Ein HaTekhelet, Third Article 2

וראיתי ושמעתי כי הרבה מהמתקנאים יפחידו את הנשמעים להם, באמרם, כי יש פחד ללבוש תכלת שהוא מצמצם השפע והצלחת עולם הזה בממון, ומרמזים לספר עבודת ישראל הנ"ל:

ויען כי ידעתי כי מפחד הזה יגורו אלים. ואף כי הוא ההפך מדעת התורה, וכמו שכל ישראל אומרים בקריאת שמע ועדות הציצית בידם, והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו, והוא פתיות ובערות:

אכן נגד הפחד הזה לא יועיל כל כופר וחיבוב מצות וכל ההבלים יתעודדו בלב הכסילים:

לכן הנני להראות בזה כי לא אמן בם ונהפוך הוא, כי גם הצלחת עולם הזה ממשכת מצוה זו והצלחת והשפעת ממון בפרט:

וכדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנ.) תא חזי, כתיב ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך מלמד דאשתתפו כחדא, דא נפיק ואגח קרבא ודא יתיב ולעי באורייתא ודא יהיב חולקא לדא ודא יהיב חולקא לדא. בחולקא דזבולן ימא וכנסת ישראל אקרי ים כנרת והכי אתחזי, בגין דהא תכלת נפיק מתמן ואוקומוה דהא לתתא כגוונא דלעילא ים כנרת לתתא ים כנרת לעילא. תכלת לעילא תכלת לתתא וכלא באתר חד, ועל דא ירית זבולן למיפק לאגחא קרבא, ומנלן דהכי הוא דכתיב עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. זבחי צדק ודאי, מאי טעמא כי שפע ימים יינקו, ויששכר חולקיה באורייתא ויהיב לזבולן חולקא דאורייתא ודאי, ועל דא אשתתפו כחדא לאתברכא זבולון מיששכר דברכתא דאורייתא הוא ברכתא דכלא, רבי אבא אמר אחסנתא דאורייתא ודאי הכי הוא ודרגא דא שתיתאה יהיב אגר אורייתא ואחסין לה לכנסת ישראל אחסין חוורא לתכלתא. ועל דא תנינן משיכיר בין תכלת ללבן, דישתמודעין גווני דא כדין אקרי בקר וחוורא אתי לעלמא ותכלתא אתעבר, ועל דא כל קרבין דמלכא וכל זייני מלכא בידהא אתמנן והא אוקימנא:

וביאור שורש ענין זה ממצות תכלת נתבאר בדברי האר"י ז"ל בפירוש על ספרא דצניעותא פרקא קדמאה, שמביא שם דברי הזוה"ק (שלח קסג:) ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת מאי טעמא, בגין דתחות ים דא איהי מצולות ים דכר ונוקבא ואית לון עינא בישא לאסתכלא, וכד מסתכלין זמין לעיניהון גוון תכלא ולא יכלא עיניהון לשלטאה:

והאר"י ז"ל מפרש שם שמפני שזנים עיניהם מן הסתכלות (נ"א התכלת): שאף שתכלת מורה על מלכות שמים שהוא חושך והוא משורש הגבורות, כדאיתא בזה"ק תרומה (קמט:), וכל הצמצוצים וחסרון יש להם אחיזה במדת הגבורה, ואיך יוכל לדחות הגבורות. ומבאר שם כי ג' חלוקות יש בה, סיהרא, וימא, ותכלת. והקליפות נקראו מצולות ים והם אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והאר"י ז"ל מבאר שם בארוכה. אכן תוכן דבריו הקדושים, שבאמת שורש הגבורות הם מהחסדים ובמקורם הם רחמים גמורים, ולכן מלכותא קדישא אף שנבנית מהגבורות, כדאיתא בזוה"ק האזינו (רצו. באדרא זוטא), אכן במקור אצילתה אין בה לא חסרון ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת שם תאומתו שוה לו, כדאיתא בזוה"ק האזינו (רצו) אל תקרי תמתי אלא תאומתי. ומסטרא דבריאה נקראת ימא בהשפיע לה שבעה שנים העליונים והם שבעה נחלים ההולכים אל הים כדאיתא בזוה"ק בראשית (נב.), שבשורש הם אחד ויוצאים מים העליון היינו מקום בינה ששם ראשית התחלקות המדות. ומשום מתחלקים כדאיתא בזוה"ק בא (מב:):

ושם הם מתחלקים לשבע ימים זכרים וכנגדן יוצאים ממנה, והם שבעה דרגין דילה והילכותיה, והזכרים ימים רפוים רחמים והנקבות ימים בדגש דינין, ואלו הם שבעה בשבעה מוצקות, עד כאן לשון האר"י ז"ל:

והיינו שעל ידי שנתחלקו המדות לימין ושמאל מזה נצמחו מדות ההפכים, עד שהשמאל מצד הבריאה נדמה שהוא צמצום ודין, אף ששורש הגבורות הם כדי שיתגלה שורש החסד, כדאיתא בזוה"ק ויקרא (ה.) גדול ה' ומהולל מאד אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה וכו' דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני. והיינו אף שיום שני הוא גבורה וגדול היינו מדת החסד שאור הש"י מתפשט להטיב לבריותיו, והיה צריך לומר שבח שיר הזה ביום ראשון, אכן גם מדת הגבורה מקורה בחסד, שמדת הגבורה ברא הקב"ה כדי שעל ידה יוגמר מדת החסד. וכמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה ברכת השפע באתה גבור ברכה השניה שהיא ברכה של יצחק אבינו ע"ה. וכדאיתא בגמ' תענית (ב.) למה נקראו גבורות גשמים, וגמר תשלום הברכה הוא מחיה המתים שהוא שפע הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, וזה הוא החסד הגמור האמיתי, וכדאיתא תענית (ז.) גדול יום הגשמים מתחית המתים דאלו תחית המתים לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים ובין לרשעים:

ובאמת זה הוא גדול. רק קודם שנתברר הטוב מהרע ועדיין יש בהפרי מה שצריך להתפרד, וגם בהקליפה יש קצת טובה וצריך לקיימה כדי שיתברר הטוב, וכל זמן שלא נתברר עדיין הקליפה הוא שומר לפרי. אבל כשיתברר אז תתבטל הקליפה כדאיתא משפטים (קח:) כיון דאתרבי וכו' זרקין לההיא קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא:

ואז יהיה החסד הגמור שילך בצמצום רק לצדיקים, ולכן נבראת מדת הגבורה, לצמצם מדת החסד שלא ישפיע רק למי שראוי לקבל. ולכן איתא בגמ' שבת (פט:) שלעתיד לבוא יאמרו כו' כי אתה אבינו וכו' ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו וכו', שבאמת שורש הגבורות ממקום גבוה יותר, ולכן לעתיד תהיה מדת המלכות גבוה מאד, כדכתיב ירמיה (לא) נקבה תסובב גבר וכמ"ש משלי (יב) אשת חיל עטרת בעלה, וכמו שאיתא במדרש תנחומא:

והענין שמדת המלכות יוצאת מגבורה. כי מלכות הוא גמר ההנהגה בצאתה לפועל ובכל מדרגה הוא מדת מלכות. ובמקומה היא רחמים גמורים. אכן כל מה שתרד למטה להתקרב לגבול תפיסת האדם, נראה לעין הבריאה שהוא צמצום, ובכל מדרגה שהיא יותר קרובה לתפיסת האדם נראית יותר צמצום. עד שמתלבשת בלבוש הסתר רחוק כל כך שנדמה שהש"י עזב את הארץ להנהגת הטבע ושולט כח ההפסד וההשחתה, וזה נקרא קליפה חיצונית, וכדאיתא בזוה"ק שמות (טו:) ובתקוני הזהר (תקון כו ע"א:) דבאלין קליפין די באגוז דאינון תהו ובהו וחשך ותהום והיינו שיש ארבע קליפות שיש שהוא סביב לפרי קרוב לפרי, וזה הוא שומר לפרי ונאכל עם הפרי, ויש עוד על גבה קליפה שמעט יש בה מהפרי עד שקליפה החיצונה אין בה שום טובה, וכמו שכתוב שיר (ו) אל גנת אגוז ירדתי. וכדאיתא בזוה"ק ויקהל (רג.) ודאי איהו רוח סערה וכו' ודא דקיימא תדיר קדם כלא למיטר ההוא דלגו כקליפה למוחא ואמאי אקרי סערה דסעיר כלא, שהקליפה היותר חיצונית אין נראה בה שום טובה:

ונגד כל אלה, צוה הש"י מצות לישראל, שעל ידם יכירו הטוב הנמצא בכל הלבושים. וכשיכיר האדם הטוב הנמצא בהם יסייעו כל הכחות להאדם לעבודת הש"י, וממילא גם הכחות החיצונות שנדמה שמתנהגים בדרך הטבע גם כן יאיר בהם אור הש"י ויסייעו להעובד הש"י. וכמו שמצינו שבכל דברים האסורים התיר הש"י כנגדם את שורש האיסור. וכדאיתא בגמ' חולין (קט:) כל דאסר רחמנא שרי לן כוותיה, אסר לן דמא שרי לן כבדא, אסר לן נדה שרי לן דם טוהר, חלב בהמה חלב חיה וכו':

וביארנו בחידושנו שם, שכל אחד ואחד שהוא השורש מהאיסור התיר לנו, ששורש הדם הוא הכבד כדאיתא בגמ' בכורות (נה.) זכרותא דדמא כבדא. וכן דם טוהר, שדם נדה הוא דחיית המותרות והפסולת, ואין לך מותרות יותר גדול מהדם הבא אחר פרי ההולדה, וכן בשר בחלב, הכחל הוא שורש הבשר וחלב בחיבור גמור וכל שכן כשהם בתולדה בחיבור גמור, וביארנו שם כלם בארוכה ואין כאן מקומו [עיין בסה"ק מי השלוח ח"ב יהושע (ד) ד"ה ויהי]:

אכן לזה הראה הש"י שהתיר כל השרשים, שידעו שבשורש כל דבר נברא משורש הטוב ונברא לתכלית הטוב, אלא שאין האדם יכול לקבל זאת. כמו שנתבאר בטעמי מאכלות אסורות שכל המאכלים המותרים מסייעים את האדם לעבודת הש"י שיכול האדם להכניסם לתוכו ולעבוד בכחם את הש"י. והמאכלות האסורות ממשיכים את האדם לתוך חשכת הסתר דעת, וכשיכניסם לתוכו או יהנה מאלו שאסורים בהנאה, יתגברו עליו וימשיכוהו לרע לו. אכן בשורש כל דבר יש נקודה אחת טובה שנבראת לתכלית הטוב, ורק אחר הסתעפות התלבשות לבושים מתעלם בהם שורשם, והלבוש הוא רע שאין האדם יכול לגבור עליו לעבוד בכחם את הש"י. וכן הוא מצות ציצית שצונו השם יתברך מצוה שהיא בלבושי האדם שם בארבע כנפות כמו שנתבאר במאמרנו פתיל תכלת ובציצית התיר הש"י כלאים:

שענין איסור כלאים איתא בזה"ק קדושים (פו.) כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, פתח רבי אלעזר ואמר (ישעיהו מ״ג:י׳) אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי בו למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, אתם עדי אלין אינון ישראל ותנינן אלין אינון שמיא וארעא דכתיב העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמיא וארעא וכלא סהדין עלייהו. ועבדי אשר בחרתי בו דא יעקב דכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכתיב (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד ודוד עבדי אקרי דכתיב (ישעיהו ל״ז:ל״ה) למעני ולמען דוד עבדי אשר בחרתי דא דוד עלאה. למאן תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעותי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קוב"ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ובגין כך אנא הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתרא אתרא. והענין הזה הוא הקדמה לענין כלאים כמו שמתחיל אחר כן:

ולכן מתחיל מפסוק ואתם עדי נאום ה', כי עדות הוא דבר ברור שאין בו עירבוב וטעות, כדאיתא בכמה מקומות בש"ס ובראש השנה (דף כד.) ראינוהו במים ראינוהו בעששית ראינוהו בעבים אין מעידין עליה ובסנהדרין (דף לז.) מאומד ומשמועה אינו עדות, וישראל מקבלים כל דבר באורח מישר, שכל מה שישראל מקבלים שפע וטובה וחיים הוא במדה ממוזגת שלא יוכל הטובה להרחיק אותם מאור הש"י. וכל הנהגת הש"י עם ישראל הוא באור פני מלך חיים ואינם מקבלים שום דבר בערבוביא. וזה מה שאמר שכל העדות הוא שישראל לא יצאו מגבול היקף אור הש"י, ועל זה מורה שורש יעקב אבינו ע"ה ושורש דוד המלך עליו השלום:

שענין כלאים מבאר בזה"ק קדושים (שם) תא חזי כד ברא קוב"ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומנו עלייהו חילין עלאין, ולית לך אפילו עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא, (וכל מה דעבדין בכל חד וחד) וכל מה דכל חד וחד עביד כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא וכולהו נמוסין גזירין מדינא על דינא נטלין ועל דינא קיימין, לית מאן דנפיק מן קיומיה לבר, וכולהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה, וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד, כמה דכתיב משלי (לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק כלהו אקרון חקות, וההוא חק דאתייהב להו מן שמיא קא אתי וכדין אתקרון חקות, וההוא חק דאתייהב להו מן שמיא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמיא קא אתיין דכתיב תהלים (פא) כי חק לישראל הוא, ועל דא כתיב את חקותי תשמרו, בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעה בעלמא בההוא חק, בגין כך אסור למיחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא, בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא, כמה דאת אמר ירמיה (לז) אל בית הכלא, בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים עירבוביא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג"כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך:

שהש"י ברא כל הברואים ומזונותם וכל צרכיהם, וכולם הם לצורך האדם. ויש שהאדם מכניסם לתוכו ונכללים בו, ועובד בכחם את הש"י.ויש שהאדם מעלה אותם, כגון בגדים ובית שמקיפים את האדם ומשמרים אותו מרוחות וטללים רעים:

וכל קבלות האדם היא ממה שהוא שפל ונמוך מן האדם, ואדם מעלה כחותם במה שהם משמשים אותו. ויש דברים האסורים שאין האדם יכול להתגבר עליהם כמו שנתבאר לעיל. ובדברים המותרים ג"כ אסרה התורה באיזה דברים שלא לחברם, וכל אחד בפני עצמו מותר. וחיבורם אסור מפני ששורשם הם הפוכים זה מזה, שחיבורם וצירופם גורם שיסתר כח שורשם, ואם האדם יקבלם ביחד יתגברו בכח ההסתר והחושך שבהם על כח האדם. שכל מין כשהוא כמו שהוא משורש ברייתו, מכיר כח שורשו ואינו נכנס להסתר, אף שכל דבר כשמתרחק משורשו מתלבש בלבושים המסתירים כחו. אכן כל כמה שלא נתערב בו כח אחר, יכול להגיע לשורשו שיראה שנברא לתכלית הטוב. אכן כשנתערב עם כח הפכו, לא יוכל לשוב לחזות שרשו. ולכן נאסר זריעת כלאים. שמצד הטבע ניתן בארץ וכל כחות הטבע ניתן בהם בהסתר כח שיוכלו להכיר רצון השם יתברך. וכמו שכתיב בפ' עקב, והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואף שכל השפעות הם נשפעים בדרך עילה ועלול כדאיתא בזוה"ק שמות (ד.) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא, ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו'. אכן דרך כל העלולים כשאדם מקבל מהם כפי רצון השם יתברך יכיר שהשם יתברך הוא המשפיע והנותן. ולכן יש הרבה מינים שנאסר הרכבתם באופנים ידועים, וכמו כלאי הכרם שנאסרו בזריעה, ואף שמותר לאכלם ביחד רק דרך זריעה אסור. וכלאי בהמה בהרבעה ועבודה. וכלאי בגדים בהעלאה. ובשר בחלב הבישול והאכילה דרך בישול. וכן איסורי עריות איתא בזוה"ק פנחס (רטו:) שמדמה שם עריות לכלאים כדמסיק (שם) ואסור לארכבא מין בשאינו מינו וכו', וביבמה מרכיבין מין בשאינו מינו. ובתיקוני הזהר (תיקון נו דף צו.) שאיסור עריות שלא לערב ענבים שאין להם התחברות מצד האדם, כמבואר שם שיש יחודא ויש אחוה, ועריות הם התקרבות בשורש לכן אין בהם התאחדות מצד האדם, כמבואר שם. ושם בזוה"ק קדושים (שם) שכל תערובת מינים הפכיים מכחישים התגלות אור פני מלך, כדאיתא שם ואכחיש פומבי דמלכא, שהרכבה הראויה מולידה התמזגות ראוי, והרכבה הפכיית לגמרי מהיפך אל היפך אינה נמזגת. כדאיתא בזה"ק וישב (קפו:) אלו דתרין הפכין דא מדא דימיש מלמעבד פירין וכו', שההפכים שהם הפכים גמורים אין מקבלים התמזגות ותערובתם אינו עולה יפה:

שכל התמזגות והרכבות מין במינם הוא הרכבה טובה, כדאיתא בזה"ק פנחס (רטו:) כגון מרכיבים תפוחים או דקלים מין במינו. ובזה"ק תולדות (קלז.) קב"ה מזווג זווגין בעלמא חד תקיף וחד רפיא, והיינו אף שחד קשיא וחד רפיא אבל לא הפכים גמורים, וכל הרכבה הוא בדומה קצת:

והרכבת הפכים איתא בזוה"ק בשלח (סד:) ויהי לי שור וחמור וכו' אמר רבי אבא כד מזדווגי כחדא לא יכלין בני עלמא למיקם בהו. ועל דא כתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו' וכד מזדווגי כחדא (מבין סטרא דלהון) נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלא, הה"ד ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וכדאיתא בזוה"ק וישלח (קסו:) מלה קדמאה דשדר יעקב לעשו אמר עם לבן גרתי וכו', ואי תימא דלא סליק בידי כלום ויהי לי שור וחמור אינון תרי גזרי דינין דכד מתחברי תרווייהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא, ובגין כך כתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו'. והיינו שיעקב אבינו כבש אותם וכמו שנתבאר הענין במקומו. וכן איתא בתיקוני הזהר (תקון יד דף ל.) בראשית עלה אתמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. תא חזי חכמה עלאה עלה אתמר קדש לי כל בכור דכל בכורים על שמה אתקריאו ושכינתא מתמן אתקריאת בכורה וכו', ובגין דא ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך וכן ראשית דעאני ואימרי הה"ד ראשית גז צאנך תתן לו, וסמיך ליה לראשית בכורי אדמתך וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו, מאי האי לגבי האי. קם רבי שמעון על רגלוי פתח בקלא סגיא ואמר אליהו אליהו נחות הכא בראשותא דמארך ואנהיר עינייהו דאלין סבין בהאי מלה דלא יתון למיכל בשר בחלב. אדהכי הא אליהו קא נחית ולא אתעכב, אמר בוצינא קדישא הא רזא דא ודא איהו רזא דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו, כד בוכרא דאיהו ישראל עמודא דאמצעיתא לא אתיין ליה לבית ה' חלב אתערב בבשרא וגרמין לאתערבא שור בחמור, ודא איהו כלאים מין דלאו במיניה, אמר רבי שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור איהו מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש. אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשר מסטרא דדכיו. אמר ליה ודאי הכי הוא. אבל האי רזא אשתמודעא בקרא דא, תוצא הארץ נפש חיה למינה דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא. ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהו מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. אמר בוצינא קדישא בודאי כען איהו מלה בדוכתהא ודא איהו ברירא דמלה:

וביאור הענין, שהש"י צוה מצוה בכל ראשית בעת שמשתנה מגבול לגבול ומצורה לצורה וממהות למהות בנקודה הראשיית צוה הש"י בכל שער מצוה. בזריעה וחרישה מצות כלאים, ובקצירה לקט שכחה ופאה, בבכורות הפירות בכורים, בכניסה לבית מעשר, במרוח הכרי תרומה, בגלגול עיסה חלה [עיין תפארת יוסף פ' תבא ד"ה והיה (ב')]:

והוא שבעת שנשתנה ההשפעה ממהות למהות, אז יכול האדם לשכוח שורש השפע שאינו כוחו ועוצם ידו, ולומר שכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, וטבע מתנהג מעצמו. לכן צוה הש"י מצוה בכל השתנות שע"י המצוה יזכור האדם ששורש השפע הוא המאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ עושה פרי, וכל פעולת האדם בזריעה וחרישה הוא רק לעורר רצון ממאמר הזה שהש"י חפץ בהוויית העולם:

אכן כל זה כשהאדם רוצה לקבל מהש"י בהארת פנים באורח מישור. וזה רומז איסור כלאים, שהכלאים מונעים הכרת שורש השפע, שבכלאים נסתר הצורה הראשונה ונעלם יסוד ראשית הבריאה שאינו ניכר בו צורתו הראשונה ממאמרי הבריאה. וכן בכלאי בהמה, וכלאי בגדים ובשר בחלב, שבכלם הוא שאין בהם דרך אור ישר לשוב להכיר שורש מקורו. וזאת ההסתרה מונעת הגידול, שכמו שכל העבודות נכריות שהיה בימים הקדמונים שהיה כל העבודות כלאים ולבושיהם כלאים והקרבתם כלאים כמו שנתבאר בספרי הקדמונים. שיסוד עבודתם הוא שרצו להחזיק השפע לבלתי תוכל לשוב אף כשהם יתפשטו בזרם שטף חמדתם. אף שלא לרצון הש"י, וכמדומים בדעתם שכאשר יעקשו וילבטו ארחות דרכם ויעקשו ויפתלתלו כל קבלתם ירויחו שבזה שיקלקלו ויפתלתלו שלא ישוב להכיר צורתו הראשונה, בזה יחזיקו בהטובה שלא תסוב מהם אף כשלא ילכו נכוחות. שהם דמו כשהטובה תשתנה מצורת הויתה הראשונה לא תכיר את יוצרה ולא תשמע לקולו, שאף אם ילך ויעשה בכח הטובה הזו היפך מרצון הש"י לא תעזוב מקומה, מפני שנדמה להם שבזה ששינו מהות הטובה וצורתה השרשית היא כבר נעתקת ממקורה והם אוחזים בה בתקיפות ובחוצפא כלפי שמיא:

ובאמת אם האדם אוחז בהטובה ונדמה לו שהיא שלו ואינו רואה את הנותן אז הש"י מוציא כח החיים מהטובה. ונפסק מקורה וממילא נפסדת.

וזה דאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) הנ"ל שכל הברואים נבראו, כל דבר נברא משורש עליון שניתן בו, ולכן כל מין כשאדם מקבלו באורח מישור, יש בו כח לכללו בתוכו ולעורר כוחו העליון להכיר על ידו כבוד בוראו. וזה שנאמר הידעת חקות שמים איוב (לח), שהאדם יכול להכיר חקות שמים על ידי כוחות עולם הזה, שיכול להכיר בהם חקות שמים הנמצא בכל פרט. וכדאיתא (שם) כיון דנטלין ההוא חק כלהו אקרין חקות וכו'. ומסיק (שם) שאם האדם אינו מקבל כוחם באורח מישור ומחליף זינא בזינא ומיעל זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כמה דאת אמר ירמיה (לז) אל בית הכלא:

והוא כי מחמת תערובות שני כוחות הפכים כל אחד מתנגד לחבירו ומבטל כח שורשו שלא יוכל לשוב לראות שרשו, שכל כוחו הוא רק מחמת שתמיד שופע עליו כח מהש"י, ועל ידי תערובתו הוא נכנס בהסתר כח הטבע ואינו יכול לעורר כח שורשו, וזה דאיתא (שם) בגין דלא למעבד מידי:

ואיתא (שם) כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון כלאים ערבוביא דעביד ערבוביא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא, כמה דאתמר (ובג"כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך תא חזי כתיב בראשית (ב) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו' והא אתמר דשני פקודיה דמלכא וכו'. והא תנינן בכלא בעי בר נש לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא איהו אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות"ח בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא באורח מישר כמה דאצטריך נגדי ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר. כדין נגיד ונפיק שרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לבר נש לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. היינו כפי מעשה האדם כן נקבע בו, ובאם עושה מעשים טובים מקבל כחו מאור פני מלך חיים וכן להיפוך. וכדאיתא בזוה"ק משפטים (קכה:) תאנא במה זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה דאשתזיבו מאינון נסיוני, אלא בגין דלא אסתאבו במיכלהון. אמר רבי יהודה כתיב דניאל (א) וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך. ותאנא בסתימא דמתניתין מיכלא דהאי רשע בשרא בחלבא הוה. וגבינה עם בשרא בר מיכלין אחרנין ודא סליק ליה בפתוריה כל יומא ודניאל דאסתמר בהאי כד רמי יתיה לגובא דארייותא אשתלים בצולמא דמאריה ולא שני צולמיה לצולמא אחרא, ועל דא דחלי ארייותא מניה ולא חבלוהו. וההוא רשע בשעתא דמלכותא אתעדי מניה ועם חיות ברא הוה מדוריה וכו'. שהאדם נברא בצלם אלהים, ומאכלו תיקן לו הש"י שיקבל מדומם וצומח וחי כפי רצון הש"י, ואז יסייעו אותו לעבודת הש"י שלא יאבד שורשו צורת האדם שהוא שורש הדעת וכח הבחירה למשול על יצרו:

וכן הוא סימני חיה ובהמה ועופות טהורים, כולם רומזים על לבושי כח בחירה. אינו דורס שאינו מקבל בעקשות. ומפריס פרסה היינו שעומד בטח כמו שכתיב תהלים (יח) תרחיב צעדי, שכל שהוא מקבל מחטיפה וגזל אינו בטוח בשלו [עיין מי השלוח ח"א פר' שמיני בסמני עופות ובהמות]. וכן כתב הראב"ד ז"ל בהקדמתו לספר יצירה ובספר הקנה שחיות ועופות הדורסים הם כמו חיל המלך ושופטיו ושוטריו. יש מהם שמקבלים פרנסתם מאוצר המלך, ויש מהם שפרנסתם הוא רק מקנסים שנוטלים מהעוברים חוק וכמו שנתבאר במקומו. ואם האדם מקבל מכחות מעורבים מהפכים רחוקים מטרידים דעתו ובחירתו וימשך אחר חשכת ההסתר בכל עניניו וזהו שסר ממנו צלם אלהים. וזהו ענין כלאים וכלאי בהמה ובשר בחלב ושטענז ועריות כנ"ל. וכמו שנתבאר במקומו, ועיין תקוני הזהר (תקון נו דף צ.) ממילא נמנע ממנו שפע חיים, וכן גם השפעות עולם הזה שנמשך אחר שורש השפע בחיים ואור.

אכן במקדש בבגדי כהונה ובציצית הותר כלאים, כדמסיק בזוה"ק (קדשים פו:) כתיב דרשה צמר ופשתים דרשה מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה, אבל התם הוא ההוא לבושא בתיקונוי באשלמת עובדא כדקא חזי ודא דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שריא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה וציצית הא אוקימנא דהתם הוא בההוא כללא דשלימותא אשתכח. ולא עביד מידי וכו':

כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור, אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא, ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי, אלא אינון מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קוטרא (ס"א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו"ם והרהורא בישא קא אתיא ובגין כך בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבוביא כמה דאמרן וכו'. כלומר שבתרומת הדשן אסור בבגדי זהב שהקפידה תורה שיהיה רק בבגדי לבן. ומסיים (שם) וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אף על גב דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחי ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מארי (ס"א מאני) מקדשא משתכחין ביה כמה זינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא:

והענין כמו שנתבאר לעיל, שמצד הש"י נבראו כל הברואים ביושר. ואם היה האדם נגד הש"י באורח מישר לא היה לפניו שום דבר איסור, וכדאיתא בגמ' נדה (סא:) על שעטנז אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא, והוא כי הש"י ברא את האדם ישר שיוכל לקבל מכל הברואים ויעלה אותם על ידו שיכלול אותם בנפשו ויעבוד בכחם את הש"י. וכדאיתא בזוה"ק בראשית (כב.) כד מטא לעלמא דפרודא אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם. והיינו שכל הברואים נקראים עלמא דפרודא, שכל אחד נברא ממדה פרטית והוא לבוש לפרט מדה ממדותיו של הקב"ה. וכל מדה כשהיא נפרדת בפני עצמה כשמסתעפת להתלבש בלבושים רחוקים נעלם ממנה אור שורשה והדעת נסתר בהסתר עמוק, עד שבכוח המדה יכול לעשות מעשה שהוא הפך משורש המדה:

וכדאיתא כל המרחם על אכזרי סופו שנעשה אכזר על רחמני (קהלת על פסוק אל תהי צדיק הרבה), וכמו שאם ירחם האדם ולא יסלק המזיק מהעולם וכגון שירחם מלהרוג את הנחש אין אכזריות גדולה מזו:

וכן מצינו בעוף החסידה שאיתא בגמ' חולין (סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ומכל מקום הוא עוף טמא, לפי שמתעקשת במדתה ועושה חסידות עם אכזרים בלא דעת [עיין בספר הק' בית יעקב בראשית פר' תולדות אות ל"ה]:

וכלן לכל המדות צריכים להשתמש בדעת. להשתמש במדת החסד במקום הראוי ובמדת גבורה במקום הראוי, וכמו שנאמר בפרשת ראה (פרשה יג) אחר מצות החרם את עיר הנדחת נאמר למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך, מפני שמצוה הזאת נדמה כאכזריות, לכן אמרה תורה אדרבה מזה יבוא לאדם רחמנות בלבו שיתרחם במקום הראוי לרחם [עיין מי השלוח ח"א פ' ראה ד"ה ונתן], שגם המצוה הזאת לא תעשה מכח אכזריות רק מכח רחמנות, וממילא היא מלמדת רחמנות גדולה, שכל כך מרחם עליהם עד שמתגבר על מדותיו הטבעיים שנטבע באדם רחמנות הטבע, והוא מתגבר על זה להרוג אותם ולאבדם כדי להציל שאר ישראל. וכמו מי שעלה נימא ברגלו שאם לא יקטענה ימות, ומי שהוא בדעת אינו מרחם על הפרט במקום שיכול להזיק להכלל וממילא גם הפרט יוזק. אבל מי שהוא רחמני בטבע ולא בדעת ואינו מקטעה, הכי נוכל לחשוב זאת לרחמנות. ולכן מדה פרטית בלא דעת אין בה טובה. ולכן כל הברואים שהותרו לאדם יש בהם מדות הנוטות ללבושי כח בחירה:

אכן מצד שורש הבריאה, יכול האדם לקבל מכל הברואים ולהכליל אותם בנפשו ויכול להגביר על כחם ולעבוד בכחם את הש"י, שהאדם הוא כלול מכל המדות כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון סט דף קטז:) נעשה אדם ותהא כלולה מכל ספירן דכל י' ספירן יהיבו ביה כל חד חולקיה:

ובזה"ק פנחס (רלח:) אמר לון קוב"ה אומנותא חדא אית לי למעבד דיהא שותפא דכלנא אתחברו כלכו כחדא למעבד ביה כל אחד ואחד מחולקא דיליה ואנא אשתתף עמכון למיהב ליה מחולקא דילי והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אבל אחר שהאדם בקש חשבונות רבים ונסתר ממנו אור הדעת, אינו יכול לקבל מאלו הכחות שנקראים עלמא דפרודא. ולכן נאסרו אלו האסורים ומכחות המעורבים נאסרו לו הרבה ממינים המותרים גם כן כנ"ל, שאלו מצמצמים שורש שפע החיים בהסתירם מן האדם אור השורש:

אכן מצינו בנפשות היקרים שנבנו דרך הסתרות וכחות מעורבים, אשר באלו העיד הש"י שהם צריכים להבנות דרך כחות אלו. וכדאיתא בזוה"ק תרומה (קכו:) רבי שמעון פתח מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, מי זאת רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא ודא הוא עולם ועולם, מי הא אוקימנא דרגא עלאה לעילא וכו'. זאת דרגא תתאה לתתא עלמא תתאה ותרווייהו תרין עלמין בחבורא חדא בקישורא חדא כחדא וכו'. איומה תקיפא על כלא לאגנא דהא כדין אית לה שלימו ותקיפו למעבד חילא ונטלא חילא מעלמא עלאה על ידא דיעקב שלימא דחבר לון כחדא חבר לון כחדא לעילא וחבר לון כחדא לתתא ומתמן נפקו תריסר שבטין קדישין כגוונא דלעילא. יעקב דהוה שלים אעיל רחימו בתרין עלמין כמה דאוקימנא. שאר בני נשא דעבדין כדין מגלין עריין לעילא ותתא גריס דבבו בתרין עלמין וגריס פרודא הה"ד ואשה אל אחותה לא תקח לצרור דאתעבידו מרי דבבו דא לדא. ואי תימא ותקנא רחל באחותה הכי הוא ודאי וכו' קנאת סופרים אסגיאת חכמתא וכו':

והענין לפי שיעקב אבינו היה שלם בתכלית השלימות, ולכן לא קבל שום דבר בלבוש, רק כוון לשורש הבריאה, ששם אין שום ערבוביא, וכמו שביארנו שבשורש כל דבר הוא מלא טוב, ורק מצד האדם שאינו יכול לקבל כח הזה. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שבנינו היה בדרך שנראה לתערובות ואורח יבום. וכדאיתא בזוה"ק משפטים (קג:) השתא אית להדרא ולעיינא על אתר חד רב ועלאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי ואבי דוד דהא אתמר דאתרון הוה היך נפיק שרשא דקשוט מגו אתר דא אלא עובד אתתקן בתיקונא עלאה ואהדר שרשא דאילנא דקא איתהפיך על תיקוני ואיסתלק ביה ואתקן כדקא יאות ועל דא אקרי עובד מה דלא זכו שאר בני עלמא וכו'. קום סבא אסתליק בסליקו עובד דא אתתקן אפיק מגו חקל בישא דגובין בישין אתא ישי בריה ואתקין ואעדר אילנא ועובד דא רזא דרזין ולא ידענא אי אימא וכו' בדא ידיעתן כל שאר בני גלגולא עובד אילנא אתקין וכו' ובכלא נפיק אילנא מסטרא דרע ואתדביק לבתר בסטרא דטוב. בקדמיתא ויהי ער בכור יהודה רע אונן אוף הכי מחלון אוף הכי וכו'. ושם (בדף קד.) בענין יהודה אתה יודוך אחיך וכו' בועז אתחזי דהוה ביה שנויא כד אוליד לעובד דהא עובד בשנויא הוא לאו הכי אבצן הוא בועז הוא אבא קדמאה דלא עביד שנויא וכו' מאן ההוא תקיף כאריה וכליתא ביה הוה בגין דלא להוי שנויא ביה בדור ואתהדר מלה לעקרא קדמאה בגין דיהא כלא מאבא חדא ושלשלא חדא וכלא חד ולא הוה ביה שנויא בגלגולא בזרעא דדוד ועל דא אתא מרישא ועד סופא בלא שנויא כלל וכו'.

ומבאר שם כל הענין. שאעפ"י שנדמה שכל בנין מלכות בית דוד היה ברזא דיבום וגלגול, אכן בזרעא דיהודה ומלכות בית דוד מעיד הש"י שאין בהם שום גלגול עקום באורח יבום, שאורח יבום הוא שהוא על ידי מכשול שאינו מתברר בשעתו ורק שחוזר להיטיב על ידי שנבנה בנין חדש, וכדאיתא בזוה"ק פנחס (ריג.) בענין יבום צדיק שאינו גמור דבני בנין באחסנתא אחרא חפר בה בירין ואעדר הא אתקין אבני יסודא כמלקדמין ואעיל בה ולא ידע אי אשתאר דיליה מסטרא דיליה טב וצדיק אקרי ומסטרא דההוא אחסנתא לאו הכי לבר נש דבני בנינין שפירין יאן למחזי אסתכל ביסודא וחמי ליה שקיע עקימא מכל סטרין הא בנינא לאו שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה כמלקדמין מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר מסטרא דיסודא ביש ועקום וכו'. ושם (בדף רטז.) לאילנא דאתנטע באתר דלא עביד איבא מה עביד עקר ליה ונטעיה באתר אחרא וכו' כצפור נודדת מן קנה וגו' גם צפור מצאה בית היינו יבמה וכו'. ושם (בדף רטז.) אוף הכי איוב בן יבמה הוה, ובזוה"ק קרח (קעז:) מי פקד עליו ארצה דא הוא אחוה דפריק ליה. אבל בזרעא דיהודה מעיד הש"י שאין בהם שום שנויא כלל. וזה שמתחיל בזוה"ק קדושים (פו.) הנ"ל על ענין כלאים בענין יעקב אבינו ודוד המלך ע"ה שבהם אין שום כלאים ואורח יבום ואין שום תערובות פועל עירבוב כלל, שאף שנדמה שבנין הנבנה מהם הוא באורח יבום, ונדמה שיש בו תערובת ח"ו מזווגים שנדמה שאינם באורח מישור, מכל מקום כיון שנפשם הוא מזוכך מאד, מתגברים תמיד שמהפכים גם ההפך לטוב, שהם מנקודה השרשיית ובהשורש אין שום איסור. וכדאיתא בזוה"ק שהובא לעיל על יעקב אבינו ששאר בני נשא דעבדין כדין מגלין עריין, ויעקב נשא שתי אחיות שהוא כגוונא דלעילא, שכחו נמשך מלמעלה מכל התחלקות המדות,ושם אין שום מדה מתנגדת לחברתה, ששם שופע אור הדעת לכל המדות. וכן מלכות בית דוד שכפי ראות עין נראה שנבנה באורח גלגול ויבום ונבנה באחסנתא דלא דיליה. אכן בזה המקום מברר הש"י שממנו יצאו הדברים כבושים ואינו באורח יבום:

וזה דאיתא בתיקוני הזהר (תיקון סט דף צט.) לעילא לית ערוה ובאתר דא אמר לא תדמה ליוצרך לתתא בר מאתריה לא תקרבו לגלות. ובתיקון נ"ו (דף צ:) אבל לעילא לית ערוה לית קיצוץ ופירוד ובגין דא (לית לך לדמה ליוצרך דתימא הכי דלעילא) אית יחודא באח ואחות בבן ובבת באם עם בן אם כן לית לך לדמה ליוצרך. וכנגד זה הם שתי המצות שאין בהם כלאים בבגדי כהונה במקדש ובציצית, ודוד המלך ע"ה רומז לתכלת שבמקדש שאין בו כלאים, שהמקדש רומז למלכות שמים ובזמן שבית המקדש על מכונו והכהנים עובדים, אז מאירה אור מלכות שמים סיהרא קדישא, ואז כל מדות מתאחדים ואינם מתנגדים ואינם הפכים זה מזה, לכן אין שם הסתר הכלאים, והבית היה באמצעיתו של עולם ובנקודה האמצעית אין שום דבר מתנגד לחבירו, כמו שנתבאר לעיל שבשורש הכל הוא אחד, וכל שורש האיסור ניתן כחו לעובדי השי"ת ככחל שהוא שורש בשר בחלב וכבד שהוא שורש זכרותא דדמא, ולעובדי ה' ניתן המקור מכל הכחות:

וציצית רומז ליעקב אבינו ע"ה כי מדת יעקב אבינו ע"ה הוא זעיר אפין שהוא כולל כל המדות שבכל הקצוות. וציצית הם בארבע כנפות ורומזים להקצוות אורך ורוחב, וכדאיתא בזוה"ק שלח (קעה:) מכנף הארץ זמירות שמענו וגו' מכנף הארץ דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ וכו' שמקור הציצית הם מחכמה שהוא שורש הכולל מדת ההפכים במקום שהם מרוחקים ביותר, ואף אחר תכלית ההתרחקות שם מתגלה אור הש"י ולכן אין בהם כלאים, שמקורם הם מחכמה ומתפשטים עד תכלית המדרגות, ואף הציצית עצמם כשהם בצמר עצמו בלא כלאים גם כן יש בהם שורש מדות השני הפכים, כדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון כא נה:) ואיהי תכלת שבציצית איהי סוד היבום, ואיתא בזוה"ק פנחס (רנז.) חוור מימינא ותכלת משמאלא והיינו שאפילו בצמר עצמו גם כן יש שורש ההפכים, כי ימינא ושמאלא הם שני הפכים:

אכן בציצית כוללים כל המדות שבכל הקצוות, כדאיתא בזוה"ק שלח (קעה:) פקודא דא מצות ציצית כליל תכלת ולבן דינא ורחמי בנורא אשא חוורא לא אכיל תכלא אכיל ושצי ותאכל העולה חוור מימינא תכלת משמאלא. עמודא דאמצעיתא יחוד בין תרווייהו ירוק ובגין דא אוקמוה מארי מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ובגין דא תקינו פרשת ציצית למקרי לה ביחודא ע"כ:

והיינו שהציצית כוללים מדת ההפכים, ועמודא דאמצעיתא מיחדם לכן אין בהם כלאים ואורח יבום, והם רחמים גמורים, כנתבאר שמחמת שבציצית ממוזג תכלת ולבן ולכן עמודא דאמצעיתא מיחדם שיהיו רחמים גמורים:

שציצית רומזים לשני ענינים. הלבן רומז שהכל הוא מרצון הפשוט הקדום כקדמותו ושם הכל הוא לטובה, שמצד הש"י אין שום רע בעולם. והמתחבר לרצון הפשוט לא יאונה אליו רעה ומתחבר רק להטוב שבכל דבר בפנימיותו:

והתכלת רומז שכח ההיפוך גם כן נברא מהש"י, אף כשהוא בלבוש האחרון. וכדאיתא בזה"ק פנחס (רלח:) וצדיק דרכיב עליה קשיר ליה בקשירו דרצועין דתפילין וכו' וביה רכיב אליהו וסליק לשמיא הה"ד מלכים (ב' ב) ויעל אליהו בסערה השמימה וביה ויען ה' את איוב מן הסערה איוב (לח), היינו שסערה הוא היותר מרוחק מכל הקליפות כדכתיב יחזקאל (א') והנה רוח סערה באה מן הצפון, וכדאיתא בזוה"ק ויקהל (קג:) ואמאי אקרי סערה דסעיר כלא עילא ותתא וכו' ושם עלה אליהו השמימה כדאיתא בזוה"ק ויקהל (קצז:) דמשה אתלביש בעננא וכו' ואליהו אתלבש בסערה וכו':

ומשם הוציא אליהו כח להתגבר על כל כח ולעלות השמים. וכמו שמוכח שהוכרח תחלה לעבור את הירדן, שבארץ ישראל לא היה לו כח להתעלות כל כך, ורק מעבר הירדן היה לו כח להתגבר ולהפוך ההסתר היותר רחוק להתעלות בו, וזה רומז שעלה בסערה:

וכדאיתא בזהר חדש רות (ענין ג') לפיכך השיבו מן הסערה רבנן אמרי סערה של שטן שהסעיר גופו של איוב ומנלן דאקרי סערה דכתיב רוח סערה עושה דברו ואין לו רשות לעשות שום דבר אלא במאמרו של הקב"ה, רבי בון אומר כתיב בשין אשר בשערה ישופני וכתיב בסמך דכתיב מן הסערה כתיב הכא אשר בשערה וכתיב התם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכו', והא כתיב ויעל אליהו בסערה השמים וכו'. ומבאר שם שכפף הקב"ה את רוח הסערה והכריח אותו תחת רגליו של אליהו וכו', כיון שנגלה הקב"ה לאיוב בההוא סערה נגלה אליו דכתיב מנ הסערה הנון כפופה ולא פשוטה כפף הקב"ה אותו כנחש הולך על גחון:

ובלקוטי תורה לרבינו חיים וויטאל זללה"ה איוב (לח) ויען ה' את איוב מנ הסערה מנ כתיב בנון כפופה, שהראהו הקב"ה לאיוב שהוא יתברך שליט על הנחש ורוח סערה עושה דברו, ולא כמו שאמר אשר בשערה ישופני אלא שהנחש כפוף תחתיו יתברך בסוד וענן אבק רגליו:

וזה רומז ביותר לתכלת שהוא רומז לשערות אוכמין והעיר בזה האריז"ל בעץ החיים (שער החשמל פרק ג') וזה לשונו שם: אך נראה לפענ"ד כי הנה הם שני לבושים לבד אחד הוא העור ואחד הוא השערות בסוד אדרת שער ובזה תבין איך הקליפות יונקים מהשערות ונקרא סערה על שמם וכנגדן יש שני לבושים אחרים של מצוה אחד של תפילין בסוד עור ואחד של ציצית בסוד החוטין דמיון לשערות. אמנם אלו הם הלבושים של האדם בעולם הבא כי היא כסותה ציצית היא שמלתו לעורו חלק הפנימי של העור והם התפילין:

וזה הוא הענין שיתבאר בזה הזוה"ק תרומה (קמט:) על פי באור האריז"ל במעלת התכלת שבציצית, שקדושתו מבריח כל המקטרגים המונעים את שפע הטובה, ומקדושתו יתעורר להוריד שפע טובה וברכה ושמירה:

שהאריז"ל בביאור ספרא דצניעותא (דפוס קאריץ דף קיא:) על מאמר זוה"ק תרומה (קמט:) וזה לשונו שם: ואיתא בזוה"ק הנ"ל תכלת דא ביומא תנינא אצטבע בשני גוונין סומק ואוכם ותכלת. סומק איהו דיליה מיומא תנינא ממש כעין גוון אשא ודא איהו אלהים וירית גוון דדהבא דכלא גוונא חדא תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק וכד נחית לתתא אתרחק גוון סומק ועאל גו ההוא אתר דאיהו ימא ואצטבע גוון תכלא ההוא סומקא עייל גו ימא ואתחליש גוון דיליה ואתהדר תכלא ודא איהו אלהים אבל לאו איהו תקיפא כדקמאה. אוכם גוון דא נפיק מהתוכא דסומקא כד אתהתך ואתחלש לתתא בהתוכא דזוהמא ונחית לתתא ונפיק מההוא זוהמא גוון סומק מזומהא תקיפא ומגו זוהמא תקיפא אתהדר לאודם וכלא מההוא סומקא קדמאה אתהתך וכל דא אתברי בשני והאי אקרי אלהים אחרים האי אוכם איהו חשיך יתיר דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא. בוצינא קדישא הכי אמר דהאי גוון אוכם חשוך באן אתר אצטבע, אלא כד ההוא סומקא אתהתך בגו ההוא תכלא ואתערבו גוונין אתהתך התוכא דזוהמא לגו תהומי ואתעביד מתמן רפש וטיט כד"א ויגרשו מימיו רפש וטיט ומגו ההוא טינא דתהומי נפיק ההוא חשיך דאיהו אוכם ולא אוכם אלא שחשיך יתיר הה"ד וחשך על פני תהום, אמאי אקרי חשך בגין דגוון דיליה חשיך ואחשיך אנפי בריין ודא איהו סומק ואוכם בגין דא לא כתיב בשני כי טוב:

והאריז"ל מתחיל שם בזה הלשון: אל יפתוך רמי הקומה קרואי השאול, האומרים כי שם במקום הנאצלים העליונים יש מראות וגוונים עבר על נפשם המים הזדונים דברו דברים לא כן על אדוני האדונים, כי אין שם לא מראה ולא גוון, רואה ואינו נראה המתגאה על גאה, הן אמת כי שורשם הוא למעלה והיו תוצאותיו הימה, כי שם נגלה את אשר כבר עשהו השרשים העליונים, כי כח הגוונים שהם לובן ואודם ירוק ושחור וזולתו שם דרכי הכחות כלם ונגלו מהארץ העליונה מאותן ארזים אשר נטעו בה לעשות ענף ולשאת פרי והוציא האי אפריון בגוון דידהו, וכדאיתא בפרשת תרומה, ואלו הנטיעות הם הנקראים עובדא דבראשית והם ששת ימי בראשית ויום שני שהוא גוון סומק כדמסיק הוא שורש כל השלש גוונין שהם סומק ותכלת ואוכם והם דינא קשיא גבורה, דינא רפיא מלכות, דינא מסאבא הקליפות, ואלו השלשה גוונים באצילות הם בכח ולא נתגלו עד הבריאה יום שני, וזה פירוש תכלת דא ביומא תנינא אצטבע וכו', ר"ל תכלת שהוא המלכות לא נתגלה צבעו, שהיה בכח עד יום שני, ששם נתגלה גוון הגבורה שהוא אדום וגוון המלכות שהיא תכלת:

והאריז"ל מבאר שם בארוכה כל שורש ענין תכלת בכל פרטיו, ונעתיק כאן שורש הדברים הנצרכים לענין זה וביאוריהם שמבאר שם, שאף שכל הענינים יוצאים משורש העליון מעתיקא קדישא, ושם אין שום מדת הדין, כמו שכתיב ואין אלהים עמדי, וגם מדת הרחמים כמסתתר בלבושים רבים ומתרחק משורשו ויורד למטה גם כן נעשה ממנו מדת הדין, א"כ מה ההפרש בין ענין ששורשו מגבורות ובין ענין ששורשו מרחמים, אכן דבר ששורשו מרחמים אינו רק מתלבש בגבורות ודבר ששורשו מגבורות אף שבשורש העליון הכל רחמים,אכן כשירד למטה נעשה ממנו עצמו דינים:

והיינו שההפרש הוא בראשית מקום התגלות במערכת ההנהגה הסדורה שנקראת בזוה"ק זעיר אנפין, שהיא מערכת מדותיו של הקב"ה כמו שסידרם דוד המלך ע"ה לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', ומשם ולמטה מה שנתגלה בראשונה במדת החסד זה יצא לפועל לגמור קביעות הנהגתו והתגלותו בגמר תשלום הפעולה שהוא מדת מלכות שמים שמוסתרת בהנהגה הטבעיית יצא לפועל במדת החסד, וכן מה שנתגלה בראשית התגלות במערכת המדות במדת הגבורה כן יצא לפועל בתכלית הגמר כמו שסיים דוד המלך ע"ה לך ה' הממלכה שבזאת המדה ישלים גמר הפעולה, וכדאיתא בתקוני הזהר שהובא במאמרנו פתיל תכלת (פרט השמיני קונטרס שער התשובה ע' קס"ג) מתיקוני הזהר (תיקון יט דף מא:) כד האי אבנא בעאת למעבד דינא בעמלק או בסטרין אחרנין וכן בחייבין נטלא מגבורה ואתכלילן בה כולהו ספיראן ואתקריאו בה כלהו גבורות וכד בעאת למעבד חנא וחסדא בעלמא נטלא מחסד וכלהו ספיראן אתכלילו בה ואתקריאו חסדים וכו', שכל המדות יוצאים לאור במדת מלכות שמים ולכן דבר ששורשו מרחמים אף שמתלבש בגבורות מכל מקום בצאת הענין לאור במדת מלכות שמים נתגלה הרחמים:

ומבאר שם שראשית התגלות מראה התכלת היה ביום שני, שתחלה היה בכח ולא נתגלה עד יום שני בבריאה שהוא גוון הגבורה שהוא אדום וגוון המלכות שהוא תכלת וגוון הקליפות שהוא שחור:

ושם מבאר שיש ג' חלוקות במדת מלכות [בענין הגוונים] סיהרא ימא ותכלת והקליפות נקראו מצולות ים והם אצילות בריאה יצירה עשיה ומסטרא דאצילות היא סיהרא קדישא והיא שוה לשמש ואין לה לא חסרון ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת תאומתו שוה לו וכו':

ובבריאה נקראת תכלת שהוא גוון תכלת היינו מראה הראשון קרוב ללבן,וזה נקרא כסא דין ים המלח ברית מלח עולם והוא ברית קודש וים אינון דרגין היוצאים על ידו והוא המולחם שלא יסריחו והוא ממולח טהור קודש והוא המקום הנקרא יראה ואין להשבית מלח זה מפני הקליפות הסמוכים שם. ומבריאה הוא דאמרינן דלית לה מגרמה כלום וכו' וזה שאמר בזוה"ק וישלח (קסח.) דוד לית ליה אלא ע' שנין, ועל זה מביא מאמר הזוה"ק שלח (קסג:) ובהאי ימא דילה גו שבעין שנין נפקא נונא חדא והיינו חלזון וכו' ויראה בושא הקרובה להם וזה הנקרא יצירה וכו' ותכלת הנמצא בחלזון הוא בים כנרת והוא בחלק זבולון (שהוא ירכא שמאלא) [ענין זבולון שהוא ירכא שמאלא איתא בנוסחא אחת בזוה"ק משפטים (קד:) אכן מכל המקומות שנזכר בזוה"ק משפטים (שם) בנוסחא אחרת ובזוה"ק בשלח (מח:) מוכח שזבולון הוא אתפשטותא דירכא ימינא מיששכר] ובה היה אוחז דוד המלך ע"ה והיה הכנור מנגן מאליו, ולפיכך היה דוד אדמוני בסוד הדין שהוא הוד, וממנו יוצא גוון תכלת לבל יזונו כחות הלבושים הרחוקים קליפת הפרי ממקום גבוה כי אם מגוון הקרוב להם וכו', ולכן אין שולטין במקום הקודש. ובמלכות היצירה הוא גוון תכלת, וזה דאיתא בזוה"ק תרומה (הנ"ל) ההוא סומקא עייל לגו ימא שהם דרגין קדישין דילה ואתחלש גוון דילה ואתהדר תכלא [שביצירה מראיה סומק]:

ובעשיה אתהדר תכלת לאוכם כדאיתא בזוה"ק תרומה (הנ"ל) צבע אוכם דאתעביד מהתוכא דסומקא כד אתהתך ואתחלש לתתא:

אכן כשהיא מקבלת ממקורה מחכמה אז אתהדר לגוון תכלת ומבטל גוון האוכם ואז מבריח כל הקטרוגים:

כי כל הגוונים הנזכרים מה שהוא יותר נוטה לחושך היינו שיש בו הגבלה והסתרה, זה יותר רומז להסתר האור, וכל הנוטה ללבן יותר מורה על אור שהוא חסד ורחמים. ובאמת איתא על דוד המלך ע"ה שהיה אדמוני, איתא במדרש רבה תולדות (ס"ג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא שופך דמים הוא כעשו והראה לו הקב"ה שזה בסנהדרין הורג והיינו אף שנראה כאכזריות הוא מלא רחמים שהוא רק לדחות הרע מהטוב. ובזוה"ק שמיני (מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ דא יעקב וכו' ואיש תרומות יהרסנה דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. תא חזי כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא:

וזה מורה תכלת שבציצית ובבגדי כהונה שהוא חלק יעקב ודוד, וזה מורה שפע ברכה ועשירות כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון ע' דף קכו:) ואית בר נש דגוון דיליה תכלת דאיהו דומה לרקיע כמה דאוקמוה מארי מתניתין תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', ומסיק שם דבתלת גוונין אלין אתאחדת שכינתא נגד תלת אשות הנזכרים בתלת צלותין דתקינו תלת אבהן. בימינא דאיהו אש דלא שורף דתמן חכמה וכו', שרומז לתפלת שחרית. גוון תנינא דאתאחד בצלותא דמנחה ביה סלקא ברתא לגבי שמאלא דתמן ה' עלאה ובה הרוצה להעשיר יצפין ובגין דאתתא מתמן אמרו מארי מתניתין אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרון בגין דמצפון אינון ומצפון זהב יאתה וכו' דא גוון תכלת דאיהו אחיד בצלותא דערבית וביה סלקא שכינתא לגבי עמודא דאמצעיתא וכדמסיק שם דבק"ש אשתמודע בין תכלת ללבן וכמו שנזכר (בתיקון כא דף מט:) דתכלת דמצוה הוא דומה לכורסייא יקרא דבזמנין דלא נהיר בה אור ונר מצוה כתיב אלביש שמים קדרות אבל בתכלת דמצוה נהיר בה אור כסא הכבוד:

והיינו שבתכלת יש תכלת המכלה מצד שדוחה הרע, ויש המשפיע כל טוב וחסד. וכדאיתא בזוה"ק תרומה (קלט.) תכלת דא איהו כרסייא דכתיב ביה כמראה אבן ספיר דמות כסא וכתיב ונוגה לו סביב בגין דביה עבדין כריכן לציצית, ובזוה"ק (שם קלה.) ותכלת דא פסח שולטני דמהימנותא רזא דגוונא תכלא ובגין דהיא תכלא לא שלטא עד דשיצאת וקטילת כל בוכרא דמצראי וכו'. ובתיקונים (תיקון כא דף נו.) פסח מסטרא דימינא. הרי שתכלת הוא רחמים מסטרא דימינא רזא דפסח ורק שיש בה גם דינין מסטרא דכסא דין, והיינו כמו שבדברי האריז"ל מבואר שם כי כל הצמצומים שנרמזו בתכלת אינם אלא בגוון צבע התכלת. אכן במצות ציצית מעוררים לתקן הכל שיהיה הצמצום לכלות כל המקטריגים ולהשפיע שפע וברכה לעובדי ה' ולמקיימי מצותיו, שמבואר שם בראש דבריו, שבאמת נזכר בזוה"ק תרומה (דף קלח: קלט.) שלא כל מיני תכלת הם ענין אחד, שבתכלת יש ענינים שונים, אך על תכלת שבציצית נזכר שהם רחמים גמורים דאיתא שם ותכלת דא איהו תכלת דציצית תכלת דא איהו כורסייא רזא דתפלה דיד תכלת דא איהו כורסייא דדיינין ביה דיני נפשות בגין דאית כורסייא דדנין ביה דיני ממונות ואית כורסייא דדנין ביה דיני נפשות:

והנה התכלת דציצית הנזכר (שם) הוא רחמים גמורים, כדאיתא בתקוני הזהר (תקון כא מט:) יותרת הכבד כללא דכלהו תכלת חשוך ותכלת דציצית מצוה ותכלת לית בסטרא אחרא בגין דדומה לכורסייא יקרא. תכלת איהו כורסייא רזא דתפלה דיד מבואר בתיקוני הזהר תיקונים אחרונים (תקון ה' קמב:) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, מאי צדקה צלותא, ומרפא בכנפיה כנפי מצוה דאינון תפלין כנפי יונה וכנפי מצות ציצית וברעיא מהימנא תצא (רעח.) תפלה לעני כי יעטוף בעטיפת ציצית תפלה דיד איהו ואליו הוא נושא את נפשו. וצדקה קאי על תפלה דיד כדאיתא בזוה"ק בחקותי (קיג:) תפלה לעני דא תפלה של יד ואוקימנא ומאן דיהיב צדקה למסכנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות. תכלת דא כורסייא דדנין ביה דיני נפשות מבואר בזוה"ק תרומה (קנב.) תכלת כרסייא דדינא איהו וכד איהו קיימא בגוונא דא כדין איהו כרסייא למידן דיני נפשאין. וכרסייא דדנין ביה דיני ממונות מבואר בתקוני הזהר תיקונים אחרונים (תיקון ה קמג.) ומבאר שם שכנפי מצוה מגינים על כל הדינים בין דיני ממונות בין דיני נפשות:

וכן בזוה"ק תרומה הנ"ל (קנב:) בשעתא דכרובים מהדרן אנפייהו דא עם דא ומסתכלין אנפין באנפין וכו' כדין כל גוונין מתתקנן ואתהפך גוון תכלא לגוון אחרא וכו' ועל דא בהפוכא דגוונין אתהפך מדינא לרחמי וכו' כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב"ה הכי קיימא כלא והכי אתסדר וכו':

וכן נזכר (שם) שהתכלת דוחה כל הדינים, וכדאיתא בזוה"ק שלח ברע"מ (קעה.) גם כן שדוחה כל הדינים, ובזוה"ק בהעלותך (קנ.) שתכלת דמצוה גורם כל השפעות:

ובספר הבהיר (סימן מב) וכלם נשלמו בל"ב נתיבות מסור ללב וכו' והיינו דכתיב ויתרון ארץ בכל היא ומאי יתרון מקום יתרון שמשם נחצב הארץ והוא יתרון ממה שהיא ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם כשאנשי העולם ראוים לקחת ממנו מזונם אז הוא יתרון ומאי ניהו ארץ שנחצב ממנה הכל, ונחצב ממנה שמים והוא כסאו של הקב"ה והוא אבן יקרה והוא ים החכמה וכנגדה תכלת בציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו':

וזהו שאיתא בתיקוני הזהר שהובא לעיל (תקון כא דף מט:) כבד אשא סומקא מרה אשא ירוקא טחול אשא אוכמא יותרת הכבד כללא דכולהו תכלת חשוך. ותכלת דציצית מצוה ותכלת לית בסטרא אחרא בגין דאיהו דומה לכורסייא יקרא. והיינו שתכלת שבציצית מצוה זה הגוון אינו בסטרא אחרא שזה דומה לכסא הכבוד. וכדאיתא בירושלמי ברכות (פרק א הל' ב) משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה דקאי על ציצית שאז היא זמן קריאת שמע שכשמתעורר מצות ציצית שיש בה תכלת ולבן מתמזגין, יוצא מהם עונש לעוברים על המצות ושפע למקיימי מצות:

וזהו כשמאיר אור המצוה בהתכלת לית הוא בסטרא אחרא כלל, כי בציצית שם הוא תכלת ולבן ממוזג וגם התכלת מצד הרחמים שבו הוא כלו רחמים לישראל, וכדאיתא בזה"ק פ' צו ברעיא מהימנא (דף לג.) תלת אישין אית בשרגא אשא חוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא לקבל תורה נביאים וכתובים לקבל כהן לוי וישראל ותכלת איהי שכינתא קריבא לון ואיהי אחיזא בעיינין בכנפי מצוה דאתמר בהון ועשו להם ציצית, וכדמסיק שם, שמצד כנפי מצוה מתעורר כל הרחמים לישראל, אפילו למי שאינו חוזר בתשובה עד סוף כל ימי חייתו ג"כ מעורר רחמים עליו:

ובאמת גם המראה עצמה של תכלת הציצית הוא מרומז למדת הרחמים, שתכלת נקרא האמצעי מן השחרות אל הלובן וגם העמוק עד מראה השחרות נקרא תכלת בזה"ק וגם הרמב"ם ז"ל קורא לשחור תכלת. והשחור הוא רומז לדין והירוק הוא רחמים כדאיתא בזה"ק ברע"מ פנחס (דף רנז.) פקודא שביעאה מצות ציצית כליל תכלת ולבן דינא ורחמי בנורא אשא חוורא לא אכיל תכלא אכיל ושצי ותאכל את העולה חוורן מימינא תכלת משמאלא עמודא דאמציעותא יחוד בין תרווייהו ירוק:

הרי שמראה ירוק הוא רומז לעמודא דאמציעותא שהוא מדת הרחמים. וכל שכן העשוי למצות ציצית שכלול חסד מהלבן ורחמים מהירוק:

וכן נקרא תכלת דציצית במס' סנהדרין (דף כא.) רחמים שמציל מכל הדינים, זוג בא מרקת ובידם דברים הנעשים בלוז ומאי ניהו תכלת, ובזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום:

ובספר טעמי מצות להגאון הרדב"ז זללה"ה הנקרא מצודת דוד (מצוה פ"ד) בטעם שאין התכלת מעכב את הלבן, כי התכלת אינו אלא לראיה ולעדות ברורה שהוא תכלית הכל. והענין כי מדת מלכות שמים לית לה מגרמה כלום. והיא רק התכללות כל המדות ביחד, וממילא כשיש כלל הספירות הרי מדת המלכות ממילא עמהם. אכן לפי זה גם הלבן אינו מעכב את התכלת ג"כ מהאי טעמא שכיון שבתכלת כלול הכל. ובאמת שורש דבריו הקדושים הם לקוחים מדברי הקנה ז"ל בענין ציצית, ושם מבואר להדיא שמשום טעם הזה גם הלבן אינו מעכב את התכלת ושם מבאר בדבריו והלבן והתכלת, רומזים רחמים ודין ובהתמזגות הציצית לבן ותכלת גובר הרחמים על הדין:

ומסיים שם בדבריו הקדושים, ואם תשאל כיון שמצוה רבה וגדולה כל כך ורומזת ענינים נפלאים, אמאי לא חייבה הכתוב בה עכ"פ דומיא דתפלין שיתחייב לעשות ארבע כנפות [ואם לא עשה עבר על עשה], יש לומר כדי לתת שכר כפול ומכופל למי שקונה בגד של ארבע כנפות ומטיל בו ציצית, דחשבינן ליה כאלו קיים שתי עשה. וע"ד הסוד, בזמן שיש שם ארבע כנפות שהם הכחות העליונים אשר היא חפצה בהם תמיד, אז אם לא יחברו שם מצות התכלת אז היא מקפדת ואכלה את הכל. וכן רמזו רז"ל על עון נדב ואביהוא דשבקוהו לבר, וזה מאמרם נכנסו בלא בר כלומר בלא רשות וכיון שראתה שמחת יום השמיני וכלה לא נכנסה לחופה, מיד ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ולכן בא הצווי ואל יבא בכל עת את הקודש בזאת יבא אהרן, וכבר ידענו פי' מלת זאת [פירוש שהיא מלכות שמים המרומז בתכלת] אבל בזמן שאין שם ארבע כנפות ליכא קפידא כולי האי וכו':

ובפרדס להרב מ' משה קורדובירו זללה"ה שער הגוונין (פ"ב), והגוון החמישי הוא כענין תכלת שבציצית והוא הנותן אור בארבע גוונין שזכרתי והוא בבת עינו של אדם ממש. ומסיים שם ואפשר לומר בזה שכאשר בתכלת יתערב הירוק כחלמון ביצה או כמוריקא יתהוה ממנו הירוק כעשב וכו'. ומסיים שם שזה הגוון הוא קובץ החכמה והגדולה והגבורה והתפארת ורומז לעמודא דאמצעיתא. וזה ממש גוון התכלת שכשר לציצית. וזה מאמרו שם בפרק ד'. שבזה"ק תרומה איתא שכל הגוונין מיוחסים לתכלת, ששחור מורה בעת פגימת הירח ועל תכלת שבציצית קאי מאמר זה"ק (שם) וכד נוגה לו אתהדר לגוון ירוק, ומפורש שזה גוון האינ"ד בלעז ושמו אזי"ל וזה הוא מראה התכלת שלנו, שהוא כמראה אבן ספיר, כדאיתא בזוה"ק פנחס (רכז:) לבנת הספיר לובן דספיר דאיהו כלול בתרין גוונין רחמי ודינא חוור ואוכם כו' יעו"ש, ומבואר שמראה התכלת בעצמה רומזת לרחמים כדאיתא בתקוני זוה"ק בהקדמה (דף י) ואת י' מן אד' איהו ספיר נטיל גוון תכלת ואוכם מסטרא דדינא ונהיר בי' נהורא חוורא מסטרא דרחמי ואיהו את י' מן א"ד יעו"ש:

וכן הוא מבואר להדיא שהתכלת רומז לרחמים, בספר מערכת לרבינו פרץ ז"ל (שער מערכת שמות המדות) שכתב וז"ל, העשירית מלכות. נקרא תכלת כי היא תכלית הכל דוגמת צבע תכלת שהיא תכלית כל המראות, וכבר אמרו רז"ל על פתיל תכלת שבציצית תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, אמנם שהיא נרמזת גם בבגד תולעת שני ובצבע ארגמן, אמנם צבע תכלת הוא רומז שהיא כלולה בכל, כלומר שחוט של חסד משוך עליה והיא עם הכל, וצבע תולעת שני הוא רמז שהוא מדת הדין רפה, וצבע ארגמן שהוא אדום יותר רומז על חזקה בפגיעתה הגדולה מזוהמת נחש, ויתבונן זה ברמזי כסוי כלי המשכן בנסוע המחנה. כסוי השלחן על הלחם שעליו בבגד תכלת, כי השלחן רומז למדת הדין, והלחם למדת רחמים. וכאשר הלחם על השלחן. הוא רמז כי השלום בארץ ולכך כסוהו בבגד תכלת לרמוז שהוא כלולה בכל כו'. וכיסו את הארון ואת מזבח הזהב הרומזים ג"כ אל המדה הזאת בבגד תכלת, מפני כי בארון הלוחות הרומזים לתפארת היו מונחים, ומפני הכרובים אשר עליו כי כל אלה רומזים כי השלום בארץ, וגם מזבח הזהב מכסין בתכלת, בעבור כי אין משפטו רק להקטיר הקטורת, וענין ההקטרה הוא רמז לקשור ולכלול מדת הדין עם מדת רחמים. אבל מזבח העולה היו מכסין בבגד ארגמן שהוא אדום הרבה לרמוז על הפגיעה. כי שם היו זורקין את הדם לכפר על נפשם ע"כ יעו"ש, והם הם ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל בנמוקי תורה פ' במדבר (פרשה ד' פסוק ז) יעו"ש.