בענין שחששו קצת בקיום מצות התכלת דכיון שלא נתקבל קיום המצוה עדיין בכל ישראל, איכא משום לא תתגודדו.
גרסינן במסכת יבמות (יד.) רב אומר לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר עשו ועשו,אימת אילימא קודם בת קול מ"ט דמ"ד לא עשו, ואלא לאחר בת קול מאי טעמא דמ"ד עשו, איבעית אימא קודם בת קול וכגון דב"ה רובא למאן דאמר לא עשו, דהא ב"ה רובא, ומאן דאמר עשו, כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי, ואי בעית אימא לאחר בת קול מאן דאמר לא עשו דהא נפקא בת קול, ומאן דאמר עשו רבי יהושע הוא דאמר אין משגיחין בבת קול, ומ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה, אמר ליה רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי, אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בעיר אחת לית לן בה כו' יעו"ש, והנה כפי סוגיות ההלכה בכל הש"ס דקי"ל כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם, היה צריך להיות ההלכה כאן, דבשתי בתי דינים בעיר אחת ליכא משום לא תתגודדו. אכן הרמב"ם ז"ל בהלכות עכו"ם (פי"ב הי"ד) כתב וז"ל ובכלל אזהרה [דלא תתגודדו] שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ע"כ, ותמהו בזה כבר כל המפרשים ז"ל שנראה שפוסק כאביי ולא כרבא היפך מכלל ההלכה:
והנראה בדעתו ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא הוא רק למ"ד עשו, והוכיח רבא שפיר דהא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי, ולא חיישי ללא תתגודדו אלמא דבשתי בתי דינין בעיר אחת ליכא משום לא תתגודדו, אבל למ"ד לא עשו גם רבא מודה דבעיר אחת אפילו בשני בתי דינין איכא משום לא תתגודדו, כיון דליכא הכרח משום מקום לומר דאין בזה משום לא תתגודדו לא מחלקינן מסברת עצמנו לומר דליכא בזה משום לא תתגודדו, זולת בשני מקומות דמוכח להדיא מההוא דמגילה נקראת בי"ד ובט"ו ומההוא דמקום שנהגו כו' ומההוא דבמקומו של רבי אליעזר היו כורתין כו' כדקאמר (שם) מקומות מקומות שאני יעו"ש, אבל בעיר אחת אפילו שתי בתי דינין ודאי איכא משום לא תתגודדו למ"ד לא עשו כיון דלדידיה ליכא הכרח ממתניתין או ברייתא לומר שאין בזה משום לא תתגודדו. והרמב"ם ז"ל סובר דהלכה כמ"ד לא עשו כפי כללי ההלכה, דקי"ל כרב באיסורא ורב אמר לא עשו, אלא דהלחם משנה ז"ל תמה בזה, דהא קא שקיל וטרי הש"ס טובא לאוכוחי דעשו ומסיק שמע מינה עשו ועשו יעו"ש. אכן כבר ביארו המפרשים ז"ל בזה לנכון דכל שקלי וטריא והוכחות דמייתי הש"ס לאוכוחי דעשו, לא אזלא אלא לתירוץ קמא אי בעית אימא קודם בת קול כו', א"כ למ"ד לא עשו לא עשו כלל אפילו קודם בת קול וכ"ש לאחר בת קול, ושפיר קא שקיל וטרי לאוכוחי מהנך ברייתות ומתניתין דעשו וסליק ליה בש"מ דעשו ועשו, אבל לתירוץ בתרא איבעית אימא לאחר בת קול כו' לא מצי לאוכוחי כלל מהנך מתניתא דעשו, דהא להך תירוצא לא פליגי אלא לאחר בת קול אבל קודם בת קול לכולי עלמא עשו, וא"כ איכא לאוקמי הני מתניתא קודם בת קול, וכן מהא דאמר רבי טרפון תאבני כו' ומהא דבן הרכינס דמסיק מינה שמע מינה עשו, אפילו נימא דידע הש"ס דעובדא הוי לאחר בת קול ג"כ לא מוכח מידי, דדלמא בן הרכינס סובר אין משגיחין בבת קול, אלא אכתי לא מוכח דכל תלמידי ב"ש עשו כדבריהם, דדלמא סברי משגיחין בבת קול, וכדמשמע לכאורה דרבי אליעזר דמתלמידי ב"ש הוא, סבר הכי בעובדא דתנורו של עכנאי במס' בבא מציעא (נט:) אלא על כרחך דכל הך שקלי וטריא ודמסיק שמע מינה עשו ועשו, הוא רק אליבא דאיבעית אימא קמא, אבל לאיבעית אימא בתרא לא מוכח מידי, ושפיר פוסק הרמב"ם ז"ל כרב דלא עשו, דהוא פוסק להלכה כאיבעית אימא בתרא כדרכו בכל מקום. ולדידיה דאין הכרח לומר דבשתי בתי דינים בעיר אחת ליכא משום לא תתגודדו, בקושטא בעיר אחת אפילו בשתי בתי דינים איכא משום לא תתגודדו כנ"ל:
ומיושב בזה מה שיש עוד לתמוה על לשונו של הרמב"ם ז"ל, שכתב שלא יהא שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת כו', והדברים מתמיהים, דנקט מנהגא ולא נקט איסורא, ואין לומר משום דטפי שייך לא תתגודדו באיסורא שהוא דיני התורה ומיחזי כשתי תורות, וכדסליק אדעתא דר"ל (שם יג:) וקא אהדר ליה לרבי יוחנן אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא וכדפירש"י יעו"ש. ולהכי לרבותא נקט הרמב"ם ז"ל דאפילו במנהגא איכא משום לא תתגודדו וכ"ש באיסורא. והיה מיושב בזה ג"כ הא דסיים הרמב"ם ז"ל, טעמא שדבר זה גורם למחלוקת כו' ולא קאמר טעמא משום דמיחזי כשתי תורות כדמשמע בגמרא (שם) ובפירש"י יעו"ש, משום דהרמב"ם אמנהגא קאי ולא שייך משום מיחזי כשתי תורות אלא מפני המחלוקת, אבל זה אינו, דאכתי אמאי שביק לאשמועינן דין לא תתגודדו באיסורא ומטעם מיחזי כשתי תורות, דבאמת לא אתי במכ"ש ממנהגא, דבמנהגא טעמא הוא משום מחלוקת, אבל באיסורא אפשר לא שייך טעם דמחלוקת דכל חד עביד כמו דסבירא ליה לדינא, ומה מחלוקת שייך בזה, הא הכל יודעין דחלוקין בדין:
אמנם כפי הנ"ל דדברי הרמב"ם ז"ל כאיבעית אימא בתרא לעולם אחר בת קול וכרב דלא עשו, ולכאורה קשה א"כ קודם בת קול נמי אמאי עשו קרי כאן לא תתגודדו. וצריך לומר דקודם בת קול דאין סברא לפסוק כב"ה יותר מכב"ש, לא שייך לומר דב"ש לא יעשו כדבריהם משום לא תתגודדו, דמאי חזית נימא דב"ה לא יעשו כדבריהם משום לא תתגודדו, ועל כרחך דבאמת לא שייך כלל לא תתגודדו באיסורין, דמי ידחה מפני מי ולא מיחזי כשתי תורות כלל דהכל יודעין דחלוקין ואין שום אחד מהם יכול לוותר על דעתו ומה יעשה, ואין כאן גם משום מחלוקת ג"כ, ורק אחר בת קול למ"ד עשו שפיר פריך קרי כאן לא תתגודדו, דנהי דהבת קול לא הכריחם שיהיה דעתם כדעת ב"ה משום דסברי אין משגיחין בבת קול, מיהת היכי מצו עשו כדבריהם הא איכא לא תתגודדו, דכיון דהבת קול מסייע להו לבית הלל, ואיכא סברא לפסוק כב"ה יותר מכב"ש שייך לא תתגודדו, אי משום דמיחזי כשתי תורות, אי משום מחלוקת. וכפי זה מתבאר דלמ"ד לא עשו לא שייך כלל לא תתגודדו באיסורין דכשהן שוין, וליכא שום צד סברא להכריע לזה יותר מלזה, כגון קודם בת קול באמת עשו כדבריהם וליכא משום לא תתגודדו כנ"ל, דמי ידחה מפני מי, וכהאי דעקביא בן מהללאל במס' עדיות שאמר אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי מרובים, ולהכי עמד בשמועתו והכי אמרינן בכמה דוכתי. והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואין בזה משום לא תתגודדו. והיינו נמי אמרינן במסכת עירובין הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה, וכן מוכח מריש הסוגיא דקאמר בפשיטות אימת אי קודם בת קול מאי טעמא דמ"ד לא עשו, ומאי קושיא פשיטה כל כך, הא יש לומר דלא עשו משום לא תתגודדו, אלא ודאי דסברא פשוטה היא טובא דכל שלא נקבע ההלכה ואין להכריע לצד זה יותר מלצד זה לא שייך לא תתגודדו,
ומשנקבע ההלכה כגון אחר בת קול למאן דאמר לא עשו דהא נפקא בת קול והיינו דסבירא ליה משגיחין בבת קול להכריע ההלכה שוב לא שייך לא תתגודדו, דהא מחויב ועומד הוא לבטל דעתו לגבי מי שנקבע ההלכה כמותו ע"י בת קול או שעמדו למנין ורבו עליו וכתיב אחרי רבים להטות, וא"כ ליכא לפרושי כלל דקרא דלא תתגודדו קאי על שני בתי דינים בעיר אחת, או אפילו ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין כן, דאמר להו רחמנא לא תעשו אגודות, דממה נפשך אי צד אחד מהחולקין מרובין בחכמה ובמנין פשיטא דהמיעוט נגרר אחר הרוב ואסורים לחלוק לעצמן, דהא קרא כתיב אחרי רבים להטות, וא"כ למה לי לא תתגודדו, ואי בששני הצדדין שקולין וליכא להכריע ביניהן ודאי בהא לא קאמר קרא לא תתגודדו וכל אחד צריך לעשות כדעתו, דאין חשש מחלוקת דוחה איסורין. ובקושטא ליכא כלל משום מחלוקת ולא משום מיחזי כשתי תורות, דהכל יודעין שחלוקין בדין ומה יעשו מי ידחה מפני מי, בדבר שיש חומרא בכל צד, ובדבר שצד אחד מחמירין וצד אחד מקילין ג"כ הלכה פסוקה היא בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולא שייך כלל לא תתגודדו, ועל כרחך דקרא דלא תתגודדו אמנהגא קאי, דכיון דלאו מדיני התורה הוא ולא שייך בזה קביעת הלכה, בהא קאמר קרא לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, ולאו משום דמיחזי כשתי תורות, דהא לאו תורה היא אלא משום המחלוקת, וכהא דתנן אל ישנה אדם מפני המחלוקת ושפיר השמיט הרמב"ם ז"ל לא תתגודדו דאיסורין ושפיר כתב הטעם שדבר זה גורם למחלוקת. כן הוא בירור הלכה זו ברור ונכון ולא מלבי אני אומר כי ת"ל שוב מצאתי קצת מדברי, בספרי דבי רב להגאון העצום הספרדי מ' דוד פארדו ז"ל ובמרכבת המשנה ז"ל יעו"ש, אלא שאנחנו ת"ל ביארנו יותר מורווח יעו"ש, מיהו לענין דינא גם מדבריהם מבואר ומפורש יוצא דליכא לא תתגודדו דאיסורין:
ומעתה נבוא לנידונינו בענין התכלת. הנה מאחר שכ"ת לא פקפק בשום דבר נגד מצות התכלת, אלא שהחליט שעכ"פ כיון שנתחזק זה זמן רב אצל ההמון שאינו במציאות, מחמת שהטעו אותם לשון המדרש רבה ותנחומא שהתכלת נגנז, ולא ידעו לפרש לשון נגנז נשכח כמו שפירש"י ז"ל במס' פסחים (כב:), ואטעייהו נמי לשון האר"י הקדוש ז"ל בפרי עץ חיים ועוד ספרי מקובלים, יהיה שהוא בטעות, מ"מ הרי נתחזק אצלם כך, וא"כ הבא לומר שמצא התכלת צריך נאמנות שיהיה נאמן כבי תרי, כיון שבא להעיד נגד החזקה שנתחזק אצלם מכבר ולזה סיים ומעתה מי ומי מאחינו ב"י, דכבוד מר נינהו רבה שליט"א מהימן עליה כבי תרי, ודאי מחויב מצות תכלת. ומי מאחינו ב"י שלא ידע ולא הכיר את כבודו ואת גדלו של מר ניהו רבה, ולא מהימן לדידיה טפי מאינש בעלמא, אינו מחויב במצות התכלת. דאין עד אחד נאמן להוציא מחזקה שנתחזק בלבו מכבר שהתכלת אינו במציאות, וכשאני לעצמי הלא תורתו חביבה עלי עד לאחת, וחלילה לי לחשוב את מר ניהו רבה שליט"א כאינש דעלמא שלא יהא נאמן עלי כבי תרי, זה תורף דבריו, ולזאת היו מהזריזין מקדימין למצות כראוי ליראי ה' וחושבי שמו, ושלח ודרש מאתי במכתבו לשלוח לו תכלת, אלא שסיים שעדיין לבו נוקפו לאשר הרבה שעדיין לא קבלו עליהם מצות התכלת, חושש אולי יש בזה משום לא תתגודדו, וכתב שזולת זאת אין דבר חוצץ בפניו לקיום מצוה זו:
הנה כפי מה שנתבאר לא שייך כלל לא תתגודדו בכאן, שהיא מצוה ממצות התורה ושקולה ככל המצות, ולאו דלא תתגודדו לא קאי אלא על מנהגא, כמו שנתבאר. אבל בזה מחויבים לישא וליתן בדבר ההלכה ולדון ע"פ רוב הבא מתוך כל ואחרי רבים להטות, וכאשר אחר המשא ומתן של ההלכה יהיו שני הצדדים שקולים צריכין להחמיר, כיון דבשל תורה הוא ובשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל עוד שלא באו למנין למצוא רוב מתוך כל ולא נשאו ונתנו במשא ומתן של הלכה זו לא מיבעיא שעל המחמיר ומקיים מצות התכלת לא שייך לומר דאיכא עליו משום לאו דלא תתגודדו, דהרי בלאו הכי דעת הרשב"א והריטב"א ז"ל ועוד פוסקים דלצד המחמירים ליכא משום לא תתגודדו יעו"ש, וכ"ש למה שנתבאר דבאיסורין לכולי עלמא ליכא משום לא תתגודדו אלא אפילו המקילין לעצמן וממאנים לקיים מצות התכלת נראה ג"כ דלא קאי עלייהו לא תתגודדו, דהא מחוייבים ועומדים הם לקיים מצות ה' ולבוא למנין לישא וליתן בהלכה זו, להוציא הדין לאור ע"פ רוב או לדון בשל תורה להחמיר והמונע עצמו מזה ומסרב בהמצוה, הרי קאים בלטותא דאורייתא ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, ולא על זה צריך רחמנא להזהיר לא תתגודדו, אלא דהך לטותא לא קאי אלא על מי שיש בידו להקים שיכול לישא וליתן במשא ומתן של הלכה, אבל לכל העם בשגגה. וכבר ביארנו בזה בארוכה בתשובתנו להגאון שי' מקוטנא:
אכן כל זה היינו צריכים אם עכ"פ היה בפי הממאנים שום טעם בדבר, אבל באמת בעיקרא דמילתא אני תמה על מע"ל, שעלה כלל מורא על ראשו לחשוש בזה משום לא תתגודדו, דהא ודאי לא שייך לא תתגודדו אלא היכא דכל כת מורין ונותנים טעם לדבריהם, כלשון הש"ס הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה, והיינו ששניהם מורין ונותנים טעם לדבריהם זה תולה עצמו בדברי ב"ש וזה תולה עצמו בדברי ב"ה, אבל היכא שצד אחד אין נותנים שום טעם לדבריהם, אפילו בית דין אחד בעיר אחת, פלג מורין הלכה ובאים מטעם דברי תורתנו הקדושה. ופלג חולקים אין נותנים שום טעם לדבריהם רק שנותנים כתף סוררת ולא אבו שמוע דבר ה', הא ודאי דעל אלו שמורין הלכה ובאים מטעם משא ומתן תורתנו הקדושה אין עליהם שום חשש ונדנוד לאו דלא תתגודדו, ואדרבה פלג השני הנותנים כתף סוררת ולא אבו שמוע דבר ה' המה עונם ישאו:
ומה שהביא מע"כ מסוגיא דסוכה (מד. רש"י ד"ה לדידהו), תמיהני הרי כבר ראה התמיה בפירש"י ז"ל, דהרי שתי בתי דינים בשתי עיירות ליכא למ"ד שיהיה בזה משום לא תתגודדו, דעד כאן לא פליגי אביי ורבא אלא בשתי בתי דינים בעיר אחת, אבל בשתי עיירות גם לאביי ליכא משום לא תתגודדו, ומה שתי' בזה מהר"ם בן חביב ז"ל בכפות תמרים (שם) דמשום בני הגולה העולים לרגל הוו כשתי בתי דינים בעיר אחת, ושמזו הסוגיא הוציא הרמב"ם ז"ל לפסוק כאביי ולא כרבא, הוא דבר מתמיה, דהא מיירי התם בזמן שאין בית המקדש קיים, מדאמר לדידהו נמי לא דחי ומאי עולי רגלים איכא, והעיקר בזה כמו שביאר מהרשד"ם ז"ל שמ"ש רש"י לא תתגודדו היינו לחכמים שבאו לתקן, והם יכולין לתקן אפילו משום חשש רחוק בשב ואל תעשה לעקור אפילו דבר תורה שהרי יש כח ביד חכמים להעמיד דבריהם אפילו במקום כרת, וממילא דאינו ענין כלל לנידונינו, דאטו תקנות וגזירות קאמרינן, הא דינא במצות התורה לכל ישראל קאמינא, דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והמסרבים אין בידם שום טעם ממשא ומתן של הלכה ומאי לא תתגודדו שייך הכא:
וכפי הנראה כוונת מע"ל כיון דעפ"י טעותייהו בהבנת המדרש ודברי האר"י ז"ל נתחזק ונשרש בלבם שהתכלת אינו במציאות כלל, ולהכי בעינן בה מהימן כבי תרי, והם שאינם מאמינים אותי כבי תרי יכולין לפטור עצמן מן התכלת על פי דין תורה ושוב גם על המאמין יש עליו חשש איסור לא תתגודדו כן נראה תורף כוונתו, אכן מלבד מה שכבר נתבאר דבאיסורין ודיני התורה ליכא משום לא תתגודדו, ומלבד דדעת הרשב"א והרבה פוסקים דצד המחמירין אין בהם משום לא תתגודדו, ומלבד מה שביארנו כבר במקום אחר דליכא משום לא תתגודדו, אלא היכא דלצד השני איכא איסור בזה, אבל היכא דאפילו לפי דעת וסברת צד השני ליכא איסור בזה ליכא משום לא תתגודדו, כמבואר מלשון הירושלמי פסחים (ריש פרק מקום שנהגו) שנייה הוא שאם עבר ועשה ביהודה כבגליל ובגליל כביהודה יצא כו' יעו"ש, וזה נראה ג"כ טעם משנתנו במס' סוכה (לז:) אמר רע"ק צופה הייתי בר"ג ור"י שכל העם היו מנענעין את לולביהן והם לא נענעו אלא באנא כו' יעו"ש, ולא היה בזה משום לא תתגודדו משום דאין הנענוע מעכב בדיעבד. וזה נמי טעם ב' זקנים שהיו בצידון (שבת כא:) אחד עשה כדברי ב"ש ואחד עשה כב"ה יעו"ש ולא היה בזה משום לא תתגודדו כיון שאינו אלא למהדרין, דעיקר המצוה אינו אלא נר איש וביתו, וא"כ בנידונינו הרי אפילו להממאנים במצות התכלת משום שפג לבם מלהאמין שזה הוא התכלת האמתי, מ"מ הרי אין בה שום חסרון וחשש איסור בקיום מצות הציצית, וממילא לא שייך בזה לא תתגודדו, מלבד כל זה אני תמה בעיקרא דמלתא היאך עלה כלל על דעת מע"ל כי זה מיקרי מעיד נגד החזקה, וכי משום שמתחזק אצל ההמון בטעות נעשה מזה חזקה שיהיה נקרא מעיד נגד החזקה, הא ודאי ממה שנתחזק בטעות לא מיקרי חזקה. וגם הרי מעולם לא באנו לדון על חזקה זו שנתחזקה בטעות אצל ההמון שאינם בני תורה ומה שייך לחשוב זאת לחזקה. ובפרט שבאמת הרי ידוע דרובא דעלמא עיני ולב ההמון להשגיח ולהביט על התלמידי חכמים ומי שיודע ספר יודע שבלב גדולי ישראל לא נתחזק מעולם שאינו במציאות, כי מי לנו גדול מהרדב"ז ז"ל שהיה גאון ומקובל, ומחליט בהחלט גמור שהוא במציאות. וכן מוכח מלשון הרא"ה בספר החינוך שלא נתייאש ממציאות התכלת, וגם גדולי האחרונים הגאון בעל חמדת שלמה והגאון בעל ברית אברהם ז"ל תפסו והחליטו בפשיטות שאפשר מציאת התכלת בכל יום על פי סימנים, כמו שביארנו בתשובתנו על דברי הגאון מקוטנא נ"י, וא"כ כל יודע ספר ומאמין בחכמי וגדולי ישראל שישראל סומכין עליהם יודע דבריהם, והרי הוא אצלו בחזקתו שבכל יום יכול התכלת להמצא:
ובעיקרא דמילתא מה שכתב דהכא צריכין עדות ונאמנות כבי תרי, הוא ג"כ מילתא דתמיה, הרי מילתא דעבידא לגלויה הוא, כל הרוצה לראות יבא ויראה החלזון עם כל סימניו המובהקים שבמובהקים שסומכין עליהם בכל איסורין דאורייתא ומעשה הצביעה, ובעזהש"י כבר הראיתי הדברים ברבים. ועכ"פ אף המתעקש שבמתעקשים שיאמר שבכל זאת עדיין לבו נוקפו, ופג לבו מלהאמין על כל פנים, מידי ספיקא לא נפיק וספיקא דאורייתא לחומרא, וספק מצוה הוא חמור יותר, דאפילו ספיקות וספיקי ספקות בספק מצוה אמרינן דלהחמיר, והגם דבפרי מגדים בפתיחתו לאורח חיים לא ברירא ליה מילתא כל כך, אכן הדר מבואר להדיא בתשובת מוצל מאש (סימן יג) יעו"ש, ובפרט שכבר ביארנו דהכא הוי ספק איסור שני לאוין, בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ולא תגרע. עין לעיל (פרט א סימן מא) באופן שאין ליתן להממאנים בקיום מצות התכלת שום צד פנים בתורה וההלכה כלל, וממילא שאין בכחם להביא על אותן העושים כתורה והלכה שום נדנוד חשש לא תתגודדו, ועיין במאמר קונטרס תפילין דמארי עלמא להגאון המקובל רבי עמנואל חי ריקי ז"ל בעל ספר משנת חסידים (פרק כג כד):