במה שנתבאר בדברינו (פתיל תכלת סי' ה עמ' מ"ד) שהצב למינהו היינו מה שגדל בלבוש וכסוי. שמענו שיש מתמיהים בזה לומר מנא לן הא. הרי לא נזכר דבר זה כלל בדברי חז"ל, שיש גדר פרטיי למין הצב שיהא גדל בכסוי דוקא. והנה לא עלינו תלונתם, שהרי כבר גם הגאון בעל תפארת ישראל ז"ל הבין כן. אמנם באמת הדבר נכון מאד, שהרי בכל הנהו דכתיב בהו למינהו, דמרבינן מזה אף מה שאינו דומה לו, לא בשם ולא במראה, על כרחך צריך לומר שיש בו איזה תואר וגדר שמיחד אותם למין הכולל אותם למיניהם. כדמוכח במס' חולין (סה. ושם) גבי למינהו דארבה יעו"ש. וגדר הזה יש להשיג במושג השם של הסוג, וכמו שמצינו (שם סג:) עורב זה עורב, את כל עורב להביא עורב העמקי, למינו להביא עורב הבא בראשי יונים, ופריך אמר מר עורב זה עורב אטו קמן קאי, אלא אימא עורב זה עורב אוכמא, וכן הוא אומר שחורות כעורב כו' ועורב הבא בראשי יונים דדמי רישיה לדיונה יעו"ש ביאורו, דשם הסוג הוא עורב, שמורה על השחרות כלשון הכתוב שחורות כעורב, והוא מלשון ערב. ומדכתיב כל עורב דמשמע כל ששמו עורב מרבינן עורב העמקי, ולמינו מרבה אף עורב שאינו שחור ממש בכולו, כאותו דדמי רישיה לדיונה. וא"כ הכא נמי כיון שערוד ובן הנפילים וסלמדנדרא אתרבי מלמינהו דצב על כרחך צריך לומר, דשם צב הוא שם תואר כללי להסוג בכלל, ואינו שם עצם פרטי למין מיוחד. וגדר התואר יש למצוא במושג השם צב שהוא לשון כיסוי, כדכתיב (במדבר ז׳:ג׳) שש עגלות צב, ואמרו חז"ל במדרש רבה (שם) אין צב אלא מכוסות יעו"ש והוא פשוט וברור.