Ein HaTekhelet, Third Article 1

להיות שמענו שהמונעים את הרבים ממצות תכלת, מאחיזין את העינים ותולין עצמן באילן גדול האריז"ל הקדוש והגאון המגיד הקדוש זצלה"ה מקאזניץ, באמרם שמבואר בדבריהם שאפילו יהיה תכלת בזמן הזה אין מחוייבין בתכלת, שבזמן הזה נתבטל חיוב מצות תכלת לגמרי. וממילא הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והנה אם כי בדברי האר"י ז"ל, כבר ביארנו קצת במאמר שפוני טמוני חול, אמרנו לבאר עוד בזה ביחד עם דברי הגאון הקדוש המגיד ז"ל, ואגלה טפח מעומק פנימיות דבריהם הקדושים, בכדי להסיר את אשר חפו עליהם ותלו בהו בוקי סריקי:

והנה זה לשון הגאון המגיד הקדוש ז"ל בספר הקדוש עבודת ישראל בפרקי אבות (פ"ג מ"ד): כי תכלת מורה ג"כ על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל, והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם על זה, אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות, והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה, ועכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו, ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאף עפ"כ חסד הבורא עלינו, ולא יעזבנו נצח יעו"ש:

והמונעים את הרבים מלקיים את המצות הוסיפו פשע על חטאתם בכדי לחזק הבליהם תלו ביה בוקי סריקי בלשון הגאון המגיד הקדוש הנ"ל ובלשון האריז"ל שהבאתי במאמר שפוני טמוני חול (עמ' ו') לומר שפוטרים את העולם מחיוב מצות תכלת מכל וכל, שבזמן הזה אין חיוב בתכלת כלל ואפילו שיהיה נמצא תכלת, פוטרים מחיוב המצוה בטעמים ע"פ קבלה, ומצאנו את עצמנו מחויבים בדבר ללחום מלחמת מצוה להסיר זה החשד מעל הגאונים הקדושים ז"ל הנ"ל, כי מפיהם אנו חיים, וכל יומא ויומא שמעתייהו מתבדרין בפינו, תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיקים וקדושים עתק בגאוה ובוז, שרצונם ח"ו לעקור ולבטל מצות עשה שבתורה בטעמים שעל פי קבלה, לומר שמצוה זו אינה נצחית ולא נאמרה על זמן הזה:

והרי אפילו במקום שספרי הקבלה מהתנאים והאמוראים חולקים מפורש נגד ההלכה, אזלינן בתר הלכה, וכ"ש במצוה ברורה שבתורה ומפורש בש"ס שהיתה נוהגת זמן זמנים טובא אחר שכבר ירדו ישראל מגדולתם, לדחותה בטעם חלוש כזה אחר חתימת התלמוד:

ואפילו יתנבא אדם בנבואה נגד ההלכה, ויאמר שנתגלה לו מן השמים לגרוע או להוסיף על הפירוש המקובל כפי ההלכה, הרי הוא נידון לנביא שקר, כמבואר בהקדמת הרמב"ם ז"ל לפירוש המשנה בביאור חלק הראשון יעו"ש, ואם יעמוד בהוראה זו להורותה לרבים נדון כזקן ממרא:

והרמב"ם ז"ל בחיבורו ספר היד (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א) כתב וז"ל: דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה, עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות. לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חקת עולם לדורותיהם, ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינם לעולם ולדורי דורות, אלא מצות לפי זמן היה, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. יעו"ש עוד בהלכה ג':

ובהקדמת פירוש המשנה (בד"ה החלק הראשון) גם כן מביא לשון זה, אכן שם מוסיף ואין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק, ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל וכו', ואפילו יסייענו פשט הכתוב וכו', ועל כן אמרו ע"ה במסכת מגילה (ב:) אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה יעו"ש:

וא"כ מי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו לומר שהתורה והמצוה אינם נצחיים, ויש זמן אשר בטלים הלא זה דעת מינים ואפיקורסים הנמשכין לחבק חיק נכריה:

והארכנו קצת בזה ובהעתקת לשוני הרמב"ם ז"ל, להוציא מלב הפתאים המאמינים בהבלים לתלות בוקי סריקי בצדיקים קדושים גאוני עולם אשר לאורם נלך, והפתאים ידברו עליהם עתק באמרם שהם נטו מדרך התורה ח"ו, תאלמנה שפתותיהם ויסכר פי דוברי שקר:

וגם הנני להודיע בזה, כי יש לנו קבלה ברורה בעדות נאמנה, שהרב הגאון הקדוש אור עולם המגיד מקאזניץ ז"ל באותו שבת שאמר ענין זה מתכלת, אמר אחר כן ברבים אף שאמרנו ענין זה, מכל מקום לפני ביאת הגואל יגלה אחד מצות תכלת לישראל, ויש לנו התעודה בכתב מקובל מנאמנים:

וכן מצינו בספרו דבי רב הקדוש והנורא, רבינו אלימלך זללה"ה מליזענסק, שהיה רבו של הגאון המגיד ז"ל מקאזיניץ, שכתב בספר נועם אלימלך הקדוש פרשת נח (ד"ה או יאמר), שבכל דור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצות, ובדורותינו יש שורש לתקן מצות ציצית יותר משאר מצות יעו"ש, וצורך התיקון במצות ציצית, היינו להשלים מצות תכלת, שזה הוא עיקר התיקון לקיים מצוה כמאמרה בשלימות, ונצטער רבינו הקדוש זללה"ה על חסרון שלימות המצוה, וקוה שעוד נזכה לתקן לקיימה בשלימות, ואיך אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק רבינו הקדוש זללה"ה ודאג על חסרון התכלת, יאמר תלמידו גאון עוזנו הגאון המגיד הקדוש זללה"ה שאינו מצוה כלל:

אכן, באמת חלילה לנו לתלות בוקי סריקי בהגאון המגיד הקדוש זללה"ה, ובזה הענין לא מלבו אומר, רק כל דבריו הם דברי האר"י ז"ל הקדוש, והוא רק כמוסיף פירוש ולימוד זכות על ישראל, כמו שהוא מוכח ונראה שהוא לשון האריז"ל, שמזמן שחרב בית המקדש אין צריך לתכלת, וכבר הערונו בה במאמרנו שפוני טמוני חול, בטענה הראשונה (עמ' ו') שהרי היה תכלת עד אחר חתימת הש"ס, ובאמוראים האחרונים הובא בש"ס שהיה להם תכלת. וביארנו שם שכוונתו שמחורבן הבית ואילך לא היה במציאות כל כך עד אחר כך שנשכח מאתנו לגמרי ולמיעוט מציאתו, ולימד זכות על ישראל שודאי הוא בהשגחה מהשי"ת, שלא נצרך לפי שעה, אבל לא שח"ו אנו נסמוך על זה לבטל מאתנו חיוב מצוה זו. וכן גם הגאון הקדוש המגיד זללה"ה צידד בזכותינו לומר שבזמן שאין נמצא ודאי הוא בהשגחה שאין צריכין לפי שעה. אבל חס ליה להקדוש שיאמר ח"ו נגד ההלכה:

אכן יען כי הגאון הנ"ל מפורסם וידוע בגודל צדקתו זכותו יגן עלינו, מצוה לבאר דבריו, שלא יהיו תמוהים בעיני אנשים שאינם מבינים דבריו הקדושים, ואינם יודעים מאין יצאו שהם ממקור מים חיים ממקומות מפוזרים בדברי האר"י ז"ל בפרי עץ החיים שער הציצית, והנה אם באנו לבאר כל דברי האר"י ז"ל ביאור מספיק, לא יכילו הגליונות, כי ארוכה מארץ מדה, ורצוני להעיר ולהראות ראשי דברים לפתוח פתח כחודה של מחט למביני מדע, כאשר קבלתי מיסוד הורי ומורי הקדושים:

וזה לשונו הקדוש (פרי עץ החיים שער הציצית פרק ד): ועתה נבאר כוונת הציצית, דע כי מן המוחין דאבא הנ"ל של ו' קצוות, המלובשים בנה"י דאבא, מהם היה בחינת ציץ של כהן גדול כנ"ל, אבל מן המוחין דאמא מבחינת ששה קצוות המלובשין בנה"י דאמא כנ"ל, ואלו הם בחינת ציצית מהן יוצאין שני מיני ציצית הא' הוא ארבע ציצית מן מוח חכמה דאמא שהוא בינה דאבא כנ"ל, ואלו הם בחינת הציצית שהיו נוהגין בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיו כל הציצית מן ז' חוטין לבנים וחוט אחד היה תכלת, אבל לאחר החורבן הם הכל חוטי לבנים ואין לנו תכלת, לפי שכל הציצית הארבע שלאחר כך הם בחינת ארבע מוחין דבינה דאבא ואין שם תכלת וכו':

ונבאר עתה ענין הד' ציצית דתכלת, והענין כמו שנתבאר לעיל שהם יוצאים ממוח חכמה דאמא (ושאינו אלא בינה דאבא) כנ"ל, והיא כלולה מארבע מוחין שהם ארבע שמות יק"ו מלואים בדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ואם תמנה מספר אותיותיהן הם ל"א אותיות בלבד כי כל אחד מהם יש לו ח' אותיות כנגד ח' חוטים שיש בכל ציצית מהן אך הרביעי שהוא יק"ו דבן אין בו רק שבע אותיות לבד ועל כן כדי להשלים החוט השמיני של הציצה הרביעית צריך לעשותו תכלת. והענין הוא כי בחינת התכלת היא לעולם במלכות שהיא בחינת ה' אחרונה שהיתה חסירה בשם יק"ו וכדי להשלים הל"ב חוטין אנו צריכין לקחת את המלכות של יק"ו הרביעי ולחברו עמהן כדי שישלים הל"ב חוטין ויהיה ח' חוטין בכל שם יק"ו שהוא ציצית אחת וכו' (ועי"ש שמתרץ שלפי זה היה די בחוט אחד תכלת בכלל הארבע ציצית):

וע"ז מסיק שם: והנה הארבע ציצית שאנו נוהגין אחר החורבן היוצאים מכללות הארבע מוחין אשר במוח הבינה דאמא והם ארבע שמות אקי' כנ"ל במילואיהן ובכל אחד מהם יש שמונה אותיות המילוי שהם ארבע ציצית ובכל אחת שמונה חוטין שלימים וכולם לבנים כי אין צריך לחבר עמהם את התכלת שהיא בחינת המלכות על דרך שנתבאר לעיל ולכן אין תכלת נוהג בזמן הזה:

ושם בפרק ה' איתא בזה הלשון: ונחזור לבאר מה שכתבתי לעיל כי האמת הוא שבזמן הזה אחר החורבן אין בנו כח להטיל תכלת כי אין אנו משיגים רק עד מוח בינה דאמא. אמנם ודאי שאין אור העליון דמוח חכמה נמנע מלצאת. רק שאינו יוצא על ידי מעשינו אבל ודאי הוא שהוא יוצא בהתלבשות תוך ציצית מוח בינה אם כן מוכרח הוא שיהיה רומזים ציצית חכמה דאמא בציצית בינה דאמא וכו' עיי"ש, אלו הם תוכן דבריו הקדושים הכוללים ענין הזה:

והביאור הפשוט לפי דרך המקובלים הפשטנים שדברי הקבלה הם בעיניהם (לא עלינו) כמכונה מלאכתיות הסובבת כי הערכתה באופני הסובב וגלגלי התנועה ואין שמים לב להבין כי כל דברי הקבלה הם דברי תורה שנצרכים לכל נפש מישראל להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים וכדאיתא בש"ס (חגיגה דף יד:) אף בענינים הגבוהים גבוה מעל גבוה אמרו חכמינו ז"ל יש נאה דורש ואין נאה מקיים אבל אתה נאה דורש ונאה מקיים:

כן גם לפי דעתם והשגתם ישימו לב להבין בדברי האר"י ז"ל, ראשית שדבריו הם שמזמן החורבן אי אפשר להטיל תכלת, וכי לא ידע האר"י ז"ל שהיה תכלת אף בימי האמוראים, וביותר נפלא מה שכתב שאין אור העליון נמנע מלצאת רק שאינו יוצא על ידי מעשינו אשר כפי פשטות ההשגה שלהם שמפני זה אין מקום למצות תכלת ופטורים אנחנו לגמרי ממצוה זו מפני טעם הזה:

ולפי דעה זו יש לנו לפטור גם ממצות תפילין של ראש מטעם הזה שאין הארתו נעשה על ידי מעשינו, וכדאיתא בפרי עץ החיים (שער התפלה פרק ה) בביאור תיקוני המעשה, שעל ידי תפלה של ראש נתקנו ג' תחתונות דאצילות בבחינת החיצונות, כי הפנימות אין צריך לתקנו וכו', ומסיים שם, וגם אור מקיף דאצילות גם כן אין צריך לתקנו ומאליו נעשה ומסיים שם ולכן אין צריך לברך עליהם. ובאמת כפי טעם הזה הוא שוה עם תכלת ולמה מניחין כל תפלה של ראש, הרי מאליו נעשה. ואף שלפי הלשון משמע שם שבמעשה ידינו להניח של ראש נתקן מה. אכן בפע"ח (שער התפילין פרק ז') מקשה שלא היה לנו להניח תפילין קודם התפלה רק אחר גמר התפלה, ומתרץ שהתפילין נעשים מהרשימו הנשאר ממוחין שעברו וזה הרשימו מאליו נשאר ולא על ידי מעשינו, וגם עיקר תפילין של ראש שורשו באצילות כדאיתא שם. ועל כל פנים קודם התפלה אין שום מקום שיהיה נעשה ע"י מעשינו. וכן נתפטר מכמה מצות שכל מקום ששורשו בחכמה אומר האר"י ז"ל שמעצמו נעשה. וכן כתב האריז"ל (בשער המצות) במצות קימה והידור פני זקן וכן בפרי עץ חיים (שער הק"ש בפ' ט"ז ובפ' י"ז) שהמוחין יורדין מעצמן יעו"ש ובהרבה מקומות בספרי האר"י ז"ל שכל המצות ששורשם מחכמה נעשים מאליהם ולא על ידי מעשינו:

וכן בזוה"ק (תרומה קכח:) כיון דמטו לשים שלום כדין עביד שמושא ההיא נהר דנפיק מעדן באדרא דא וכדין בעיין כלא לנפקא מקמי מלכא ולא איצטריך בר נש ולא אחרא לאשתכחא תמן ולא למשאל שאלתין וכו' והיינו שנעשה מאליו. ומכל מקום תקנו ברכת שים שלום:

ובשער תיקון חצות (פרק ל"ו) שבזמן הבית לא היו צריכין למעשה ידינו ולתפלה. וח"ו לומר שלא התפללו ולא היו עושין מצות, ועיין סוכה (נג.) שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה כו' משם לתפלת המוספין כו' משם לתפלת המנחה כו' יעו"ש:

ואפילו על ברכת תפילין של ראש, אף שהיא מחלוקת הקדמונים, מכל מקום לא נמצא בכל כתבי האר"י ז"ל איך היה האר"י ז"ל נוהג, אם היה מברך או לא, והרב בעל מצת שמורים האריך בענין הברכה, והכריח עצמו להכריע שאם מניחין תפילין דרש"י ור"ת ביחד צריך לברך על של ראש בפני עצמו, ומוכח ונראה מכל הכתבים בהגיעם בענין הברכה קצרו, שלא היה ברור אצלם מנהג האריז"ל, ובפרי עץ חיים במקומו אינו מובא כלל בענין זה, רק בשער התפלה מביא שתי הדעות ונותן מקום לשניהם:

ואני קבלתי מאא"ז מו"ר הרב הגאון הקדוש מאיזבצא זללה"ה, ביום שנתחנכתי למצות תפילין, וזכיתי ללמוד ממנו כוונת מצות תפילין, והניחם על ידי ועל ראשי ואמר לי לברך על של ראש בטעם ונימוק אמת, והוא היה מקובל נורא ועצום כנודע. ושמעתי מפיו שטרם נסע לרבינו שמחה בונם מפרשיסחא, הכין עצמו ללמוד כל ספרי הקבלה אשר היה בבית מדרשו ולמדם עד שהיה בקי בהם על פה. ואמר לי הטעם כמו שיתבאר לקמן שהוא מספיק לכל הענינים כאלו:

אכן תחלה צריך להוכיח שגם על לבוש הפשט הפשוט גם כן לא באו גדולי ישראל וקדושיהם, להפוך ח"ו פירוש הפשוט של התורה לבטל אפילו מצוה קלה דרבנן ונדנוד גדר מדברי סופרים, וכל שכן מצוה חמורה מדאורייתא ששקולה ככל המצות:

וזה ביאור דבריהם הקדושים בדרך פשט, שאחר שאין אנו יכולים להגיע להשיג עומק יקרת מצות תכלת מזמן שחרב בית המקדש. ולכן נתבטל ממנו. ועם כל זה כמו שבית המקדש אף על פי שחרב מכל מקום קדושתו הוא תמיד, ובתפלה נכלל מצות קרבנות, שהיא במקום קרבנות, כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכד:) ולב לא נטיל מכלא אלא וידוי, ואיתא בגמ' (מנחות קי.) ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו והיינו שאפילו בזמן שחרב בית המקדש, מכל מקום על ידי התפלה מתעורר הרצון שהיה במצות קרבנות ונעשה מאליו, כן גם על ידי הלבן מתעורר קדושת התכלת כאלו קיימנו אותה, אבל אם יש לנו תכלת צריך לעשותה במעשה שבודאי המעשה גדול יותר מהכונה, וכן איתא בזוה"ק (פקודי רכב:) תא חזי בשעתא דכולהו אומנין שארו למעבד אומנותא ההוא עובדא ממש דשראן איהו אשתלימת מגרמה וכו' וכד אתבני בי מקדשא כל עבדתא דאתעבד איהי מגרמה אתעבידת אומנין שראן ועבידתא אתחזיאת לון למעבד ואתרשימת קמיה ואשתלמית הוא מגרמה והא אוקמוהו דכתיב (מלכים א ו׳:ז׳) והבית בהבנותו וכו'. ואם לפי דעתם לא היה נצרך אז לשום פעולה, מאחר דמגרמה אתעבידת, מוכח מזה אשר האדם צריך לפעול מצדו אף שזו הפעולה נעשה מעצמו:

וכן מוכח מדברי פרי עץ החיים (שער הציצית פרק ד') שמקשה כשאין תכלת למה אין אנו פטורים מכל הציצית, ומתרץ שכל אחד מהם הוא מצוה בפני עצמה, ולמוחין דבינה דאמא אין נצרך התכלת, ומכל מקום הצריך שזורין וכפולים שיוכלל בהם גם כללות התכלת, שהשזירה תמלא מקום התכלת, והיינו רק שנוכל לכוון כוונת התכלת גם בזמן שאין לנו תכלת בפועל ובמעשה:

וכדאיתא שם בפרק ו' בסופו ויכוון בכל פעם לשם ק"ל גימטריא עי"ן. והענין הוא כי תכלת של הציצית הוא סוד החושך שאין בו עינים, לכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית ולכוון כאלו יש שם תכלת, ואז יסתכל שני פעמים בוראיתם אותו, ותכוון להמשיך אליו סוד עינים עליונים וראיה עליונה, ותכוון שני פעמים ק"ל שהם שני עינים עליונים להמשיך הראיה משם לסוד התכלת, שהוא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין דוגמת הכוס עכ"ל:

וכן בשער הקריאת שמע (פרק כו) שבמלת פתיל תכלת יכוון להכונה הנ"ל, ובשער הכוונות גם כן איתא שיכוון כאלו יש שם תכלת:

ומפשטות דבריו שביחוד שם זה מתקן מצות וראיתם אותו האמור בתכלת, אף שהמעיין בדבריו יראה שבא רק לצדד שיכולין לכוון גם עתה כוונת הראיה לתכלת. אכן כאשר העתיקו דבריו והורקו מכלי אל כלי נשתנה הלשון:

עד שבספר קב הישר (פרק מ"ה) איתא בזה הלשון, והיודעים סוד יחוד בקבלה מכוונין בשם אחד גדול ונורא שהוא בגימטריא עין, ובזה הם יוצאים אף בזמן הזה סוד מצות תכלת בציצית. וכתוב שם שזה קבלה בידו מהגאון ר' יעקב תעמרליש מלובלין ז"ל. ובאמת זה בעצמו לשון הרב בעל מצות שמורים,ונדמה מהלשון שיוצאים בהכוונה לבד בלי המעשה ואין צריכים למעשה:

ולא מצאתי מעולם שהכוונה בעצמה ימלא מקום המעשה, שאם כן יתבטל חלילה כל קיום המצות והיה די בכוונה לבד:

ובידוע דצריך עובדא ורעותא ומלולא, וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות מקום המעשה בכל עניני עולם הזה, כגון צרכי האדם בגופו אכילה ושתיה וכדומה, כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה, ורק במקום שאי אפשר לקיים המעשה, אז הכוונה והרצון לקיים ג"כ חביב לפני הש"י. כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:) ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכיל למעבד לון, קב"ה סליק רעותיה כאלו עביד, שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך, שאף מה שמברכין ברכת התורה אין מברכין אלא על הלימוד בפה שהוא המעשה ולא על העיון והמחשבה, וכן הם גם דברי הרב הגאון הקדוש המגיד זללה"ה בספר עבודת ישראל, שהמעיין בדבריו יראה שכל דבריו הם מדברי האר"י ז"ל ותלמידיו, כניכר מדבריו שמבאר כוונת הציצית והתכלת:

וכתב שם שציצית רומז על יראה עצומה והתקדשות בכל מיני קדושה. וגם שלא יתרשל האדם איך יכול לקדש עצמו, נגד זה יש תקיפות ג"כ ממצות ציצית שנאמר בהם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים:

ותוכן כוונתו נראה שם מפורש שבציצית נכלל יראה, וגם נותן תקיפות שלא יתרשל האדם מעבודה, וזה רומז שהלבן נותן תקיפות ומאמץ לב האדם. והתכלת מורה יראה והכנעה. ולזה מסיים שעכשיו אין אנו צריכים לתכלת, שבלא זה לבבות ישראל נכנעים. וזה מורה כנ"ל שיכולים לכוון כוונת התכלת אף כשאין לנו תכלת בפועל ממש, אבל ודאי כשנוכל להשיג התכלת ולקיים המצוה בפועל ממש, ודאי אנו מחויבים לקיים וטוב יותר:

והנה כל זה מספיק לבאר אשר הוכרח לדעת הפשטנים האוחזים בלבוש:

אכן יען כי אלצנו להביא דברי הקדושים, מוכרח אני לבאר דבריהם לבלתי יתראו כדברים גולמים בלא טעם, ואבאר קצת בזה מה שקבלתי מיסוד הורי ומורי במצות ציצית:

כולל כל המצות, הם שהש"י צוה לישראל להדבק במדותיו, ובכל אופן שהש"י עוסק להשפיע שפע חיים וטובה לבריותיו ובכל מקום ובכל זמן נתן הש"י לישראל מצוות שיקיימו אותן, וכדאיתא במדרש רבה (בחקותי ל"ה) ובירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ג) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחלה מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני ה' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה, וכל מצות שישראל מקיימים הם מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כדאיתא במדרש רבה (איכה א' על פסוק ויצא מבת ציון) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כדכתיב (תהילים ס׳:י״ד) באלהים נעשה חיל וכו':

וע"ד פרט הוא עצמו ענין מצות ציצית, כדאיתא בזוה"ק ברעיא מהימנא (פ' שלח קעד:) והובא בפרי עץ החיים (שם) ציצית פקודא דא לאדכרא כל פקודי אורייתא בגינה, כמה דאת אמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, דא היא סימנא דמלכא לאדכרא ולמעבד. כתיב ועשיתם ציץ זהב, והא אוקימנא, ציצית איהו נוקבא רזא דעלמא תתאה אסתכלותא לאדכרא ציץ דכר ציצית נוקבא ובא לכל ב"נ ציץ לכהנא. ותנינן אסור לאסתכלא בשכינתא בג"כ אית תכלא בגין דתכלת איהו כרסייא לבית דוד ותקונא דליה ודא איהו דחלא מן קדם ה' לדחלא מההוא אתר וכו':

ואיתא במנחות (מא:) אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי, ושם (דף מא.) אין ציצית אלא יוצא:

והענין שכמו שהציב הקב"ה מערכת ההנהגה קומה שלימה בכח משפיע ומקבל, וכן ברא את האדם בצלם אלהים זכר ונקבה, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצ.) תאנא בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתקנא כלא אתקין כעין דכר ונוקבא באתר דאיתכללו דכר ונוקבא לא אתקיימו בקיומא אחרא דדכר ונוקבא, והאי חכמה כללא דכלא כד נפקא ואתנהיר מעתיקא קדישא לא אתנהיר אלא בדכר ונוקבא, דהאי חכמה אתפשט ואפיק מיניה בינה ואשתכח דכר ונוקבא הוא, חכמה אב בינה אם, חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלו דכר ונוקבא, ובגינייהו כלא אתקיים בדכר ונוקבא וכו':

ומדותיו של הקב"ה הם נקראים לבושים, וכן כל מה שנזכר בהקב"ה דמות הוא רומז למדותיו, וכל אבר פרטי הנזכר וכן כל תיקוני דמות אדם כולם רומזים למדות. ולכן נתן הקב"ה מצות בכל פרט לעורר רצון הבריאה שנברא קומה שלימה, שלעומתו ברא אדם התחתון בעולם הזה, שכל מערכת הבריאה זה לבוש לזה בדרך עילה ועלול, כדאיתא בזוה"ק (בראשית י"ט סוף ע"ב) מריש רזא דנקודא עלאה עד סופא דכל דרגין כלהו איהו דא לבושא לדא ודא לדא וכו'. ואדם התחתון הוא המקבל האחרון מכל. דוגמת הארץ שנחשבת למקבל האחרון שמקבלת זריעה ומצמחת. ולכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון ס"ז דף צח.) וכד אתברי אדם דלתתא דאיהי נוקבא הה"ד (בראשית א') ויברא אלהים את האדם בצלמו אשתלים דיוקנא דליעלא. והוא דוגמת הארץ שכתיב (הושע ב') אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר וגו'. שכמו שהארץ מקבלת זריעה ומצמחת מחדש, כן עבודת האדם הוא לקבל לתוכו ונקבע בו, ועבודתו להצמיח ולהעלות מה שקיבל לתוכו להולידו מחדש. והיינו שמה שמקבל לתוכו בזה הכח יעבוד את הש"י ונמצא מעלה ומצמיח ממה שנזרע בו, וזה נקרא עושה פירות. וכדאיתא במדרש רבה (נח ל') תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. וזה ביאור הענין מה שנזכר בפרי עץ החיים בשער הציצית (פרק ג') שמצות ציצית רומז לקוצא דשערא דתליא בזעיר אנפין, כדאיתא בזוה"ק (באדרא רבה נשא קמא:) שהשערות רומזים לענין זה, שהחיים הוא בהם בצמצום. ומכל מקום יש בכל שער צינור שיונק מתוך המוח כדאיתא בזוה"ק (נשא קכט.) ובכל נימא ונימא דנפיק ממוחא סתימאה וכו' כל נימא ונימא איקרי משיכא דמבועא סתימין דנפקין ממוחא סתימאה, וכמו שכל ההשפעה וההנהגה היא בסידור דמות אדם, ושורש ההנהגה הוא במקום היותר עליון שאינו רק הארת פנים וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור פ') האר פניך ונושעה אנו אין לנו אלא הארת פנים, וכמו שכתיב (משלי טו) באור פני מלך חיים שבהארת פנים נכלל הכל, שכשהש"י מראה הארת פנים היינו שמראה להאדם שיבין שרק הש"י לבדו מנהיגו ומשגיח על כל פרטיו, אז ממילא כל מערכת ההנהגה מסייעים אותו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה, והיינו כפי מה שהאדם מאמין בהש"י כן ינהג עמו:

אכן גם באדם המזכך לבו כפי יכולתו ג"כ מי יאמר זכיתי לבי, שאין יכול להגיע עד תכלית הבירורים בכל פרט, שהרי אדם הוא בגוף החפץ להסתיר עצמו מאד. ולעומת זה מנהיג השי"ת ג"כ בהסתר פנים. ויש הנהגה מצומצמת בכמה מדרגות, עד שהאדם צריך לקבל גם דרך צמצום וזה נקרא שמקבל דרך שערות, ולכן נקראו שערות דינים שאין האדם מרגיש רק בצמצום גדול, וכדאיתא במדרש רבה (בראשית פרשה ד') פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלהותו, פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח) ויען ה' את איוב מן הסערה, מבין שערו ראשו. וזהו מגודל האהבה שהמשפיע רוצה בטובת המקבל מה שאינו יכול לקבל דרך הארת פנים מפורש, משפיע לו רצון דרך צמצום:

וזה דאיתא בזוה"ק (באדרא רבה בתיקוני דיקנא) שהשפע יורד מצינורי השערות, וכן כשהאדם מקבל השפעה מצומצמת נקרא שמדבר עמו מבין שערות ראשו. וכדאיתא בענין קרני הוד במדרש רבה (עקב פ' ג') אמר ר"ל בשעה שכתב משה את התורה נטל משה זיו הפנים וכו' ועם שכותב קינח את הקולמוס בשערו ומשם נטל זיו הפנים. היינו הרצון שהיה מהשי"ת להשפיע למטה ולא היה בכח כלי קיבולו לקבל כל כך, זה נותן לו דרך צמצום שבדרך הזה יכול לקבל אור גבוה, וזה הוא הקרני הוד וכמו שנתבאר במקומו. ולכן הציצית רומזין לשניהם, שהציצית פנים אל הקצוות וממילא נראה הארת פנים, כדאיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית ריש פרק ג' וד') ובזוה"ק (שלח קעה) ודא איהו ציץ לאסתכלא ביה עיינין וכו' ציצית איהו נוקבא רזא דעלמא תתאה אסתכלותא וכו'. וגם רומזין שבמקום שאינו יכול לקבל דרך הארת פנים מקבל דרך השערות, וזה שצונו הש"י לעשות דוגמת ההנהגה הזו, מצות ציצית, שישראל יקבלו עליהם מצדם עול מלכות שמים במצוה זו שמקבל עליו, שעד כמה שידו מגיע בהשגתו לראות באור פני מלך חיים, ימלוך עליו הש"י בדעתו. ומה שאין ידו משגת הוא מקבל עליו יראת שמים על כל פרטי גופו אף במקום שאין דעתו מגיע. וכמו שנתבאר במאמר פתיל תכלת (עמוד קיא) שציצית מצילין את האדם אף במקום שהוא מרוחק מאד. וזה שנזכר במנחות (דף מג:) ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן, לפי שהוא כולל מן הקצה אל הקצה, וזה שצונו הש"י במצות ציצית שני מצות תכלת ולבן, ואיתא בפרי עץ חיים ששניהם מאמא, התכלת מחכמה דאמא והלבן מבינה דאמא. ואמא רומז למקום בינה בשורשה. וענין מדת הבינה להבין דבר מתוך דבר, וזה רומז על דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם וכדאיתא בש"ס מגילה (דף יב.) מדאמר בינותי מכלל דטעה:

והנהגה זו שהש"י מנהיג, שאף מתוך ההסתר יכולין להוציא אור שאין שום פועל רק הש"י לבדו רמוז במצות לבן, שכן מורה לבן שאין בו שום גוון, ורומז למה דכתיב דניאל (ז) ושער רישא כעמר נקא וכדאיתא בזוה"ק נשא (קלב.) כתיב שיר (ה') קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב ושער רישא כעמר נקא, לא קשיא הא בדיקנא עלאה הא בדיקנא תתאה, והיינו שלבן מורה על הנהגת עתיקא שאין להשגת האדם מקום שם, כי כשמאיר האור הזה נתבטלו פעולת אדם. כמו שהיה בקריעת ים סוף שהאיר השי"ת מעתיקא כדאיתא בזוה"ק בשלח (נב:) בעתיקא תליא מלתא ואז לא היה מקום לפעולת אדם, כדאיתא בזוה"ק בשלח (מז:) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון תחרישון ודאי ולא תתערו מלה דלא אצטריך לכו וכו'. ולכן מצד הכרה זו ניכר שאין שום הסתר כלל, רק הפועל הוא השי"ת בעצמו, ומפני כן לבן רומז על ענין גדול יותר מתכלת. אכן פעולת המצוה של תכלת נמשך ממקום גבוה יותר ממקור מצות לבן, כי בפעולות מצות לבן אין מאיר כל כך איך נמצא אור אף בפעולות הנמוכים רק בכלל האדם מכיר שהשי"ת פועל הכל. אבל בפעולות מצות תכלת הוא להאיר במקומות ופעולות המוסתרים ביותר שנמצא שם כבודו ית'. לכן מאיר שם מאור יותר גדול להיות לו סייעתא משם. כי התכלת מורה שיכיר האדם שגם ההסתר נברא מהש"י, ומזה עצמו יוצא כבוד שמים ולא רק שיוצא מלכות שמים בשלימות שיראה שאין עוד מלבדו אז יבין בחכמה ויחכם בבינה שאין עוד מלבדו ואין שום כח בעולם רק הש"י:

וכדאיתא במס' חולין (דף ז:) שרבי חנינא בן דוסא אמר על כשפים אין עוד מלבדו. והיינו מפני שמצינו ברבי חנינא בן דוסא במס' תענית (דף כה.) שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק, ולכן מפני שהיה לו הכרה זו לא היו יכולין הכשפים להזיק לו וכפי אמונתו היה נשמר בהשגחה פרטית, וכדאיתא בזוה"ק וירא (קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה. ובקבלת מלכות שמים במדה זו מכיר הטוב הנמצא בכל הגוונים:

וכענין שאיתא בש"ס בבא בתרא (טז.) אמר ר' לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו'. דרשה ר' אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה, ולהבין מה הוא החביבות, והלא השטן הוא היצר הרע שנקרא שונא במס' סוכה (נב.) ונאמר משלי (כז) ונעתרות נשיקות שונא, אך הענין בזה כדאיתא בגמרא ברכות (נד:) ואהבת את ה' אלהיך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, וכדאיתא בזוה"ק בא (לד.) דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע ביש ולאהדרא גרמיה לטוב, וכדאיתא בזוה"ק וישלח (קסה:) אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה לשלוט ימינא על שמאלא, ותרווייהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש ארחוי דהוא עביד, הדא הוא דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צא) ובזוה"ק תרומה (קסג.) רחימו דקוב"ה לממסר ליה כל דא למרחם ליה בכל חד וחד, ואי תימא ביצר הרע האיך יכיל בר נש למרחם ליה, דהא יצר הרע מקטרגא איהו דלא יקרב ברנש לפולחנא דקוב"ה והאיך ירחם ליה ביה, אלא דא איהו פולחנא דקוב"ה יתיר כד האי יצר הרע אתכפיא ליה בגין רחימו דקא מרחם ליה לקוב"ה דכד האי יצר הרע אתכפיא ותבר ליה ההוא בר נש דא איהו רחימו דקוב"ה, בגין דידע לקרבא לההוא יצר הרע לפולחנא דקודשא בריך הוא:

וכדאיתא בזוה"ק נשא (קמג:) ולית דינא דלא הוו ביה רחמי. פי' בכל דבר נמצא טוב אשר לתכלית זה נברא ואף שנראה מצד האדם שהוא רע, מ"מ בראו הש"י לתכלית הטוב ואם האדם מוצא בכל דבר התכלית הטוב הרי מצא הטובה שיש באותו דבר, וזה שדרש ר' אחא בר יעקב בפפוניא שאף שלפי ראות עיני האדם היה קטרוג בזה, אבל באמת נתכוון לשם שמים היינו שהיה בזה טובה. וזה אתא שטן ונשקיה לכרעיה אחר שמצא גם בזה תכלית הטוב והגיע לשורש הטוב שנמצא בו מצד הבריאה:

וכדאיתא במדרש רבה בראשית (ט) ובזוה"ק יתרו (סח:) טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע שמזה יגדל כבוד שמים ביותר עוד וכדאיתא בזוה"ק שהובא לעיל תרומה (קסג.):

ובתקונים (תקון ע' דף קלז) נעשה אדם בעינא אדם דיעביד פקודי אורייתא וישתדל באורייתא לעבדה ולשמרה ויהא ליה אגרא טבא ושולטנא עלייכו, ודא איהו (ישעיהו ס׳:כ״א) נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. דא מלאכי עלאי אע"ג דאינון גבורי כח עושי דברו, לא עבדו גבורה בפולחנא דקוב"ה, דאינון פלחין בהכרח ולית לון ערובא דבשרא, ויצרא בישא ובגין דא נעשה אדם וכו':

ובזוה"ק נשא (דף קכג.) בדיוקנא אשתמודע פרצופא וכו' ולית בהון לא יצר טוב ולא יצר רע אלא כבעירין דעלמא, ולכן אחר שהגיע ר' אחא בר יעקב לשורש הטוב הנמצא בו מצד הבריאה. סייעו גם הוא לעבודת הש"י וזהו ונשקיה לכרעיה, היינו שסייעו לעבודה, שכרעיה היינו עבודה כדאיתא בזוה"ק לך (פו.) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו לאתחברא ביה בפולחנא ולקרבא ליה לגביה, כד"א העם אשר ברגליך, היינו שעל ידי עבודה יכול האדם לברר, שבההסתר עצמו מנהיג הש"י, שעל ידי עבודה ויראה עצומה יכול האדם לכלול הרע בהטוב. וכענין שאיתא בזוה"ק בהר (קיח.) בזמנא דידע ליה בר נש לקוב"ה בארח כלל כדין אקרי עבד דעביד פקודא דמאריה ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי דיליה כבן דחפש בגניזו בכל רזין דביתיה וכו'. וזהו שפעולת הלבן רומז להכרה בארח כלל ופעולת מצות תכלת הוא הכרה בארח פרט, לכן מוכרח להיות לו סייעתא מאור החכמה להכרה זו:

ולכן מורה התכלת לחושך כדאיתא בזוה"ק פנחס (רכז.) ותרין גוונין רשימין בטלית חד חוור וחד תכלת וכו' חוור ואוכם אוכמי דתכלת וכו' ובתקוני הזהר (תקון כא מט:) יותרת הכבד כללא דכולהו תכלת חשוך:

ובתקוני הזהר (תקון כא נה.) ואיהי ציצית דצדיק דאיהי עני בגלותא ה"ה דכתיב תפלה לעני כי יעטוף, עני ודאי דביה אתעטף בגין דאיהי כסותה לבדה וכו' דא איהי כי היא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו ואיהי תכלת שבציצית:

ובזוה"ק (תרומה קמט:) בוצינא קדישא הכי אמר דהאי גוון אוכם חשוך וכו'. וקאי שם על תכלת, וזה התכלת הוא קבלת מלכות שמים בציצית, היינו להכניע הגוף תחת קבלת עול מלכות שמים, שגם הגוף יבין שהשי"ת מנהיג אפילו בעת ההסתר, כדאיתא בזוה"ק (שלח קעה.) מה כסא הכבוד עביד לבר נש למהך בארחא דמישר לדכאה ליה, אוף הכי תכלת עביד לבר נש למהך בארחא דמישר:

ובהוספות לזהר בראשית (בדף ה) במאמר המתחיל ושחטו הפסח בסופו, בשעתא דבר נש חמי להאי גוון אדכר בר נש למעבד פקודא דמאריה וכו' אוף הכי תכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מההוא דחילו דיליה:

והיינו שהאדם יקבע יראה עצומה, שגם הגוף מעצמו יכנע תחת עול מלכות שמים, ויתבטל בהתבטלות עצום מאימת הכבוד, ואין ביכולת האדם להכניע גופו בהתבטלות גמור עד שיקבל עליו יראת עונש גם כן, כי שכלו ודעתו נכנעים מחכמתו ובינתו שיבין שהשי"ת מקיף כל הבריאה ואין עוד מלבדו:

אכן הגוף יען שהוא מלא חושך והסתר צריך לקבל עליו יראת עונש וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) העבר בך קללה:

ולקבלת עול מלכות שמים במדה זו צריך סייעתא מאור החכמה להבין בבינה, וזהו מה שאיתא בפרי עץ חיים (פרק ד) שחוט התכלת מורה לחכמה דאמא, וזה שאמר האר"י ז"ל שאחר חורבן הבית אין התכלת נוהג שאין אנו יכולים להשיג אור החכמה על ידי מעשינו אלא שמאליו נעשה כנזכר לעיל:

וכמו שאיתא בפרי עץ חיים (בשער תיקון חצות פרק א) שבזמן הבית כמעט לא היו צריכים לשום מעשה המצוה ולא לתפלה שמאליו היה נעשה ובאמת היו אז מתפללים ועושים מצוות:

וזהו שאנו מתפללים "ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות" שהשתחויה הוא יראה קבוע בלב האדם שמבטל דעתו וכופף קומתו עד שגם הגוף יכנע מאימת יראת הכבוד, ואין האדם יכול להגיע מצדו ליראה הזו ולקבלת עול מלכות שמים במדה זו על ידי מעשיו. ורק אחר שמקבל עליו עול מלכות שמים כפי יכולתו על ידי מעשיו, אז עוזר לו הש"י שאף במקום שאין יכול להגיע במעשיו מתעורר מעצמו מעזרת הש"י:

ודברי האר"י ז"ל רומזים אשר בזמן שבית המקדש היה קיים, היה גם הגוף נמשך אחר אור הדעת, וכפי הארת הדעת גם הגוף היה נכנע והשפיל עצמו בגין למשרי עליה גאותא דקוב"ה, ועכשיו אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות להיות הגוף נכנע מפני אור הדעת, אבל באמת כל הפעולות אנו צריכין לעשות אף שהעיקר הוא הפנימיות מכל דבר, אכן מצדנו אנו צריכין לעסוק בפעולה הרומזת על העסק שעוסק הש"י אז:

וכן קבלתנו מרבינו הקדוש רבינו שמחה בונם מפרשיסחא זללה"ה (אף שהובא קצת דבריו בספר קול שמחה, אך שם לא נכתבו ברורים כפי קבלתנו) על המדרש (תנחומא ויקהל) אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה בזכות מה עומדין אלה תולדות השמים והארץ, בזכות ואלה שמות, בזכות כל מה עומדין אלה בזכות אלה העדות והחקים והמשפטים וכו'.

והענין ארוך מאד. וכאן נעתיק רק מה שצריך לעניננו, כי המלאכים אומרים שלשה פעמים קדוש, וקדוש הוא שהש"י מובדל ומרומם מכל הבריאה, והמלאכים גבוהים במעלה שאין בהם גשמיות. ובאמת מצינו שישראל המה גבוהים יותר במעלה, כדאיתא בגמ' (חולין דף צא:) שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות. ובזוה"ק (לך צ.) (בלק קצא.) שאין המלאכים מתחילין לומר קדוש עד שישראל מתחילין תחלה. והענין בזה, מפני שמצד המלאכים הש"י מנושא מכל ואין להם שום התחברות, לכן אין שייך אצלם לומר קדוש אם אין שום התחברות:

אכן מצד ישראל אף שהש"י מובדל ומנושא מכל, מכל מקום יש שייכות יותר לפי שהשגחתו על ישראל בתמידות והם מקושרים בהש"י בכל פרטי מעשיהם, ואין שייכות לומר שהם מובדלים ממנו. וזה פירוש ואל מי תדמיוני ואשוה, מאחר שמצד ישראל הוא מתדמה לכל פרט מעשה, לכן ישראל אומרים קדוש מפני שהקב"ה מתדמה לישראל וקדושתו חופף עליהם, ומאחר שהש"י נמצא בכל פרט מעשה וכל שכן מעשה המצוה שצונו בפירוש. ממילא אף שאין אנו מגיעים לעומק, הש"י גומר בעדנו, וכדאיתא במדרש (תנחומא תבוא) אמר רבי אבוהו בשם ר' יוסי בן חנינא בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות וכו':

שעושה המצוה עומד לפני הש"י בבטחון עצום, שאף שאינו יודע כוונת המצוה, מ"מ יכול לומר להש"י ברוך אתה אשר קדשנו במצותיך וצויתנו, שהרי הש"י צוה לקיים המעשה אף שאינו יודע טעמה הש"י גומר בעדו [עיין יסוד החסידות - הקדמה לבית יעקב דף י"ג]. וכדאיתא בזוה"ק (פרשת בא לב:) וכד ישראל עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקוב"ה ועל דא כתיב (תהילים ס״ח:ל״ה) תנו עוז לאלהים במה בעובדן דכשרין. ובזוה"ק (ויקרא יח:) אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא:

ובזוה"ק (בחוקותי קיב:) והכי אוליפנא כל מה דבעי בר נש בהאי עלמא בפולחנא דקוב"ה בעי לאתערא בעובדא דלתתא דבעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. ובזוה"ק (אמור קה.) ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא. תא חזי מאן דאמר דלא בעי עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו תיפח רוחיה, והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטורת בוסמין דכתיב שמן וקטורת ישמח לב, ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא ואתקשרותא כחדא דקא יאות. אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא, כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא:

ומה שנזכר בזוה"ק ופרשתא דא אוכח ולא מדייק משאר מצות מעשיות, לפי שזה שורש אור החכמה שאין בכח אדם להגיע אליה ע"י מעשיו:

וכמו שביאר האר"י ז"ל בספר טעמי המצות בפרשת בהעלותך (בטעמי המצות שבספר לקוטי תורה לא נתבאר היטב) שגמר העלאת האורות הוא נעשה מאליו. ומכל מקום נקרא אהרן שושבינא דמטרוניתא שנקרא הכל על שם מעשיו, אף שאחר כן נעשה מאליו, וכן כל הנך שהבאתי בראש דברינו אלה שנעשים מאליהם, הם עד"ז:

ובזה הענין, קבלתי מיסוד הורי מורי ורבותי, וביחוד מה שקבלתי מאדוני אבי זקני מו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, ביום שנתחנכתי למצות תפילין ומסר לי יסוד כוונתם. וצוה אותי לברך על של ראש, בטעם שבאמת כל מעשה המצות אינם אלא שישראל יעסקו בענין שהש"י עוסק בשבילם. ובאמת אף על פי שנזכר בגמ' (ברכות יז.) אלופינו בתורה מסובלים במצות, זה הוא רק מפני שיש הסתר בעולם ואינו נראה האור, נדמה לאדם שהוא נושא את המצות ונדמה לו שהוא נושא את התפילין, אבל באמת התפילין נושאין את האדם. וכמו שמצינו בארון שנשא את נושאיו (סוטה לה.) ומכל מקום נצטוו ישראל לשאת את הארון. וכשיתגלה אור המצות יתראה מפורש שאין האדם עושה כלל, וכמו בימי בנין הבית שאז היתה סיהרא באשלמותא כדאיתא בזה"ק (יתרו פה.) ואז ראו מפורש שהבית נבנה מאליו, וכדאיתא במדרש (רבה פקודי פרשה נב) הוקם המשכן ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשה בו נסים ועמד מעצמו, וכן בנין בית המקדש והבית בהבנותו שנבנה מעצמו, כדאיתא במדרש (רבה נשא י"ד בנשיא לבני אפרים) והבית בהבנותו מאליו היה נבנה אבן שלמה מסע נבנה, מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנה על גבי הדימוס:

ובמדרש (תנחומא תבא) אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי שאמר בשם רבי אבא, לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעולם הזה למה שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעולם הבא, למה נתנה להם בעולם הזה, שכשיבא הקב"ה ללמדם בעולם בא יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עוסק:

וכן בקרבנות, אף שהם עולים לרצון הגבוה מעל גבוה כדאיתא בזה"ק (בראשית מה:) דרעותא דקרבנות סליק עד אין סוף, ואיתא בזה"ק (שם) שעל ידי הקרבן מתקשרים כל המדרגות עד שנעשים אור אחד:

ובזה"ק פנחס (רמא:) שגמר העלאת הקרבן הוא ע"י התקשרות כהנים לוים וישראלים, ושיר הלוים הוא בגמר העבודה, וכן היה צריך מעמד עד גמר העבודה אף ששם נעשה מאליו:

אכן באמת עיקר הקרבנות, וכן כל המצות מעשיות שצמצם הקב"ה כבודו ונתן מקום לעבודת ישראל. וכדאיתא בזה"ק (שם) רבי שמעון הוה אזיל לטבריה פגע ביה אליהו אמר ליה שלמא עלי' דמר, אמר ליה ר"ש במאי קא עסיק קוב"ה ברקיע, א"ל בקרבנות עסיק ואמר מלין חדתין משמך זכאה אנת ואתינא לאקדמא לך שלם וכו' במתיבתא דרקיע שאלתא שאילו עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה, והא כתיב באתי לגני אחותי כלה וגו' אכלתי יערי עם דבשי וגו' מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי וגו', אמר רבי שמעון כמה חביבו חביב קוב"ה לכנסת ישראל ומסגיאו דרחימו דרחים לה שני עובדוי ממה דהוא עביד, דאף על גב דלאו אורחוי במיכלא ומשתיא בגין רחימותא אכיל ושתי וכו'. הרי שכל הקרבנות מחמת שהם רק מצד המקבל, להסיר המסכים המבדילים שהם בלבושים גשמיים, מחמת זה צריך עבודה בפעולה, אכן מצד זה לא היה לו להזכיר ענין אכילה שהוא לשון הכולל דבר הנאכל בעצמותו איך שייך זה כלפי מעלה:

אכן מצד חביבות כנסת ישראל, הציב לבוש שידמה בעולם הזה שכבוד שמים כביכול חסר וישראל משלימין אותו, ובזה עצמו עולה הרצון עד למעלה ראש. וכדאיתא בזה"ק ויקרא (ז:) ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב בגין סעודתא דעבדוהי. ובגין כך ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים:

היינו שנתן הש"י מקום לעבודת ישראל, עד שרצון הש"י לקבוע מקום לעבודתם למעלה מכל תפיסת אדם, וכמו שכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר שהש"י רוצה שיקרא על שם ישראל אף במקום שהוא למעלה ונעלם מכל, תולה הש"י בישראל שהם פועלים בעבודתם גם שם. וכדאיתא בזה"ק אמור (קה.) שהבאתי לעיל, פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינא וכו'. וזה דאיתא בזה"ק פנחס (רמא.) ואי תימא היך אתפשט זעיר מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין דלית לון שיעורא או מן בעירא חדא אוף הכי תא חזי חד שרגא דקיק דליק אתמליא כל עלמא תו אעא דקיק אדליק לרברבא:

וזה דאיתא בתיקוני הזהר (תיקון נ' דף פו:) וכל דא כפום עובדיהון דישראל הכי אתפרנסת זכאה איהו מאן דסליק לה לאתריה דאתמר ביה (הנה ה' רוכב על עב קל) הנה ה' יוצא ממקומו אמר ליה רבי למר אבא וכי יכול בר נש לאחזרא לקוב"ה לאתריה, אמר ליה אין כמה דאשכחנא בדוד דאמר אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', בההוא זמנא דבר נש אחזר ליה לאתריה מאי כתיב ביה ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו:

והענין הוא שעבודת ישראל מגיע עד למקום שאינו נודע לשום גברא, כדאיתא בגמ' (חגיגה יג:) ממקומו ליכא מאן דידע ליה:

וזה שמסיים בתיקוני הזהר (שם) דצריך לאחזרא י' לגבי ה' וכו' בגין דקוב"ה אומי דלא יחזיר לה' דלעילא עד דיחזיר לה' דלתתא ורזא דמלה ואל אבוא בעיר וגו' והא אוקמוהו. והוא כדאיתא בגמ' (תענית ה.) הכי אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ואף שמחכמה עלאה ולמעלה אין שום רעיון משיג, וכדאיתא בפרי עץ החיים שהובא לעיל. מכל מקום תולה הש"י גם חזרת אור החכמה במעשה ישראל:

וזה דמסיק שם בפרי עץ החיים (שער התפילין פרק ז) שאין דבר נעשה למעלה אלא ע"י מעשה תחתונים בעולם הזה, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנב:) כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב"ה הכי קיימא כלא והכי אסתדר ועל דא כתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר באינון גוונין דכלילן דא בדא שפירו דכלהו:

והנה במצות תכלת נמצא מפורש שהש"י נותן מקום לפעולות ועבודת ישראל, אפילו במקום שאין כחם והשגתם מגיע, וכדאיתא בתקוני הזוהר (תיקון י כה:) וכד ישראל אמרין שמע ודאי חיון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה, ומסיים שם וארבע גדפין סלקין ס"ד ותמניא אתוון יהוה אדני (בשלוב) סלקין ע"ב וכנפי מצוה אולפין רזא, וכפי חשבון זה שמונה פעמים ל"ב עולה רנ"ו נגד גדפי החיות, שבשורש הם ארבע שהם שמונה ובהורדת האור למטה מסתעפין להתפשטות והתרבות. ועד התפשטות החכמה מסתעפין לל"ב נתיבות החכמה:

ואיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית פרק ד) שמספר אותיות מילוי ארבע שמות עולה ל"א, שהם נגד ל"א חוטי הציצית וחוט התכלת משלים לל"ב, ומקור הענין (באדרא רבא קדישא קלב בתקונא דיקנא דעתיקא) תלתין וחד קוצא שבילין אתמשכן עד רישא דפומא וכו', ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין וכו' וכדאיתא שם שזה רומז לשם אל"ף למ"ד שהוא נהירו דחכמתא, ומשם כל התקיפות לעובדי ה' וביטול לכל הדינים ומבסם עלמא כדאיתא בזוה"ק (צו דף לא.):

ועיקר התקיפות של עובדי ה', שהש"י נותן להם מקום בשורש למעלה מהשגת תפיסת האדם, ונתן מקום לעבודתם בשורש למעלה מכל רעיון. וכדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) קודש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין, ואף על גב דאיהו סטר טמירא וקרי קדש מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא. כיון דאתנהיר גו' אמצעיתא כדין אתרשם חד ו' דנהיר גו האי קדש ואקרי קדוש מהאי נהירו אתפשט פשיטו סופא דכל דרגין כיון שאתנהיר בסיפא כדין אתרשם בנהירו חד ה' ואקרי קדושה והא אוקימנא, ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא דכלא הואיל ומתמן אשתכח, ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי, וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיב בהו (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתליק ו' רזא דשמים עלאין לעילא, כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו, וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר ההוא נהירו עלאה על כרסייא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבו ביה בההוא נהירו, וכדין אקרי קדוש ולבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא, כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש ודא איהו רזא דכלא:

וזה דאיתא באדרא רבא קדישא (בתקוני גלגלתא דף קכח:) וכל קוצא וקוצא אית ביה ארבע מאה ועשר נימא דשערא כחושבן קדוש:

וזה רומז למקום קדושתן של ישראל דאף דוא"ו לעילא ליכא, מ"מ ישראל עלו במחשבה וכדאיתא בתקוני הזוהר (תקון ס"ט קב:) ישראל עלה במחשבה בכתר עליון דאיהו מחשבה סתימא:

והוא שהש"י נותן מקום לעבודת ישראל בקדושתן, שע"י קדושה שישראל מקדשין את הש"י עושים רושם למעלה. שאות וא"ו הוא חיבור עד סוף כל המדרגות ולכן לעילא ליכא ו' אלא על ידי עבודת ישראל שהש"י חפץ בהם נותן מקום לעבודתם, וממילא מראה לישראל שהם נקראים קדש בלא ו', היינו שעלו במחשבה תחלה. וכדאיתא שם בזוה"ק (אמור צג.) כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר האי קדש בהו, והיינו שהש"י נותן להם מקום לעבודתן עד שלעילא נקרא קדוש וישראל נקראו קדש. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קכא.) בקדמיתא אמר לון ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון וגוי קדוש, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא להון כי עם קדוש אתה, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא להון ואנשי קדש תהיון לי, אנשי קדש ודאי גוברין דיליה ממש וכו' לבתר אקרון קדש ממש דכתיב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה':

וזה הוא הענין הנזכר בתקוני הזהר שהובא לעיל (תקון י דף כה.) וכד ישראל אמרין שמע ישראל ודאי חיון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה. דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך וכו' והיינו שלכבודן של ישראל מחסרין כנפי החיות, וזה רומז לחוט התכלת כנ"ל שהוא הל"ב שנתן הקב"ה מקום לישראל להשלים מערכת דגלי כסא כבודו:

וזה דאיתא במדרש הובא בתוס' בשם תשובת הגאונים (סנהדרין דף לז בתוד"ה מכנף הארץ) ובאור זרוע ריש הלכות שבת בשם מדרש, שש כנפים שש כנפים לאחד וכל כנף אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול, וכשמגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבונו של עולם אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד בארץ שמשורר לפני היום, שנאמר (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו. ושבת וציצית מתאחדין כדאיתא בפתיל תכלת (עמ' קעא) ואלו הששה כנפים איתא בזוה"ק (בהר קח:) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף ובינה איהי אחת ושכינתא תתאה שבע והיינו שהם שמונה נגד השמונה חוטין וזה ביאור התקוני זהר הנ"ל, שבכנפי מצוה חיון שמטין גדפייהו:

וכן בגמ' מנחות (קי.) ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו, ובאמת בזמן שבית המקדש היה קיים היה גם כן מקריב וזה הוא עיקר הקרבן, כדאיתא בזוה"ק (צו לג.) מיכאל דאיהו כהנא רבא אריה דאכיל קרבנין הרי שתמיד מיכאל מקריב וזה הוא העיקר, ומכל מקום בעת שהיה בית המקדש קיים, היה גם הכהן גדול מקריב, הרי שהאדם מצדו צריך לעסוק בעסק שנעשה מאליו אף שעיקר הפועל הוא הש"י, מכל מקום צריך האדם לעסוק בפעולה הזאת והש"י גומר בעדו:

כנזכר בגמ' (שבת נו:) מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, ופירש רש"י ז"ל מה יאשיהו לא עשה ביעור זה ותלו בו מן השמים לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט:

ובירושלמי שביעית (פרק ששי ה"א) אומר רבי אלעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות וכו' מה מקיים רבי אלעזר ואת בכורות בקרינו וצאננו, מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחוייבים עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהן מה מקיים רבי יוסי בר"ח, ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאלו מאליהן קבלו עליהן:

וכן הענין בברכת תפילין של ראש שנזכר בפרי עץ החיים, שדעת המברכין הוא שיש בידינו להעלות עד אור החכמה כנ"ל:

וכן הוא במצות תכלת, שאף שהשגת האדם אינו מגעת לעומק המצוה, אכן הש"י יסד שיתעורר רק על ידי מעשה ישראל, וחלילה לדבר עתק על צדיקי עולם שדעתם הוא לבטל מצות עשה ולעבור על שני לאוין, ובפרט שביארנו לעיל כי זה הוא דעת מינות ונביאי השקר:

אכן גם לתרץ תירוץ מספיק נגד המתעקשים במאמר האריז"ל, שלחכמה דבינה אין באפשרות להשיג משחרב הבית:

אף אתה אמור לו מהלכות הזוה"ק וירא (קיז.) ובשית מאה לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא:

והנה כהיום עבר יובל שנים מזה הזמן, ובהכרח להיות רשימא מאור הזה, והוא גם זמן הממוצע לשחיטת התמיד של בין הערבים לפי חשבון י"ב שעות היום באלף שנים. וזה נרמז בזוה"ק הנ"ל מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, ועיין זוה"ק וישב (קפא: קפב.) מאי לעת ערב דא ערב שבת דאיהו זמנא דאלף שתיתאה כד"א ולעבודתו עדי ערב כי ינטו צללי ערב:

ובפירוש איתא בזוה"ק שלא יוכשר הדור בזה הזמן, כדאיתא בזוה"ק תולדות (קמ.) מאן יזכה להאי ארכא מאן יתקיים בקיום דתיה יעו"ש, ורק שיהיה רושם להשרידים, והא ודאי שבשעה שהש"י פותח אורו אף הקטן שבישראל יכול להגיע לאור, אף שאינו משיג בדעתו, שכמו שבעת שנסתם האור אף הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע, כמו כן כשהש"י פותח האור יכול אף הקטן שבקטנים להגיע להאור. וכמו שבעת שהיה מצוי התכלת בזמן הבית, היו כל ישראל לובשים תכלת והגיעו לאור החכמה אף מי שלא היה מבין השורש, וכמו שנתבאר בפנים. כן גם מעת שנפתחו תרעין דחכמתא לעילא ומבועין דחכמתא לתתא, יכולים כל ישראל להגיע לקיים מצות תכלת בכל פרטיה ודקדוקיה, לתקן לעשות שורש למעלה ופרי למטה, ועי' ספרי עקב (פסקא מז) ובמדרש ויקרא רבה (פ' כב):