בענין מה שחזקנו (פתיל תכלת עמ' מ"ד) תמיהת הגאון תפארת ישראל, האיך צבעו מדם החלזון למלאכת המשכן, הרי הצב למינהו הוא משמנה שרצים האמורים בתורה, שדמן מטמא כבשרן. ותמהו עלן שנזדקקנו לטרוח בישוב קושיא זו, הרי הקושיא מעיקרא ליתא, דכאן בחלזון שטומאתו משום שרץ, והרי שרץ מטמא לח ואינו מטמא יבש, כמבואר במס' נדה (נד:) ושפיר אף עפ"י שנטמא בשעת צביעה כשהיה לח, מ"מ אחר כך כשנתייבש פסק ממנו טומאה, ושפיר היו יכולים להטביל ולטהר מטומאה שנטמא בשעת צביעה, מאחר שכבר נתייבשה הצבע ואין בה טומאה, והרב בעל תפארת ישראל בחנם קאתי עלה לתרץ מטעם בלוע שאין סופו לצאת, אולם אנן בעניותן דרכנו תמיד למשכוני נפשין אדרב ולהפך בזכותיה דצורבא מדרבנן, כי באמת תי' זה אין בו ממש, לא מיבעיא לשיטת התוס' רי"ד ז"ל במסכת נדה (סא:) גבי ש"ז, דאעפ"י שאינה מטמאה אחרים לאחר שיבשה הטפה, מכל מקום הבגד עצמו אינו טהור עד שתסתלק הטפה ממנו, שכיון שנפלה עליו בעודה לח, לעולם הוא טמא, אעפ"י שהטבילו עד שיסתלק הטפה ממנו יעו"ש, הובאו דבריו בחיבורנו סדרי טהרות מסכת כלים (ט. ושם), וא"כ הכא נמי דכוותה, אע"ג דיבש טהור היינו מלטמא אחרים, אבל הבגד עצמו שבו הדם אינו יוצא מידי טומאתו על ידי טבילה עד שיסתלק הדם ממנו לגמרי או יתבטל מחמת שאין סופו לצאת, אלא אפילו לאינך פוסקים שהבאנו (שם) ג"כ עכ"פ לא מיקרי יבש, אלא על ידי בדיקה דשריה מעת לעת כמבואר (שם), ובמס' נדה (נד:) וכל שלא הובחן מטמא מספק, ושפיר הוצרך הרב בעל תפארת ישראל לאתויי עלה בתירוצו מטעם בלוע שאין סופו לצאת.
הן אמת שיש להעיר בזה, לפי מה שביארנו בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (קז. סוד"ה ר"י) דאפילו ביכול לחזור על ידי שריה מעת לעת, אם הוא באופן שיתבטל אז מטומאתו, מיקרי נמי אינו יכול לחזור לכמות שהיה, וא"כ כאן אף שאפשר שיכול לחזור ללחותו על ידי תכבוסת בצפון, מ"מ הרי יתבטל אז מטומאתו ע"י התכבוסת, כמו שכתבו התוס' במס' נדה (סב. ד"ה שהרי הקפיד עליו), ושוב הוי אינו יכול לחזור לכמות שהיה ואינו מטמא ושפיר מהני ליה טבילה, אכן גם זה אינו דכי קאמינא לטמויי אחרינא, אבל לטמויי גופיה לא קאמינא. דודאי כל זמן שיכול לחזור לכמות שהיה לכולי עלמא לא מיטהר בטבילה עד שיסתלק או יתייבש לגמרי, כמו להתוס' רי"ד ביבש ממש שאינו יכול לחזור לכמות שהיה.
עוד תמהו עלן דבפשיטות לא קשיא מידי, דהצביעה במשכן היתה בעודה צמר או חוטין דלא מקבלי טומאה כלל, דאפילו שתי וערב דמטמא בנגעים אינו מטמא בשרצים, וא"כ לא היתה כאן התחלת טומאה כלל ולא היו צריכין כלל לטבילה, דאחר כך כשנארג כבר היה יבש ופסקה טומאתו. אולם גם בהא לא דייקי ולא עייני שפיר. לא מיבעי לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה המובא בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (לג: ד"ה יהודה) דהא דקתני מתני' במסכת נדה (לד:) ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחים ומטמאין יבשין כו' קאי נמי אש"ז וזוב ורוק וניע יעו"ש, א"כ פשוט דמה בכך שהיה הצביעה בעודה צמר או חוטין, מ"מ הרי מיטמא כשנארג דאין לטהר משום שנתייבש טרם שנארג, דמאן מפיס שאינו חוזר ללחותו ע"י שריה מעל"ע. ולבחון ע"י שריה מעל"ע לא שייך כאן, דרק כשהוא בפני עצמו שייך לבחון ע"י שריה, אבל כשנבלע בבגד שמא באמת לח הוא ע"י שריה מעל"ע וא"כ טמא מספק וכנ"ל. אלא אפילו לשיטת התוס' רי"ד וראב"ד המובא בחיבורנו (שם) דואם יכולין להשרות כו' קאי רק אשרץ ונבלה, אבל ש"ז וזוב ורוק וניע מיד כשנתייבשו טהורים, ולא בעי בחינת שריה כלל יעו"ש, דלכאורה שפיר יש לומר מכיון שנתייבש קודם אריגה לא מיטמא ולא בעי טבילה כלל, דדם שרץ אולי קלישתיה כש"ז וזוב ורוק וניע, וקליש טפי מדם הנדה, והגם שדעת התוס' רי"ד דהא דיבשו טהורים היינו מלטמא אחרים אבל הבגד עצמו שנפלה עליו הטיפה לא נטהר בטבילה עד שיסתלק לגמרי כנ"ל. מיהו היינו בנפלה על הבגד בעודה לחה שנטמא הבגד, וכיון שבא לכלל טומאה שוב אינו יוצא מטומאתו עד שיסתלק, אבל בכאן שהצביעה היתה בצמר או בחוטין דלא מקבלי טומאה ונתייבש קודם אריגה, וכיון שמעולם לא בא לכלל טומאה ולא חל שם טומאה כלל על בגד זה, שפיר יש לומר דטהור ולא בעי טבילה כלל, גם כן לאו מילתא היא, דאע"ג דצמר וחוטין לאו בר קבולי טומאה נינהו, הני מילי בצמר וחוטין דהדיוט, אבל צמר ופשתן שהוקדש לבגדי כהונה ודאי בר קבולי טומאה נינהו, מידי דהוי אעצים ולבונה, דאמרינן והבשר לרבות עצים ולבונה משום דחיבת הקודש מכשירתן לקבל טומאה, עיין בחיבורנו סדרי טהרות מסכת כלים (קנג: ד"ה לא):
עוד שמענו בשם אחד מחכמי זמנינו, שתמה עלן שעמדנו כלל בקושיא זו, הרי במלאכת המשכן ודאי לא היו מקפידים על טומאה, ובלא"ה היו בהם טמאי מתים ועדיין לא היה להם אפר פרה, דפרה הראשונה של משה נעשה ביום ג' להקמת המשכן כמבואר ספרי, ואין לומר דלטומאה שקודם הקמת המשכן לא היו צריכין לאפר פרה, דהא מפורש בקרא בפ' בהעלותך גבי לוים הזה עליהם מי חטאת, ומבואר בספרי וברש"י שם לטהרם מטומאת מת, וכיון שבלא"ה היה שם טומאה שוב לא היו מקפידין על שום טומאה אחרת, זה תורף התמיהה ששמענו אבל באמת מאן דמותיב הכי, יהיה מי שיהיה, לא חש לקמחיה כלל, דמהיכי תיתי בלי שום הכרח, לומר שמלאכת המשכן לא היתה בקדושה וטהרה מטומאת מת, דודאי ממה שנגעו או האהילו על מתים קודם מתן תורה קודם שהוזהרו על הטומאה לא נטמאו, והגם דאיתרבי קבר שלפני הדיבור לטומאה במסכת נזיר, היינו הנוגע בו או המאהיל עליו אחר שהוזהרו על הטומאה, אבל ממה שנגעו או האהילו קודם שהוזהרו על הטומאה לא נטמאו. ומשעת מתן תורה עד מעשה העגל נתבטל מהם מיתה, כדכתיב חרות על הלוחות ואמרינן במדרש חירות ממלאך המות, והגם שממעשה העגל נגזר עליהם מיתה, אבל כיון שכבר הוזהרו על הטומאה היו נזהרים מלטמא, ורק שבט לוי נטמאו בשעת מעשה העגל כדכתיב הרגו איש באחיו, ולזה הוצרכו הזייה. מיהו במעשה מלאכת המשכן לא נתעסקו, אלא אותן שנשמרו מלטמא למת.
איברא אנן בעניותין בחידושנו מכבר העירוני בזה, דלכאורה יש הכרח לזה שכל ישראל היו טמאי מתים קודם שהיה להם טהרת פרה אדומה, לפי מה דאיתא בתשובת מהר"ם בר רבי ברוך (חלק ג סי' שצ) לתרץ הקושיא למ"ד בשבת ניתנה תורה לישראל, היאך חזרו לאחוריהם י"ב מילין כדאיתא במס' שבת (פח:), והשיב הא לא קשיה, דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא מוקפין היו ענני הכבוד והוי כמחיצת בני אדם כו', ואע"ג דעננים של עכשיו אינם נחשבים בממש, עננים שלהם שאני, שהקיפן הקב"ה להגן מפני האומות ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני הכבוד עליהם יעו"ש, ומעתה כיון דענני הכבוד חשיבי מחיצה לענין שבת, ממילא הוי נמי אהל וא"כ נטמאו כל ישראל ממתי עגל מחמת אהל ענני הכבוד, דענני הכבוד היו עליהם מלמעלה ג"כ, כדאיתא במכילתא פ' בשלח שבעה עננים כו' ואחד מלמעלן יעו"ש.
שוב ראיתי בספר אחד הנדפס מחדש, דמייתי לה לתשובת מהר"ם הלזו, ודחי לה כלאחר יד מסברא בעלמא דעננים אין בהם ממש. מיהו מלבד דבעניותין אין בידינו כח למדחי בסברא בעלמא דברי הרב מהר"ם ב"ב ז"ל, שהיה מתקיפי קמאי, אכן באמת אישתמיטתיה לבעל הספר ההוא גמרא מפורשת במס' יבמות (עב:) ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית כו' דלא נבדור ענני הכבוד יעו"ש, משמע מפורש שהיה בענני הכבוד ממש ושייך בהו בידור, וכן הוא משמעות לשון הפסיקתא הובא בילקוט (פ' עקב) ולא היו צריכין תכבוסת א"ל ענני הכבוד היו מגהצין אותן יעו"ש, וגיהוץ הוא ע"י שיפשוף באבן ודבר קשה ועדיף מכיבוס, כדאמרינן בכתובות (דף י:) גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעברא ליה חומרתא יעו"ש, ומדהשיב על ולא היו צריכין תכבוסת, ענני הכבוד היו מגהצין אותן, ולא השיב בלשון ענני הכבוד היו מכבסין אותן, משמע משום דקושטא קאמר שענני הכבוד היה בהם ממש, והיו משפשפין ומגהצים אותם, וכן מבואר להדיא בפסיקתא רבתא (פל"ד פסקא דאנכי) ואכסך משי אמר הקב"ה לישראל עשיתי אתכם ממש בעולם כך דרש ר' אייבו ורבי יהודה ברבי בנימין אומר אלו ענני הכבוד שהיו מקיפים אותם במדבר כמה שכתוב לא ימיש עמוד הענן יעו"ש. ונראה שדורש משי לשון ממש כדדרש רבי אייבו, ומייתי ראיה מלשון לא ימיש שהיה בהם ממש, כמו שדרשו על וימש חושך, והרי הרב מהר"ם ב"ב אומר כן שהיו בהם ממש וחשיבי מחיצה ואהל. וא"כ לכאורה היו כולם טמאי מתים משום טומאת אהל מהמתים שמתו בשעת מעשה העגל:
ואין לומר כיון דענני כבוד היו מתנדנדין ומתבדרין אם היה נושבת להם רוח צפונית, כדמשמע מהאי דיבמות הנ"ל דלא נבדור ענני הכבוד, א"כ הוי אהל רעוע כהאי דטלית המנפנפת במס' אהלות (פ"ח מ"ה) ולא שמיה אהל יעו"ש, אכן זה אינו, חדא דאהל ענני הכבוד כיון דהוי על פי ה' חשוב קבוע ולא עראי, וכמו שנתבאר בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (קמב. ד"ה כלי עץ) מלשון הש"ס עירובין (נה:) כיון דעל פי ה' יחנו כו' כמאן דקבוע להו דוכתא דמי ומכמה דוכתי יעו"ש. ועוד דבאמת אהל ענני הכבוד לא היה מתנדנד כלל מפני הרוח שהרי רק רוח צפונית לא נשבה להן אבל שאר הרוחות היה מנשב להם והם חזקים יותר מרוח צפונית כדאמרינן במסכת גיטין (לא:) על רוח מזרחית בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה, ועיין תוס' (שם ד"ה אי הכי) ואמרינן נמי (שם) ורוח דרומית קשה מכולן יעו"ש, ולא היו ענני הכבוד מתנדנד ומתבדר מפניהם ועיין במסכת ב"ב (כה:) והא דאמרינן ביבמות (שם) דלא נבדור ענני כבוד, הא כתבו התוס' (שם), לא משום דתקיפה דנוחה היא וטוב לנחבלים, אלא שמפזר העננים והעת יפה כו' יעו"ש, ונראה דהיינו שרוח צפונית מייבשת רטיבות שבעננים ולזה מתפזרין, דענני כבוד נראה שהיה בהן ג"כ רטיבות מים, כדמשמע בירושלמי ריש סוכה ר' יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחבירו חבית וקנקנים, ור"ל מדמי לה כו' יעו"ש, ובמדרש בראשית רבה (פי"ב) הובא בתוס' מס' סוכה (יב. ד"ה בפסולת), וכן משמע לשון הפסיקתא הנ"ל ענני הכבוד היו מגהצין אותן וסתם גיהוץ הוא עם כיבוס. כלשון גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם דמס' כתובות הנ"ל ובמס' תענית (כט:) יעו"ש, דהיינו גיהוץ שלנו עם כיבוס ככיבוס שלהם בלאו גיהוץ. ומה שמסיים בפסיקתא ואל תתמה אמיטון הזה אין מגהצין אותן אלא באור יעו"ש היינו על הגיהוץ, שהכיבוס היה בגשם רטיבות המים שבעננים, והגיהוץ היה בגשם אור העננים, ואם היה רוח צפונית מנשבת היתה מתייבשת רטיבת המים שבעננים, והיו העננים מתפזרין, כדאיתא בזוה"ק (וארא כד:) אש לסטר צפון כו' אש נפיק מצפון כו' יעו"ש, וא"כ שענני כבוד היה בהם ממש ולא היה הרוח מנדנדן כמו שנתבאר, שפיר היה אהל קבוע וחשיב אהל לטמא.
הן אמת, דמש"ס שבת (צח) יש לדקדק לכאורה, דענני הכבוד לא היה בהם ממשות להאהיל דגרסינן התם, אמר רב שמואל בר יהודה אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב המעביר ד' אמות בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כו' יעו"ש, ואם איתא שהיה בענני הכבוד ממשות להאהיל נידון כמו כן כתקרה לענין שבת דהוא הוא, ומאי לפי שאינו דומה לדגלי מדבר קאמר. והגם דבירושלמי מס' עירובין (פ"ט ה"ה) גרסינן אמר רב הונא אין ר"ה מקורה ופליג עלה ר"ש בר כרסנה וקאמר ולא מן המדבר למדת ומדבר מקורה היה, ופי' הקרבן עדה ז"ל ולא מן המדבר למדת איזהו רה"ר שחייבין עליו ומדבר מקורה היה, שהרי ענני הכבוד היו מקיפין אותו ושמעינן דאפילו רה"ר מקורה חייב יעו"ש, ופירושו עיקר בלשון הירושלמי דמה שפי' הפני משה, דפריך כקושיית הש"ס בבלי (שם) איני והא עגלות דמקורות הויין ואמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר. דחוק מאד דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרושי מילתא בהדיא, כיון שלא נזכר הך מימרא דרב כלל בירושלמי בשום דוכתא. וגם אי נחית להך מימרא דרב, כי קרא דחי וקאמר מתני' לא אמרה כן כו' הוי ליה לפרושי להך מימרא כדפרישנא לה בבבלי (שם). אכן בכל זאת מדקי"ל הלכתא כרב הונא, וגם בירושלמי שם קדחי לדברי ר"ש בן כרסנא מהלכה יעו"ש, נראה לכאורה דלא חש לה לקושיא זו משום דנקיטא לן מילתא דענני הכבוד אין בהם ממשות שיהיה חשוב מקורה ויאהיל.
אולם באמת לא ניחא לן לומר דר"ש בן כרסנא וסתמא דש"ס ורב הונא פליגי במציאות, אי ענני כבוד היה בהם ממש, וכבר נתבאר שהיה בהם ממש, ועל כן נראה יותר לפרש פלוגתייהו על פי מה דתניא בספרי בהעלותך (פסקא פג) וענן ה' עליהם או כשם שמגין עליהם ביום כך מגין עליהם בלילה ת"ל יומם, ביום מגין ואין מגין עליהם בלילה אמור מעתה עמוד הענן לא היה מגין עליהן בלילה ע"כ. וכיון שמלאכת שבת ממלאכת המשכן גמרינן להו, והקמת המשכן לא היתה אלא ביום כדאמרינן במס' שבועות (טז:) שנאמר וביום הקים את המשכן ביום אתה מקימו בלילה אין אתה מקימו, להכי פריך ר"ש בן כרסנא ולא מן המדבר למדת ומדבר מקורה היה. והש"ס דלא חש לה, הוא משום דדוקא הקמת המשכן צריכה להיות ביום, אבל רוב מלאכת המשכן כפריקה והעברה היתה כשרה גם בלילה, ועל אותה שעה הזהיר הכתוב שאז היה רה"ר שאינו מקורה. אבל לענין טומאה מכיון שהוזקקנו לטומאה ע"י שהאהילו עליהם ענני הכבוד ביום מהיכן נטהרו.
אמנם הדבר נכון מאד דבאמת לא מצינו שימות שום אחד מישראל בדור המדבר משעת מתן תורה עד אחר הקמת המשכן, שהרי עד מעשה העגל לא היה מיתה, כדאיתא במסכת ע"ז (ה.), ואחר מעשה העגל עד הקמת המשכן לא מצינו מיתה זולת במעשה העגל, ואז נסתלקו ענני הכבוד, כדאיתא בתרגום יונתן על שיר השירים על פסוק עד שיפוח היום ונסו הצללים, עד ובזעירות יומיא עבידא בני ישראל ית עגלא דדהבא ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון ואישתארו מפרסמן יעו"ש, ושפיר דלא נטמאו באהל.
אלא דאכתי יש להעיר, דבהכרח היו כולם טמאי מתים מחמת אהל ענני הכבוד מארונו של יוסף שהיה בתוך המחנה, והגם דיש לומר דהוי קבר שלפני הדיבור דלא איתרבי במס' נזיר (נד:) אלא לנגיעה ולא לטמא באהל, מיהו הניחא לרבי שמעון במס' יבמות (סא:) דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, אבל לרבנן דקברי עכו"ם מטמאין באהל מאי איכא למימר, ועוד אפילו לרבי שמעון נראה ברור דיוסף הצדיק עצמותיו הקדושים היו מטמאין באהל, לפי מה שכתבו התוס' במס' נזיר (שם) ובכמה דוכתי שהקשו למ"ד קבר שלפני הדיבור אינו מטמא באהל,א"כ למה רבי בנאה במס' ב"ב (נח:) הוי מציין מערת המכפלה, הא אין מציינין על דבר שאינו מטמא באהל ותירצו דאברהם אבינו נקרא אדם, דכתיב האדם הגדול, וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטם מקרא דאדם יעו"ש, וא"כ יוסף הצדיק נמי הא קרוי אדם, כדאיתא במדרש (שמות רבה פ"כ) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף שנאמר (תהילים ע״ח:ס׳) אהל שכן באדם כו' יעו"ש, וכן הוא מפורש ג"כ בזוה"ק (ויקהל רי"ד:) ביוסף מה כתיב ויישם בארון כו', ומאן איהו דקאים ברזא דאדם מאן דנטיר אות קיימא קדישא יעו"ש, וא"כ פשיטא שהיה מטמא באהל שאין למעטו מקרא דאדם.
אמנם באמת גם זה אינו הכרח, ובאמת בחידושינו לסדרי טהרות מס' אהלות שנוציא לאור בעזהשי"ת בקרוב, הבאנו מזה ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת (פי"ב ה"ו) דמחלק בין ארון כלי לקבר בנין דדוקא קבר בנין מטמא באהל, אבל ארון כלי כל שיש בו חלל טפח בין הכיסוי להמת, חוצץ בפני הטומאה. והשתא שפיר ארונו של יוסף היה חוצץ בפני הטומאה ולא היה מטמא באהל, והגם דארונו של יוסף של מתכת היה כדאיתא במסכת סוטה (יג:) וחרב הרי הוא כחלל. מיהו היינו לטמא במגע ומשא, אבל לא באהל לשיטת הרמב"ם ורמב"ן ורוב הפוסקים, ואפילו לשיטת ר"ת דחרב הרי הוא כחלל לטמא נמי באהל, יש לומר דארון בתוך ארון היה והפנימי היה של עץ. גם יש לומר דארונו של יוסף הוי עשוי לשמש עם הקרקע, שהרי היו נושאין אותו ע"ד לקברו ולקבוע אותו בקרקע, והעשוי לשמש עם הקרקע, אעפ"י שעדיין לא קבעו אינו מקבל טומאה, כמו שנתבאר בחיבורנו סדרי טהרות בכמה דוכתי וממילא לא שייך חרב הרי הוא כחלל, ורק משום קבר הרי הוי אהל כלי דחוצץ בפני הטומאה. וגם לשיטת הראב"ד ז"ל שאינו מחלק בין ארון כלי לקבר בנין, יש לומר דבקושטא נגד ארונו של יוסף היו ענני הכבוד פתוחים להוציא הטומאה. וכיון שאין לנו הכרח לומר שהיו טמאי מתים, פשיטא שכל מי שיש לו מוח בקדקדו לא יאמר דבר זה על דור חביב כדור המדבר שהיו כולם טמאי מתים ולא עשו את המשכן בטהרה. ומלבד כל זה לא ידענא מה ענין טומאת מת לשאר הטומאות, הרי טומאת מת הותרה או דחויה בציבור מה שאין כן שאר טומאות, וא"כ אף לכשתמצא לומר שלא היו נזהרים במלאכת המשכן מטומאת מת, מיהו משארי טומאות ודאי היו נזהרים.