוד ליקח יותר אסור להבריח ממנו דבתר גנבא גנוב וטעמא טעים, ורק בדיני נכרים הדין כן, דהיכי דמתירא שלא יהא נגזל ושיטלו ממנו יותר מותר להבריח ולא לשלם אפי' מה שמגיע ממנו, ולכן מייתי רב אשי ע"ז הא דתניא דאם אתה יכול לזכהו בדיני נכרים זכהו דכיון שהמלך עכו"ם דיינינן ליה כדיניהם.
אבל מסתפקנא טובא בסברתו דאיך אפשר לבוא מדין כדיניהם ולבטל דין המלך ששולח מוכסין לגבות המכס, כיון דסובר דבדיני ישראל הי' מחוייב ליתן ובדיני המלך בודאי מחוייב ליתן ואיפוא נמצא דינים אחרים, ואפי' אם נימא דיש דין אצל אומות העולם בדיני אנשים פרטיים שאם חושש שיטלו ממנו יותר יכול להבריח גם את הודאי, אבל גם דין זה הוא דין המלך דאטו יש להם דינים שכל אומות העולם מחוייבים לדון כן, וכיון שזהו דין המלך ובמכס הא איכא דין המלך לשלם מכס למוכסין ולא לחוש שמא יטלו המוכסין יותר מקצבתם, ומנ"ל לבטל דין המלך בדין אחר של המלך, אף דבזמנינו נוהגין כן דאפשר לבטל חוק אחד היכי שסותר חוק מוקדם זהו במלוכות שיש להם נמוסים קבועים שגם המלך אין לו רשות לשנות, אבל בזמן הגמ' ודאי עיקר החוקים היה על ידי המלך כדמוכח בגמ' וכמש"כ הרמב"ם שם, וא"כ אפי' נאמר שזהו דין מיוחד במכס למלך ושבאמת בצדק עשאו כיון שע"כ צריך הוא לשלוח מוכסין, ומה יעשה אם אין לו מוכסין ישראלים, וכיון שבדין עשה המלך חוק זה מנ"ל שאין דינו דין ואין לומר דהמלך לא מתכוין לזה אלא הוא מאמין להמוכסין דמנ"ל זה שמא גם הוא אינו מאמין להמוכסין, אלא שע"כ הוא שולח מוכסין לגבות המכס, וכיון שבדיני ישראל אסור להבריח ודיני המלך ג"כ שלא להבריח למה לא יהי' דינו דין.
וגם בעיקר יסודו על דברי הב"י דאף שהמוכס ישראל נוטל יותר אסור לגזול קצבתו כבר הקשה ע"ז הקצוה"ח מדברי הרא"ש בנדרים דמבואר להדיא דהיכי דנוטל יותר כולו גזל, ואין סברא לחלק בין מוכס ממונה לקונה המכס דאדרבא בקונה המכס ודאי לא ניחא למלך שיטול יותר וממילא כולו גזל דבאופן זה לא מכר לו, וכן הגר"ח מוולאזין כתב דרוב פוסקים אין סוברים כהב"י.
והגר"א ז"ל כתב דהרמב"ם אינו גורס דתניא אלא תניא והיא מילתא אחריתא וטעמא דמוכס עכו"ם כמש"כ המ"מ, אבל ברי"ף איתא כדתניא וברי"ף א"א למחוק דאחר שהביא הברייתא כתב להלכה כרב אשי דבתרא הוא ומוכח דהברייתא שייכא להא דרב אשי, וגם בדקדוקי סופרים ראיתי שבכל הכ"י הגירסא כגירסת הרי"ף וכדתניא.
והנראה דמה דהביא רב אשי הברייתא דישראל ועכו"ם שבאו לדין הוא משום דהיה אפשר לומר דמה בכך שהמוכס הוא עכו"ם וחשוד ליטול יותר מקצבתו כיון דדינא דמלכותא דינא ובדיני עכו"ם גם עכו"ם נאמן וזה הדין הוא שייך למלך והמלך מאמין למוכס זה ומנ"ל דלא מהני דד"מ גם במוכס עכו"ם, לכן הביא רב אשי הא דתניא דאם אתה יכול לזכהו בדין ישראל זכהו, ובדין ישראל אין העכו"ם נאמן וחשוד ליטול יותר מקצבתו, ולכן אף דדין המלך להטיל מכס הוא כדין, אבל כיון דאין לו רשות אלא במכס קצוב לכן אף שהוא מאמין למוכס עכו"ם אין ישראל מחוייב להאמינו, [ועיין מש"כ בהלכות נז"מ פ"ח הל' ה' בדעת הרמב"ם דשטרי מתנה הנעשים בערכאות פסולים] ועכ"פ דגם דברי הקדושת יו"ט לכאורה נכונים דרב אשי ע"כ לית ליה דרבא מדצריך לשנויי במוכס עכו"ם, כיון דהרמב"ם מפרש מוכס ממונה ומכש"כ.
אבל באמת עוד אינו מיושב דאם עיקר הקושיא דפריך בגמ' והא דינא דמלכותא דינא לא קשה לרבא אמאי לא אייתי בגמ' הא דרבא על הך קושייא לא בב"ק ולא בנדרים ובנדרים ליתא כלל הא דרבא, ע"כ נראה פשוט דלהרמב"ם נאמר דאף בהברחת המכס איכא חה"ש כמו שכתב הכ"מ דשמא יתודע ואף דדברי הכ"מ שם אינם ברורים שרצה ליישב דעת הרמב"ם לפי פירש"י דטעמא דמוכס עכו"ם משום הפקעת הלואתו, ומחלק בין מוכס ישראל הממונה מן המלך למוכס עכו"ם שחכר המכס דבעכו"ם שחכר מותר להבריח דאז ליכא חה"ש ולא אבין כלל איך אפשר לחלק בזה דהא הרמב"ם כתב ג"כ הא דמוכס עכו"ם בממונה ואם איכא חה"ש בישראל ממונה איכא נמי חה"ש בעכו"ם ממונה, ואם הטעם כמש"כ המ"מ משום דנוטל יותר מקצבתו א"כ א"א לפרש בגמ' כפירש"י, ועוד אמאי לא כתב הרמב"ם היתרא דהפקעת הלואתו והכ"מ הולך בשיטתו שכתב כאן דהרמב"ם סובר נמי דהפקעת הלואתו מותר.
ועכ"פ ע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ דהא דע"ע במקום דליכא חה"ש הוא כמש"כ רש"י ביורש אבל להבריח המכס אף דרש"י סובר דזהו נמי מקום דליכא חה"ש, אבל הרמב"ם יסבור דבמכס כיון דאפשר שימצאו מה שיבריח או שיתודע שקרו איכא בזה חה"ש אלא דמ"מ אי לאו דד"מ לא היה איסור משום חה"ש, דאם ע"פ דין הוא פטור ליכא חה"ש מה שמשקר ואינו רוצה להיות נגזל, ולכן פריך בגמ' שפיר על מכס מהא דד"מ דינא אפי' לרבא.
ולפימש"כ עלינו לבאר טעמו של הרמב"ם שהשמיט התירא דהפקעת הלואתו כיון שבררנו דמרב אשי אינו מוכרח דחולק על רבא, והגר"ח ז"ל בס' חוט המשולש מחלק בין עושק להפקעת הלואתו דעושק הוא דוקא באלמות שאומר איני נותן לך או שכופר והלה יודע, אבל הפקעת הלואתו שמטעהו בחשבון גם הרמב"ם מודה דמותר אי לאו חה"ש, וגם דבריו אינם מיושבים דאכתי היה להרמב"ם לכתוב בפירוש היתירא דהפקעת הלואתו באופן דליכא חה"ש.
והנראה בזה לפימש"כ הרמ"ה הובא בש"מ וז"ל, הא דתניא את זו דרש ר"ע מנין לגזל העכו"ם שהוא אסור וכו' ליתא דקיי"ל כרב אשי דשרי בהפקעת הלואתו דומיא דמוכס, דעבר עברי הפקעת הלואתו הוא דקיי"ל עבד עברי אין גופו קנוי, ורבא דאמר גופו קנוי הא אתותב בפ"ק דקדושין, ועוד דהא רב ביבי ורב הונא אמר רב לית להו הא דר' עקיבא דהא אינהו לא קא אסרי אלא בזמן שאין מסורים בידך עכ"ל, והנה מש"כ דקיי"ל דע"ע אין גופו קנוי ורבא אתותב בפ"ק דקדושין דבריו נפלאים דליכא שם תיובתא על רבא, וקשה לומר דכונתו במה דהקשו התוס' דממתני' דלא קתני בשטר מוכח דלית ליה ע"ע גופו קנוי, דא"כ היכי שביק רבא מתני' וסבר כברייתא וכבר תי' התוס' זה שם, והרמב"ם פסק דע"ע גופו קנוי כרבא.
אכן בהא דכתב הרמ"ה דרב ביבי ורב הונא אמר רב לא סברי כר"ע. בזה נוכל לבאר שיטתו של הרמב"ם דיש להוכיח דהרמב"ם סובר כהרמ"ה שהביא הא דוחשב עם קונהו בה' גנבה פ"ז הל' ח' שכ' וז"ל, וכן אסור להטעות העכו"ם בחשבון אלא ידקדק עמו שנאמר וחשב עם קונהו אע"פ שהוא כבוש תחת ידיך ק"ו לעכו"ם שאינו כבוש תחת ידיך, ולא הביא הך קרא בה' גזלה ללמוד דגזל עכו"ם אסור, ומוכח דסובר דרק להטעות ילפינן דאסור דהוי בגדר גנבה ובגנבה סובר הרמב"ם דאיכא לא תגנוב אפי' בעכו"ם, אבל גזלה קיי"ל כרב הונא דילפינן מואכלת דבזמן שהם מסורים בידיך מותר.
ולפי"ז יש לומר דר"ע דסובר דגזל עכו"ם אסור מוחשב עם קונהו א"כ סובר דגם בזמן שהם מסורים בידיך אסור א"כ נוכל לומר דסובר דגזל עכו"ם אסור מלא תגזול ונאמר דהא דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא קאי רעך אלא על לא תעשוק, והא דיליף מוחשב עם קונהו זה גופיה יליף דלא נימא דולא תגזול קאי ג"כ על רעך, ולפי"ז שפיר קאמר רבא כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו דבעושק כתיב רעך, אבל לרב הונא דיליף מואכלת בזמן שהם מסורים בידיך דאינו סובר כר"ע דמוחשב עם קונהו ילפינן דגזל עכו"ם אסור, דא"כ אפי' בזמן שהם מסורים בידיך נמי דוחשב עם קונהו הא קאי אפילו שהם מסורים בידיך, וע"כ דסובר דבאמת גזל עכו"ם אינו אסור מלא תגזול דרעך קאי נמי על תגזול וכת"ק דמאחיך בב"מ דף קי"א וגזל עכו"ם אסור מואכלת וכן פסק הרמב"ם כמש"כ החכ"צ, וכיון דקרא דממעט רעך ממעט עושק וגזל ומ"מ גלי לן קרא דואכלת דדוקא בזמן שהם מסורים בידיך, א"כ אין לנו לחלק בין גזל ועושק ובתרווייהו בזמן שהם מסורים בידך מותר ובזמן שאין מסורים בידיך אסור.
איברא דקשה לפי"ז על פסקי הרמב"ם דשם בב"מ איתא דתנא דמתני' אמר דרעך למעוטי גר תושב, ות"ק דמאחיך סבר דרעך למעוטי גזלו וא"כ הרמב"ם דסבר דגזל עכו"ם אינו אסור מלא תגזול א"כ צריך רעך למעוטי גזלו דהא מקרא דמאחיך לא ידעינן למעט גזלו כדאמר שם דגזלו מעושקו לא ילפינן, וא"כ איך פסק בפ' י"א מהל' שכירות כתנא דמתני' דבגר תושב אין חייבין ולא עבר אלא אעשה דביומו תתן שכרו.
ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דאיכא קרא דואכלת את כל העמים אפי' אי לא הוי כתיב רעך הוי ידעינן דגזלו דמי לעושקו דכתיב מאחיך דהא קרא דלא תעשוק ולא תגזול סתמא כתיב ואי קאי נמי אעכו"ם א"כ אסור גם במסורין בידיך, וע"כ גלי קרא דואכלת דגזלו דמי לעושקו שנתמעט כבר מקרא דאחיך, ולהכי כתיבי בהך קרא עושק וגזל כחדא, ושפיר אמרינן דרעך למעוטי גר תושב וקיי"ל כתנא דמתני' וקיי"ל כרב הונא דגזל עכו"ם אינו אסור אלא מואכלת כנ"ל.
והנה בקדושין דף ט"ז בהא דתניא ויצא בשנת היובל בעכו"ם שישנו תחת ידיך כתבו התוס' וז"ל וא"ת אי בעכו"ם שישנו תחת ידיך מה שייך יובל ולמה לי נמי דקדוק כלל, וי"ל דהכא שהעכו"ם בטוח עליו ונתן לו מעות על גופו בא הכתוב להשמיענו שצריך לדקדק, והקשה ע"ז ח"א דא"כ איך מוכיח ר"ע דגזל עכו"ם אסור מקרא דוחשב עם קונהו, איברא דבש"מ פ' הגוזל ומאכיל כתב הרא"ש בשם הר"מ להקשות בהא דלמד רב הונא דגזל עכו"ם מואכלת דתיפוק ליה מוחשב, ותי' בסברא זו דמוחשב הו"א הואיל שהעכו"ם היה בטוח עליו, ולכאורה דבריו תמוהים דהא ר"ע למד מוחשב, וצ"ל בכונתו דרב הונא אית ליה הך חלוקא, אבל משמע מדבריו דהוא רק הו"א ומשמע דאינו סובר שיש חלוק בדין בין ר"ה לר"ע וע"כ דמפרש בזמן שהם מסורים בידך היינו בשעת כבוש דע"ז כתיב ואכלת, אבל מה שיושב העכו"ם אח"כ בא"י בזה אסור, וכמו הברייתא דקדושין דויצא בשנת היובל קאי על עכו"ם שישנו תחת ידיך, אבל בדברי התוס' דקדושין א"א לומר כן דמשמע מקושייתם ומתירוצם דפשיטא להו באמת דבעכו"ם שישנו תחת ידיך ודאי מותר גזל, ורק בשביל שהעכו"ם בטח עליו אסור, וא"כ קשה היכי למד ר"ע דגזל עכו"ם אסור.
וצ"ל דהתוס' סוברים כהרמ"ה דר"ה חולק על ר"ע וסובר דבזמן שהם מסורים בידיך והיינו שישנו תח"י גזלו מותר, ולכן רצו להעמיד הברייתא אליבא דר"ה וכמש"כ הרמ"ה דלא קיי"ל כר"ע, ולכן כתבו דהיכי שהעכו"ם בטח עליו גם ר"ה מודה דאסור.
ולפימש"כ בדעת הרמב"ם דמחלק בין גנבתו לגזלו לכאורה מיושב הא דוחשב עם קונהו אפי' לר"ה דסובר דבזמן שהם מסורים בידיך גזלו מותר, דהא קבע הרמב"ם הא דוחשב בדיני גנבה וכמש"כ, אבל באמת אינו מיושב דהא ודאי משמע דגם בע"כ אינו יכול לצאת, ועוד דאף דהרמב"ם לא הזכיר להלכה הך ברייתא דקדושין, אבל מכיון שסתם דבריו ופסק בה' עבדים פ"ב הלכה ו' דהמוכר עצמו לעכו"ם אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל שנאמר ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל ומכיון שלא חילק בין ישנו תחת ידיך לאינו תחת ידיך מוכח דבכל גווני אסור לו לצאת בע"כ, איברא דאפשר לומר דעיקר דינא קמ"ל דליכא דין יציאה בשש, והיינו אם אינו רוצה לגזול את העכו"ם.
אכן יש לומר דהרמב"ם ג"כ יסבור כשיטת התוס' דהיכי דבטח עליו אסור לגוזלו והוא מגדר חה"ש, אמנם דלפי"ז אין אנו צריכין לזה שכתבתי מה דהרמב"ם כתב להא דוחשב עם קונהו בה' גנבה, אך כיון דבאמת כן הוא דהרמב"ם סובר דגנבת עכו"ם אסור מלא תגנוב, א"כ אין אנו צריכין בהך דינא שלא יערים לסברא שבטח עליו ואפי' אם נימא דהוא משום חה"ש נ"מ היכי דבודאי לא יתודע החשבון דאפי' הכי אסור משום לתא דגנבה, אבל זה נאמר כתי' התוס' דלהוציאו בע"כ אסור משום שבטח עליו, אבל משום גזל עכו"ם אינו אסור כיון דקרא מיירי בישנו תחת ידיך, ומבואר מה דהרמב"ם לא כתב קרא דוחשב בה' גזלה, ועכ"פ זה נוכל לומר דהרמב"ם לא פסק כר"ע דלמד גזל עכו"ם מקרא דוחשב אלא כרב הונא מקרא דואכלת בזמן שהם מסורים וע"כ דרעך קאי נמי על לא תגזול וממילא גזל ועושק חד דינא אית להו והפקעת הלואתו אסור וכמש"כ:
Loading...
1:2
1
Loading...