במה דכיילינן (פתיל תכלת עמ' צט), דאפילו שתחילת המעשה לא היה באיסור, כיון שהאיסור שאחר כך נמשך על ידי המעשה חשיב כמעשה, מצינו דוגמת זה במס' שבועות (כח:) גבי שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה, פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב, למ"ד לאו שמה התראה פטור יעו"ש, ולא קאמר דלכולי עלמא פטור משום דאין בו מעשה, דהרי בשעה דאכליה לאיסוריה לא עשה איסור, ורק בשעה דאכליה לתנאיה נעשה למפרע אכילת הראשונה איסור, והרי בעת אכילת התנאי אינו עושה איסור, אלא דממילא נמשך איסור באכילת הראשונה על ידי אכילת השניה. אלא על כרחך לומר, כיון דהאיסור באכילת הראשונה נמשך ע"י מעשה אכילת השניה חשוב מעשה יעו"ש, ואם מצרפינן מעשה שלאחר עבירת האיסור דלמפרע נמשך מזו המעשה, כ"ש דמצרפינן מעשה דמקמי עבירת האיסור ללהבא שעת עבירת האיסור, שיחשב שעבר במעשה, כיון שהאיסור נמשך מזו המעשה. דיותר פשוט שיהיה העילה קודם העלול, ממה שיהיה העילה אחר העלול. ואם מצרפינן לעלול העילה שלאחריו כ"ש דמצרפינן לעלול עילה שלפניו. והגם שיש לפקפק בעיקר ראיה זו, ולחלק קצת בזה, אבל אחר זכות העיון תראה דעכ"פ דא ודא אחת היא: