במה שהחזקנו קושית תפארת ישראל הנ"ל, ודחינו (פתיל תכלת עמ' מ"ד) תירוצו שתירץ דאחר שנבלע צביעת דם התכלת בהבגדי כהונה והיריעות כשנתייבש עד שלא יוכל לשרות ולצאת דתו לא מטמא עוד, באמת טבלו את הבגדי כהונה והיריעות לטהרם ממה שקבלו טומאה בשעת הצביעה שהיה עוד הדם לח, ודחינו תירוצו דאישתמיטתיה דברי התוס' במסכת זבחים (צה.) דתכלת יוצא על ידי צפון, וא"כ יוכל לצאת הוא ומטמא ומה מהני טבילה, והניחא לרבי יוחנן במס' נדה (סא:) דקסבר אע"ג דיכול לצאת אם הקפיד עליו אין אי לא לא שפיר, אלא לריש לקיש דקסבר כיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו,מאי איכא למימר יעו"ש. עלה בדעתנו כעת להעמיד תירוצו, דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ל התם, וקסבר ר"ל כיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו טמא, אלא במעינות הזב או בדם הנדה, דמטמאין במשא וקא אתינן עלה לטהריה מטעם טומאה בלועה, דבמשא נמי לא מטמיא כדאמרינן במס' נדה (מב:) ובכמה דוכתי, בזה קסבר ר"ל כיון דיכול לצאת לא הוי בלוע, ונהי דהוי בית הסתרים ולא מטמא במגע, במשא מיהת מיטמייא, אבל דם השרץ דאינו מטמא במשא אלא במגע, שפיר אע"ג דיכול לצאת עכ"פ בית הסתרים הוי ולא מטמא במגע ושפיר מהניא ליה טבילה על מה שקיבל טומאה בשעת הצביעה. מיהו גם זה אינו, לפי מה שנתבאר בשם התוס' רי"ד דהבגד עצמו שנטמא אינו יוצא מידי טומאתו לגבי נפשיה עד שיסתלק ממנו הטפה. ועוד יש להאריך בזה הרבה על פי דברינו בסדרי טהרות מס' כלים (קו. ד"ה אמר) יעו"ש.