כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשיל או אונס אשה לבועלה וכיוצא בזה אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.
הנה בדין מה דחייב למסור א"ע בע"ז קשה מהא דפריך בסנהדרין דף ס"א ע"ב האי שגגת עכו"ם ה"ד אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו אי קבליה עליה מזיד הוא ואי לא קבליה עליה לאו כלום הוא, א"כ כה"ג קשה גבי אונס דכיון דאנסו אותו והוא אינו רוצה לעבוד א"כ הרי אינו עובד וליכא איסור ע"ז, והתוס' הקשו כן במה דפליגי אביי ורבא בעובד עכו"ם מאהבה ומיראה דרבא אמר פטור והא בע"ז יהרג ואל יעבור ותירצו דרבא סבר דאפילו מאן דסבר דבע"ז יהרג ואל יעבור אבל מ"מ אינו חייב מיתה בב"ד, ובתוס' בשבת דף ע"ב ע"ב הקשו עוד דהא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם ותירצו עוד דמאהבה או מיראה היינו במפרש שהוא עובד מאהבה או מיראה או כשהכל עובדין אותו מאהבה או מיראה, עוד תירצו שם בגליון דמה דאמר הכל היו בכלל לא תעבדם היינו כשאומר אלי אתה עוד כתבו לחלק בין ע"ז שכבר עבדוהו ללא עבדוהו.
ובע"ז בדף נ"ד ע"א בגמ' איזהו נעבד כו' ארמב"ח לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו' הא בצנעה והא בפרהסיא, והקשו בתוס' אהא דפריך ר"ז אונס רחמנא פטריה תימא מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מ"מ לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה וא"כ למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא לרבא קרי ליה נעבד כו' ותירצו דר"ז הוי סבר דאע"ג דחייב למסור עצמו אין לאסור בהשתחוואתו ורבא מסיק הואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה.
וצריך להסביר טעמא דפלוגתא דר"ז ורבא, ונראה דר"ז סבר דאף דבפרהסיא איכא ולא תחללו היינו דרק חילול שם שמים איכא אבל אין בזה דין ע"ז ממש כיון דהוא בעצמו יודע שאין לבו לע"ז ומה דהוצרך לקרא דולנערה לא תעשה דבר דאונס רחמנא פטריה היינו דכיון דעושה פעולת עבודה שנראה כמו עובד לע"ז גם זה אסרה תורה ורק דאם היה מגלה בפירוש בשעת עבודה שלא נשתנתה דעתו ועושה רק מפני האונס ודאי היה מותר ובזה מבואר מה דמדמי לדין דולנערה לא תעשה דבר והוא משום דכמו דלגבי דין אונס בתנאים פריך הגמ' בנדרים כ"ז ע"א אונס הוא ואונסא רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וקשה דמה שייך להביא מהא דולנערה לא תעשה דבר לבטל מה שהתנה שאם לא יבוא יבטלו זכיותיו דאטו מה דאמרינן שיבטלו זכיותיו משום דין עונש אתינן הא אינו אלא משום שכך נתחייב והתפיס זכיותיו על תנאי זה וזכה הלה בתנאו, אך ההסבר הוא דבאונס איכא אומדנא דאדעתא דאונס לא היה מתרצה ולא עלה על דעתו להתחייב גם ע"י אונס, ורק דמ"מ יש לומר דהו"ל לאתנויי ולא אתני וע"ז מביא בגמ' מקרא דולנערה לא תעשה דבר דמזה מוכח שהתורה לא חייבה על אונס ולכן לא אמרינן דהו"ל לאתנויי [עיין באבן האזל בפי"א ממכירה הלי"ג] וכן גם הכא כיון דהוי אמר בפירוש שאינו עובד הע"ז ברצונו לא היה זה נקרא ע"ז וא"כ אף בהיכי דאינו מפרש אף דעושה פעולה שנראה כעובד ע"ז מ"מ כיון דאנוס הוא אין צריך לפרש דמעצמנו נבין אונסו וגילוי מחשבתו ומביא מקרא דולנערה לא תעשה דבר דהאונס שמקודם מגלה על מחשבתה שלא נתרצתה, וע"ז אמר רבא דהכל היו בכלל לא תעבדם כיון דעכ"פ נראה לאחרים שהיא עבודה והע"ז יש לה תועלת מזה שיראו אחרים שהוא עובדה, אלא דמ"מ כיון שאמרה תורה וחי בהם נמצא דבכה"ג לא אסרה תורה וכיון שלא אסרה תורה לומר דאפילו אונס נכלל בכלל לא תעבדם דכיון דהתורה התירתו אין זה בכלל שהוא עובד ע"ז ונוכל לומר דמה שעושה מעשה זו אין זה עבודה לע"ז כיון שמותרת דעיקר ע"ז הוא ההסרה מאחרי ד' כדכתיב וסרתם ועבדתם וסובר רבא דמה שהוא עושה דבר המותר אין בזה שם עבודה לע"ז אבל אם אין היתר לעשות כן ע"פ דין התורה והוא עושה כנגד דין התורה ממילא נקרא זה עבודה לע"ז דכיון שאינו שומע לדין התורה ועובד ע"ז זה נקרא עבודה ונקרא וסרתם ועבדתם כיון שלמראית העין היא עבודה לע"ז כ"ז שאינו מפרש בשעת עבודה שאינו עובדה בלבו.
ואפשר יש לומר דרבא נמי מודה דאיכא מ"ע דואהבת אלא כ"ז דליכא ל"ת לא מיקרי זה איסור אלא שביטל מצות עשה דאהבת ד' ומיושב בזה קושיית התוס' השנייה בשבת ע"ב ע"ב דבשאר אונסין באמת ביטל מ"ע, אבל בקרא דולא תחללו דאיכא ל"ת אם עבד ע"ז כבר נקרא בשביל זה דעבד ע"ז, ובזה נ"מ אם הבהמה נקראת נעבד או לא, אלא דקשה מהא דאמר רבא גבי עובד מאהבה ויראה דפטור ומשמע דלא הוי ע"ז דהא מיראה אינו מיראת מיתה כמו שכתבו התוס' וצ"ל כמו שתירצו בתוס' דהיינו במגלה דעתו או שכל הרואים יודעים וכמו בהמן דבזה לא נקרא בכלל עובד ע"ז וכש"נ.
והרמב"ם בפ"ג מהלכות עכו"ם הל"ו כתב העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה או מיראה פטור עכ"ל וכתב הראב"ד אנו מפרשים מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עכו"ם או מיראתה, והר"ן הקשה וכן הריב"ש לשיטת הרמב"ם דמאהבה או מיראה היינו מאהבת עכו"ם ומיראתה דהא זהו עבודה זרה ממש שמאמין שבכח ע"ז לעשות טובה או רעה וראיתי שהרמב"ן ניחא ליה בדעת הרמב"ם וכתב שאינו מכוין לשם אלקות ודבריו צריכים ביאור. ובחידושי הר"ן לסנהדרין הקשה עוד דכי אוקמו שם בדף ס"ה ע"א במקטר לשד מאי פריך רבא מקטר לשד עובד עכו"ם הוא לוקמא בשאינו מקטר לשם אלהות.
ונראה דעובד לשם אלהות היינו דמחשיב שהע"ז יש לה כח בעלות אפי' במקום אחד או בענין אחד אבל עכ"פ יש לה ממשלה בענין ובמקום זה וזהו עבודת אלהים אחרים ובענין זה אין נ"מ בין לשמש או לירח ובין לשד או לרוחות אבל כל זה הוא בעובד לה בשביל שיש לה בעלות אבל במקטר לשד בשביל שירא שהשד לא יזיקנו בעצמו אין זה מחשיב אותו לאלוה שאין מקטיר לו בשביל שיש לו איזה בעלות וכן אפי' במקטר לו שיעשה לו טובה (אף שאיני יודע למה הביא זה הרמב"ן שלא הוזכר לא בגמ' ולא ברמב"ם) אבל גם זה אפשר ליישב דהא אמרינן בגמ' דמזיקין יש להם אפשרות להוציא כסף וכדאמרינן בחולין דף ק"ה דכל מידי דצייר וחתים לית להו שליטה א"כ אם מקטר לשד שיוציא כסף מאחרים ויביא אליו אין זה מחשיבו לאלהות, ולכן אי אפשר לשנויי דמקטר לשד היינו בשאינו מקטר לשם אלהות דהא התם איירי בבעל אוב ועיקר בעל אוב הוא שמביא מתים שידבר עמהם. ורש"י פירש על במקטר לשד היינו שיש לו שליטה בענין זה וא"כ אם מקטר שיביא המתים הרי זה מודה שיש לו שליטה בענין זה ומקטר לו שישלוט לטובתו וזהו עובד ע"ז לשם אלהות ולכן משני במקטר לחבר היינו שע"י הקטרה יבואו ויתחברו השדים ואף שאח"כ ע"כ ידבר עמהם שיביאו את המת זה עכ"פ אין כאן שם עבודה במה שידבר עמהם.
אלא דצריך להוסיף דגם לדעת הרמב"ם ע"כ צריך לפרש דאינו עובד בסתם וכש"כ התוס' בשבת שם דאם עבד ע"ז בסתם כיון דמוכח מפוער עצמו לפעור דהוי עבודה אע"ג דמכוין לבזויי ומוכח דאף דאין כאן שום קבלת אלהות חייב א"כ מאי מהני יותר בזה שבמחשבתו הוא עובד שמא תריע לו ומה שחילק הכ"מ בין חיוב חטאת לחיוב סקילה לא מסתבר כלל דממ"נ אם היא עבודה למה אינו חייב סקילה ואם אינו עבודה למה יחייב חטאת. לכן צריך לפרש דמיירי במפרש שהוא עובד מאהבה ומיראה וכן הוא ע"כ דהא הרמב"ם מיירי לענין חיוב סקילה שהוא בעדים ומנין ידעו העדים שהוא מאהבה או מיראה ואם נאמר דהוא נאמן אח"כ א"כ בכל עובד ע"ז יטעון אח"כ שהוא מאהבה ומיראה וע"כ איירי במפרש וכנ"ל, ובזה מיושב קו' הרמ"ך והריב"ש עיין בכ"מ.
ב) והנה במה שכתבו בתוס' בסנהדרין דף ע"ד ע"ב ובע"ז שם דנערה המאורסה ילפינן מרוצח וברוצח גופא אינו חייב למסור עצמו אלא משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אבל אם אומרים לו שיניח את עצמו שישליכו אותו על התינוק אינו חייב למסור עצמו דליכא סברא דמאי חזית וה"נ גבי נערה כיון דהיא קרקע עולם גם רבא מודה, והקשה אדמו"ר גאון ישראל זצ"ל בספרו דבהאי גוונא שכתבו התוס' הא אינו רוצח כלל וכתב ליישב דמ"מ אפי' אם הוי משכחת גוונא שיהיה רוצח ושלא יהיה מעשה ג"כ לא היה מחוייב למסור עצמו, והוא דחוק דעכ"פ ציור שכתבו התוס' לפי דבריו אינו משל לזה, אבל באמת נראה דלא לחנם כתבו התוס' בכל דוכתא ויתמעך התינוק וכוונתם הוא ע"פ דברי הרשב"א שכתב בש"מ בב"ב דף כ"ו וכן הוא בב"ק דף ס' מדברי הרא"ה החילוק בין אבנו סכינו ומשאו לרקתא דבאבנו וסכינו ומשאו האבן בכובדו הוא שמזיק ובב"ק כתב הרא"ה להדיא דאם הרוח היה מזיק בכחו יותר ממה שהאבן יכול להזיק בכח כובדו באמת פטור מהיזק זה, וא"כ כיון דאמרינן בב"ק דף כ"ז דנפל מן הגג ברוח מצויה הוי אדם המזיק ע"כ דמה שמזיק בכובדו נקרא מזיק וביותר לפימש"כ הרא"ה בש"מ ריש הכונס דאבנו וסכינו ומשאו דחייב משום אש אינו אלא מגדר אשו משום ממונו אבל לא משום אשו משום חציו, וא"כ לא נוכל לומר דנעשה אדם המזיק במה שעלה לגג אם היינו אומרים דבשעת הנפילה אינו גדר אדם המזיק וע"כ משאו דבשעת נפילה מיקרי נמי אדם המזיק שמזיק בכובדו כמו שהאבן הוא המזיק ולכן כתבו התוס' שיתמעך התינוק והיינו בכה"ג שהאדם בכובדו ימעך אותו, ועיין באבן האזל הלכות נזקי ממון בפי"ד הל"ז מש"נ באריכות.
ומרן זצ"ל הוכיח מדברי הרמב"ם שלא חילק בין קרקע עולם או דעביד מעשה דאינו סובר הא דקרקע עולם וסובר דדוקא אביי סבר הכי ודלא כדברי התוס', והוקשה לו דהא בתוס' הוכיחו מהא דמקשינן לרוצח וא"כ מנלן היכי דהוי קרקע עולם ותירץ תי' א' דברציחה הא דצריך לסברא דמאי חזית הוא משום דב' הנפשות שקולות, וא"כ למה נאמר שהוא ימסור עצמו ויהרג ולא יהרוג את השני וע"ז אמרינן להיפוך מאי חזית, אבל עכ"פ חזינן דלא הותר רציחה משום פקו"נ וא"כ בעריות דלא שייך לומר דנפשו שקול כמו עבירת עריות וכיון דילפינן מרוצח דאינו נדחה משום פקו"נ ה"נ עריות אינה נדחית, תי' ב' כתב דיש לפרש סברא דמאי חזית בב' אופנים או דנימא דהוא מגדר שב ואל תעשה או דנימא דהסברא דשקולין הן עושה דאינה נדחית מפני פקו"נ וממילא גם ברציחה גופא אפי' אם היה שב ואל תעשה ג"כ לא היה נדחה ולא כמו שכתב בתי' א', והוכיח זה מהא דאיתא בב"מ דף ס"ב דבן פטורא הוה סבר דישתו שניהם וימותו אף דלא הוי אלא שב ואל תעשה, ונראה דמהא דבן פטורא אין ראיה דבאמת קשה דכ"ז שחקרנו הלא הוא דוקא היכי דיש בזה גדר רציחה אבל היכי דליכא גדר רציחה אלא גדר הצלה מנלן דלא נדחה מפני פקו"נ אף דמרן כתב זה דאפי' בגדר הצלה לא היה נדחה אי לאו דרשא דוחי אחיך עמך אבל באמת קשה דמהיכי תיתי אם לא דנימא דהוי אביזרייהו דרציחה אבל מה נעשה להשיטות דאינם סוברים דעל אביזרייהו נמי יהרג ואל יעבור והא דהעלה לבו טינא דאמרו חכמים ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר כתבו משום דלא הוי אונס דהו"ל למיכף ליצרו וא"כ קשה מהיכי תיתי נאמר דבהצלה ליכא פקו"נ.
ונראה דלתא דפקו"נ אינו אלא בשעת מעשה וכיון דבאותה שעה עוד אין הסכנה דאפשר יביא מי שהוא מים או ימצאו מעין או בור מים אף דהוא ספק רחוק מ"מ באותה שעה עוד אין החולי ולכן לא נדחית מצות הצלה משום פקו"נ שיהיה אחר שעה ועל כן הוצרך לדרשא דר"ע דוחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך שפסוק זה בא ללמד אפי' בענין זה שעכשיו עוד אין הסכנה אלא שקרוב הדבר שיהיה סכנה ומשום דע"כ כן הוא דאם באופן שיש כבר הסכנה. א"כ תיפוק ליה מוחי בהם, ומ"מ צריך ישוב בכל זה שכתבתי.
ובעיקר הקושיא דהא התוס' הוכיחו שפיר דקרקע עולם מותר כיון דילפינן מרוצח וליכא מאי חזית יש לומר דעריות שאני דכיון דגילתה תורה דהוי מעשה כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות לא הוי שב ואל תעשה ולכן דמי לרוצח, דילפינן עכ"פ דבמעשה מחויב למסור עצמו ואף דיש לדון דעכ"פ אינו אלא דין מעשה אבל בפועל אין כאן מעשה והוי גדר שוא"ת מ"מ יש לומר דכיון דבדין הוי מעשה לא הוי שב ואל תעשה.
והנה התוס' בע"ז שם דף נ"ד הקשו במה דפריך ר' זירא אונסא רחמנא פטריה דמה ראיה מקרא דולנערה לא תעשה דבר דהא התם הוי קרקע עולם וכתבו דלא הוזכר קרקע עולם לענין פטור מיתה, והקשה הגרעק"א ביומא דף פ"ב דהא עכ"פ כיון דאינה חייבת למסור עצמה א"כ פשיטא דאינה חייבת מיתה וא"כ מה מוכיח מזה לעובד עכו"ם שחייב למסור עצמו, ונראה דכונת התוס' דכיון דבמזיד חייבת משום דהוי כמו עושה מעשה א"כ בדין הוא שתהא חייבת מיתה גם באונס וממילא באמת היינו אומרים דחייבת למסור עצמה כיון דהוי מעשה אבל עכשיו דאמרה תורה דפטורה ילפינן מזה דבאונס לא מיקרי מעשה ובלא מעשה לא נוכל ללמוד מרוצח כיון דהתם נמי בשב ואל תעשה אינו חייב למסור עצמו.
Loading...
5:2
1
Loading...