במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' סג) הנה נתבאר שורש מראה התכלת בפרטות, כי שרשה היא מראה אירנד"א (בלא"ה בל"א), הנוטה לשחרות דהיינו ירוק שחורי ופתוך בו מעט מראה ויר"ד בלע"ז (גרי"ן בל"א), ולהיות כי גם במראה זו עצמה יש עזה וכהה ודיהא ממנה כמה מדרגות כו', לזאת ראיתי להעיר ולתת לזה גבול ומדה מרווחת במראה התכלת, והוא נודע בלוחות התחלקות מראות הצבע ליסודותם הקודרים דרך עשת הזכוכית המשולש כו', ושם נחלק קדירת אור השמש למאה ושבעים חלקי מדת המעטער, והכשר שבו לצבע התכלת הוא מתחיל מן תשעים עד מאה וחמשים חלקי המעטער, שמן מאה וחמשים ולמעלה מתחיל מראה הכרתי ששורשו מראה ויר"ד בלע"ז (גרי"ן בל"א), והממוצע דהיינו מן מאה ועשר עד מאה ושלשים, הוא המובחר לתכלת כו' יעו"ש, נשאלנו על זה מצורב אחד מלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' ציצית ה"ח) טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין, היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת כו' יעו"ש, ובודאי השחור שכיון עליו הרמב"ם ז"ל הוא מן החלקים היתירים מן מאה וחמשים של מידת המעטער, דלמטה מכן תכלת מיקרי, וא"כ קשה לע"ד למה עושה משאר צבעונין חוץ מן השחור, והלא גם גרי"ן בלא"ה היינו החלקים למטה מתשעים ממדת המעטער ג"כ דומה לתכלת כשחרות החלקים שלמעלה מן מאה וחמשים ממדת המעטער עכ"ל השואל נ"י:
והשבנו על זה, מדפסיקא לך דודאי השחור שכיון עליו הרמב"ם ז"ל הוא תכלת הפסולה לתכלת מצוה, אבל תכלת הכשרה לתכלת מצוה שפיר דמי למירמי ביה בטלית שכולה תכלת לשם לבן, שמע מינה דסליק אדעתך למימר דהרמב"ם ז"ל בפירושא קמא דרש"י ז"ל קאי, דמפרש לה להאי ברייתא דמס' מנחות (מא:) טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת, וזימנין דמזבין לה לאינש אחרינא וסבר דכל חוטי תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטים מהכא ונתן שם עם לבן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה ע"כ, ולהדין פירושא תכלת הכשרה למצוה שפיר דמי, ובכלל כל מיני צבעונין פוטרין בה הויא, דהא ליכא למיגזר בה מידי, אבל אם כן על כרחך חוץ מקלא אילן דוקא קאמר, דהיינו מראה תכלת ממש הכשרה לתכלת מצוה מצד המראה, אלא שפסולה מחמת שהיא שלא מן החלזון, דבהא שפיר איכא למיגזר זימנין דמזבין לה לאינש אחרינא וסבר דכל חוטי' תכלת, וכי מצריך לטלית אחרת שקיל תרי חוטים כו' ויהיה כלאים שלא במקום מצוה, אבל מראה תכלת הפסולה לתכלת מצוה מצד המראה שאינה מראה תכלת הכשרה, ודאי שפיר דמי למשדי במקום לבן בטלית שכולה תכלת דהא ליכא למיגזר מידי, דמהיכי תיתי יהא שקיל אותם לתכלת, הרי המראה ניכרת שמראה פסולה היא לתכלת, ואי משום אינש דלא גמיר א"כ בלאו הכי ניחוש שיקח תכלת במראה הפסולה ואין לדבר סוף, אלא ודאי חוץ מקלא אילן דוקא קאמר, וא"כ על כרחך חוץ מן השחור דקאמר הרמב"ם ז"ל, היינו נמי דוקא מראה תכלת ממש הכשרה לתכלת מצוה מצד המראה, ורק שפסולה מחמת שהיא שלא מן החלזון כגון מקלא אילן וכדומה, ואל תתמה שהרמב"ם ז"ל יקרא למראה תכלת בשם שחור, כי כבר ביארנו בחידושינו למס' מנחות ובחידושינו על ספר היד מלשון התוספות יום טוב ז"ל במס' כלאים (פ"ב מ"ה) שהרמב"ם קורא למראה התכלת דהיינו ירוק שחורי בשם שחור, והגם שלשון התוי"ט ז"ל (שם) הוא שיש שקורין לשחור תכלת, אבל על כרחך בלשון הרמב"ם ז"ל כוונת התוי"ט ז"ל להיפך שקורא לתכלת שחור, שהרי כתב זה ליישב הסתירה שבדברי הרמב"ם ז"ל שבפירוש המשניות מס' שבת (פ"ט מ"ה) מפרש אאסטיס שצובעין בו כעין הרקיע ובמורה (חלק א בהקדמה ו למדברים) כתב שהוא צבע שחור, וסתירה זו אינה מתורצת אלא כשתאמר שקורא לתכלת שהוא כעין הרקיע שחור אבל לא במה שתאמר שקורא לשחור תכלת, ורק שהתוי"ט ז"ל נקט שיש שקורין לשחור תכלת משום שקאי אדברי יפת שבראב"ע ז"ל, שכתב עליו הראב"ע ז"ל ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק כו', והיינו ממה שאמרו תכלת דומה לים וים דומה לרקיע, וא"כ הבין בדברי יפת שהתכלת באמת שחור הוא ולשחור קורא תכלת, אבל הרמב"ם ז"ל הרי על רז"ל סמך שהתכלת דומה לרקיע ולא שחור הוא באמת, ועל כרחך לומר בלשונו שקורא לתכלת שחור ולא שקורא לשחור תכלת, ואולי סובר הרמב"ם ז"ל לפרש כן דברי יפת שאינו סותר קבלת רז"ל, ובאמת הדבר מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל גופא בה' צצית (פ"ב סוף הלכה ה) שקורא לתכלת שחור שכתב, ואם הוסיף עינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפייה כשרה, יעו"ש שמבואר להדיא שלתכלת הכשרה לתכלת מצוה קורא בשם שחור, עד שאנו תמיהין על התוי"ט ז"ל שהוצרך להביא מדברי הראב"ע ז"ל:
ומעתה כפי זה, בטלית שכולה תכלת אינו פסול להטיל במקום לבן אלא מראה תכלת ממש הכשרה לתכלת מצוה רק שפסולה מחמת שהוא שלא מן החלזון, אבל מראה תכלת הפסולה מצד המראה שפיר דמי, הן למעלה ממראה תכלת הכשרה, והן למטה ממראה תכלת הכשרה, וא"כ אין מקום כלל למה שהקשית:
ברם בעיקרא דמילתא הא דפשיטא לך דהרמב"ם ז"ל בשיטת פי' קמא דרש"י ז"ל קאי, הא ודאי אינו, דודאי להרמב"ם דקורא לתכלת שחור, שם שחור כולל כל מיני תכלת, הן תכלת הפסולה לתכלת מצוה מחמת שבאה משאר צבעים שלא מן החלזון, והן תכלת הכשרה לתכלת מצוה שבאה מן החלזון, וכן כולל נמי מראות תכלת הפסולות לתכלת מצוה מצד שהיא למעלה ממראה תכלת הכשרה עד שחור ממש, דהא ודאי שחור ממש נמי קרוי שחור, וכיון דקאמר הרמב"ם ז"ל חוץ מן השחור משמע דבא לאסור להטיל במקום לבן בטלית שכולה תכלת כל הנכנס תחת סוג שחור, ונהי דתכלת הפסולה מצד המראה לא נכלל בלשונו ז"ל לאסור כיון שכתב חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת. ותכלת הפסולה מצד המראה אינו נראה כתכלת, כיון שאין מראיה דומה למראה תכלת הכשרה והוי בכלל שאר צבעונין דמכשיר להדיא וכתב עושה לבן שלה משאר צבעונין. מיהו הא ודאי בכלל לשונו חוץ מן השחור לאסור בטלית שכולה תכלת להטיל במקום לבן אפילו תכלת הכשרה שבאה מן החלזון. ולפירוש קמא דרש"י ז"ל הא ודאי ליתא, דהא ליכא למיגזר ביה מידי כדאמרן:
וזה באמת כוונת מרן הקדוש ז"ל בכסף משנה (שם) שהקשה, וזה לשונו הקדוש ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבוענין חוץ מן השחור, ובגמרא לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והיא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון ע"כ, ומבהיל אחד בכתביו ששלח לן גשש בזה כעור באפלה וסבר שמציאה מצא לחדש שהרמב"ם ז"ל קורא לתכלת שחור ודימה שתפס בזה את רבינו הקדוש הכ"מ ז"ל שהיה בהעלם ממנו ידיעת דבר זה, אבל טח עיניו מראות להבין כוונת מרן הקדוש ז"ל, גם לא ידע ואשם שכבר העיר בזה התוי"ט ז"ל כדאמרן, וח"ו לומר שידיעת דבר זה היה בהעלם ממרן הקדוש ז"ל מה שהוא מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל גופיה בהלכה הקודמת (הלכה ה') כדאמרן. ואדרבה כל עיקר תמיהת מרן הקדוש ז"ל הוא מכח זה שלהרמב"ם ז"ל שם שחור כולל תכלת, וכיון דקאמר חוץ מן השחור, נכלל בה לאסור גם תכלת הכשרה הבאה מן החלזון, ואלו בגמרא לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והיא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון, דבהא איכא למיגזר דלמא מזבין לה לאינש אחרינא ושדי להו לטלית אחרינא במקום תכלת ויהיה כלאים שלא במקום מצוה, אבל בתכלת כשרה הבאה מן החלזון דלא שייך הך גזירה שפיר דמי, וע"ז תי', ותמצית תירוצו ז"ל הוא שהרמב"ם ז"ל מפרש כפי' שני של רש"י ז"ל, דמה דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן הוא נמי משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד, וכיון דטעמא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד, מסתברא ליה להרמב"ם ז"ל דלאו דוקא נקט קלא אילן, אלא אפילו תכלת כשרה שבאה מחלזון נמי אסור להטיל בה במקום לבן, דהא נמי מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד:
המתבאר ממה שכתבנו דמראה תכלת הפסולה לתכלת מצוה מצד המראה בין מחמת שהיא למטה ממראה תכלת הכשרה בין מחמת שהיא למעלה ממראה תכלת הכשרה לכלהו פירושא, מותר להטיל בה בטלית שכולה תכלת במקום לבן, באופן דלכלהו פירושא אין מקום למה שהקשית:
אכן האמת אגיד ולא אכחד דמשמעות לשון מרן ז"ל הקדוש בתירוצו משמע דמפרש חוץ מן השחור שבלשון הרמב"ם ז"ל דגם תכלת הפסולה מצד המראה מחמת שהוא למעלה ממראה התכלת הכשרה, נכלל בלשון זה לאסור להטיל בה בטלית שכולה תכלת במקום לבן. והיינו ממה שכתב בלשונו הקדוש, אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור, ונקט רבינו לאסור שחור וכ"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון כו', ורבינו נקט שחור וכ"ש קלא אילן ע"כ יעו"ש. ואם איתא דמרן הקדוש ז"ל הבין בלשון חוץ מן השחור שכתב הרמב"ם ז"ל, שכוונתו רק על מראה תכלת הכשרה לתכלת מצוה מצד המראה, וכמו שדקדקנו אנו מלשון מפני שהוא נראה כתכלת, א"כ אינו מובן כלל לומר שהרמב"ם מפרש דקלא אילן כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור, הרי הא ודאי דקלא אילן אינו כולל צבע תכלת הכשרה הבאה מחלזון. וכן אינו מובן לשון כ"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון כו' וכ"ש קלא אילן שבלשון מרן הקדוש ז"ל, דמאי כ"ש הוא הא ודאי להאי פירושא דשני מינין בעינן יש לאסור טפי להטיל במקום לבן תכלת כשרה שבאה מדם חלזון, דהוי מין אחד ממש, הן במראיתן הן במהותן מקלא אילן דהיינו צבע תכלת שלא בדם חלזון, דנהי דהוי מין אחד במראיתן, במהותן מיהת תרי מיני נינהו ולא שייך הביא איסור צבע תכלת שלא בדם חלזון במכ"ש מצבע תכלת שבדם חלזון, אלא ודאי דמרן הקדוש ז"ל הבין בלשון הרמב"ם, חוץ מן השחור, דשם שחור כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון ובין לצבע תכלת שבדם חלזון הכשרה ובין לצבע תכלת שבדם חלזון הפסולה מצד המראה שהיא למעלה ממראה תכלת הכשרה, הכל נכלל בשם שחור, וכדאמרן דהא ודאי שחור ממש נמי קרוי שחור, ולזה הוקשה לו הרי בגמרא לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן, והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון, דבהא איכא למיגזר דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים שלא במקום מצוה, אבל בצבע תכלת שבדם חלזון הכשרה, או בצבע תכלת שבדם חלזון הפסולה מצד המראה שפיר דמי דבהנך תרתי ליכא למיגזר לחורבה דכלאים שלא במקום מצוה כדאמרן, ועל זה תירץ שאפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור, כלומר צבע תכלת שבדם חלזון הפסולה מצד המראה שהוא למעלה ממראה תכלת הכשרה, ונקט רבינו לאסור שחור וכ"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון, דמפרש טעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאלו אין בה אלא מין אחד, כלומר ולהכי הוי צבע תכלת שלא בדם חלזון כ"ש לאסור טפי מצבע תכלת שבדם חלזון הפסולה מצד המראה, דודאי כל שמראיהן יותר שוין הוי יותר מין אחד. ובתר הכי מסיק דאפילו נימא שגם להרמב"ם ז"ל בלשון קלא אילן אינו נכלל שחור, מ"מ אתי שפיר שמצד הסברא משמע ליה דקתני קלא אילן, והוא הדין שחור דמידי הוא טעמא משום דמיחזי כאלו הם מין אחד, ההוא טעמא שייך נמי בשחור וממילא משמע, והרמב"ם נקט שחור וכ"ש קלא אילן כדאמרן, דודאי כל שמראיהן יותר שוין הוי יותר מין אחד כן נראה ברור בכוונת דבריו הקדושים ז"ל:
המתבאר מדברי מרן הקדוש ז"ל שבכלל לשון הרמב"ם ז"ל חוץ מן השחור הוא דלא מיבעיא תכלת כשרה או קלא אילן במראית תכלת כשרה אסור להטיל במקום לבן, אלא אפילו תכלת הפסולה מצד המראה נמי אסור להטיל במקום לבן:
ולכאורה באמת אינו מובן, אמאי יהיה תכלת הפסולה מצד המראה אסור להטיל במקום לבן, הרי כמו שנתבאר מדברי מרן הקדוש ז"ל עצמו דכלפי חששא דגזירה דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים שלא במקום מצוה לא חיישינן בתכלת הפסולה מצד המראה, משום שניכר על ידי המראה שאינן כשרים לשם תכלת, א"כ ממילא משום דמיחזי כמין אחד נמי ליכא דהא ניכרים הם כלפי התכלת הכשר מצד המראה ודחיק הוא למימר דהגם דחששא דגזירה ליכא משום שניכר להאדם ולא יקח אותם לטלית אחר לשם תכלת, מיהו תרי מינין נמי לא הוי דכיון שמתדמה קצת לתכלת לא נפיק מכלל מין אחד. שהרי אפילו היה מבואר זה בברייתא, היה צריך ביאור מנא לן למימר הכי, ובפרט לפי מה דמסיק מרן ז"ל דקלא אילן דברייתא אינו כולל אלא צבע תכלת שלא בדם חלזון, ורק דהרמב"ם מסברא קאמר דהה"ד שחור, ומאי סברא היא זו הא ניכרים הם כלפי התכלת הכשר, ואמאי מיחזי כמין אחד, ודלמא ברייתא דוקא קלא אילן קאמר, ובאמת לולא מרן הקדוש ז"ל הייתי אומר דהרמב"ם ז"ל בלשון חוץ מן השחור אינו מכוון אלא להוסיף על הברייתא ולאכלולי נמי צבע תכלת הכשרה, הן מצד מראיתה הן מצד מהותה, אבל הפסולה מצד המראה יכול להטיל במקום לבן שהרי ניכר ואינו נראה כתכלת ואיכא תרי מינין, אכן הרי לשון מרן הקדוש ז"ל אינו אומר כן וצריך ביאור כנ"ל:
ונראה כיון דחיובא דציצית מתחיל משיכיר בין תכלת ללבן, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' ציצית (פ"ג ה"ח), ומקורו ביארנו מש"ס דמנחות (מג:) ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו יעו"ש בכסף משנה, והרי אז עדיין אין היום מאיר כל כך ולא ניכר רק בין תכלת למראה הרחוקה מתכלת, כגון לבנים אדומים ירוקים, אבל בין תכלת למראה הקרובה לתכלת אינו ניכר עדיין. וכיון דאשני מראות שבה קפדינן שלא יהיה מראית החוטין שלשם לבן שוין עם החוטי תכלת מסברא משמע ליה להרמב"ם ז"ל לאסור נמי להטיל במקום לבן מראה תכלת הפסולה למצות תכלת מצד המראה, דאף שניכרים הם ביום כלפי התכלת, מ"מ הרי בעידן התחלת חיובא דציצית, שאז אין היום מאיר עדיין כל כך מראיהן שוין, דכיון שמראיתן קרובה למראה תכלת טרם שמאיר היום יפה נראין שוין, ושאני לענין גזירה משום חורבה דכלאים שלא במקום מצוה, דכיון דכל היום ניכר משום האי פורתא לא חיישינן, אבל משום דאשני מראות שבה קפדינן, ודאי מיד משמתחיל חיובא דציצית צריך שיהיה שני מראות, והרי אז מראיהן שוין ומחזי כאלו הם מין אחד, להכי לא הוכשרו להטיל במקום לבן:
אלא דכפי זה חוזר וניער מה שהקשית, דהנה הא ודאי דבלשון הרמב"ם ז"ל חוץ מן השחור אינו נכלל אלא תכלת הפסולה מצד המראה, מחמת שהיא עמוקה יותר ממראית תכלת הכשרה, דהיינו למעלה מן מאה וחמשים בחלקי המעטער, אבל תכלת הפסולה מצד המראה מחמת שהיא למטה ממראה התכלת, דהיינו מן תשעים בחלקי המעטער ולמטה, שביארנו שפסול לתכלת משום שהוא מראית הכרתי, אינו נכלל לאסור להטיל במקום לבן בלשון חוץ מן השחור, דכרתי ודאי אינו נכנס תחת שם שחור והויא בכלל עושה לבן שלה בשאר צבעונין שכתב הרמב"ם ז"ל, ותקשה הניחא לרבי אליעזר דחיובא דציצית מתחיל משיכיר בין תכלת לכרתי, שפיר דמעידן דמתחיל חיובא דציצית הכרתי שהיא למטה ממראה התכלת ניכר הוא כלפי התכלת, ואיכא תרי מינין, אבל בין תכלת למראית תכלת העמוקה דהיינו למעלה מן מאה וחמשים בחלקי המעטער, אין ניכר אז עדיין ונראה מראיהן שוין. אבל לרבנן דאמרי משיכיר בין תכלת ללבן, והכי קי"ל, ואז עדיין אינו ניכר בין תכלת לכרתי ג"כ, ומאי שנא למעלה ממראה התכלת דאסור להטיל במקום לבן, ומאי שנא למטה ממראה התכלת דאסור להטיל במקום לבן, ומאי שנא למטה ממראה התכלת דשרי. מיהו אין קושיא זו נוגע לדברינו, אלא קושיא מבחוץ היא, דתכלת במראה הכרתי נמי יהא אסור, דהא מתדמה לתכלת כמו שכתבו התוס' שהבאנו במאמרנו (פתיל תכלת).
ונראה דכיון דהא דקפדינן אשני מראות שבה הוא רק למצוה ולא לעכב בדיעבד סמכינן בהא אדרבי אליעזר. והגם דלפי פירש"י ז"ל בפי' השני משמע דהא דאשני מראות שבה קפדינן הוא לעיכובא בדיעבד, דזה לשון רש"י ז"ל, טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה לשום לבן, דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין, חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת, וזימנין דמזבין לה לאינש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת [דהא דבעינן שני מינין הוא רק לכתחלה דהא כרבנן קי"ל שהתכלת והלבן אין מעכבין זה את זה] וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטין מהכא ונתן שם עם לבן, ותחת אלו יתן לבן, ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה. מיתיבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. טלית שכולה תכלת מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע"ג דהאי תכלת הוי מין כנף, אפילו הכי שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה, אמר רב נחמן בר יצחק לא קשיא כאן בטלית בת ארבעה חוטין שנים תכלת ושנים קלא אילן כשר. כאן בטלית בת שמונה חוטין. ארבע תכלת והטיל בה ארבע קלא אילן לקיים מצות שני מינין פסולין, דהואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה, חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם, וליכא הכא אלא קלא אילן, אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה ע"כ, ביאור דברי רש"י ז"ל דבטלית בת ארבעה שנים תכלת ושנים קלא אילן רק לכתחלה אסור משום גזירה שמא מיזדבין לה לאיש אחר ויסבור שכל חוטיה תכלת, וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטין מהכא ונתן שם עם לבן, ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה, אבל בדיעבד שפיר דמי דכיון שאין בו בטלית זה אלא ד' חוטין כדי צורכו, חששא רחוקה היא שיהא שקיל תרי חוטין מינה לטלית אחריתי ולא חיישינן בדיעבד להכי, אבל בטלית בת שמונה דאית בה ארבעה חוטין יותר מכדי צורכה, חששא קרובה היא כי מזבין לה לאינש אחרינא ויסבור שכל חוטיה תכלת, וכי מצריך לטלית אחריתי ודאי ישקול ארבעה חוטין מהכא, ושמא יתרמי ליה כל הארבעה חוטין ממין אחד מתכלת או מקלא אילן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת, ויהיה כלאים בלא מצוה, כגון שהטליתות הם של פשתן, ואפילו למאי דקי"ל דאין מטילין תכלת בטלית של פשתן, ג"כ איכא למיחש שיקח ארבעה חוטין מהכא ויתרמי ליה הקלא אילן ויטילם בטליתות אחרים של צמר לשם תכלת עם לבן של פשתן ויהיה כלאים שלא במקום מצוה, זה נראה ברור בביאור רש"י ז"ל, ודלא כמו שראיתי יש שהבינו בפירש"י ז"ל, דרק בסלקא דעתך דמיירי הכל בטלית בת ארבעה הוא דפירש"י ז"ל החשש משום כלאים בלא מצוה, דבטלית בת ארבעה ליכא חששא אחריתי, אבל למה דמסיק דברייתא דפוסל קלא אילן במקום לבן בדיעבד בטלית שכולה תכלת, הוא בטלית בת שמונה, וכתב רש"י ז"ל דהואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה, חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן, אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה החשש הוא כלומר ונמצא שני הטליתות אינם נפטרים אלא במין אחד ואנן תרי מינין בעינן לעכב להכי פסול בדיעבד:
ובעניותין הדין פרושא לא מיתחזי לן, חדא דא"כ החשש הוא בשני הטליתות, הן אותו הטלית שיהיה בו חוטי התכלת, והן אותו הטלית שיהיה בו החוטי קלא אילן ששניהם יהיו פסולין, משום דכל חד לא יהיה בו אלא מין אחד, ואלו מלשון רש"י ז"ל חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן. אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה ע"כ, משמע דהחשש אינו אלא על חד מהנך טליתות, אותו טלית שיהיה בו הקלא אילן. והיינו ממש כלשון רש"י ז"ל בהס"ד ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשם תכלת כו'. ועוד דא"כ קיימינן השתא דשני מינין בעינן לעכב דאפילו בדיעבד פסול היכא דליכא אלא מין אחד, א"כ מהיכי תיתי ניחוש שיסבור זה האינש אחרינא דכל חוטיה תכלת, הרי אפילו בדיעבד פסול כשכל חוטיה תכלת דליכא אלא מין אחד. ועוד הא תינח למיפסל בדיעבד בדליכא אלא מין אחד, לרבי דהתכלת והלבן מעכבין זה את זה, אבל לרבנן דאין מעכבין זה את זה פשיטא דלא בעינן שני מינין לעכב, וא"כ בפשיטות הוי ליה לתרוצי רומיא דהנך תרי ברייתות ולומר אידי ואידי בטלית בת שמונה וחדא כרבי וחדא כרבנן.
והגם שהתוס' ז"ל הקשו קושיא זו לפירש"י ז"ל, אכן לא הקשו אלא לפירוש שני של רש"י ז"ל כמו שיתבאר, ולמה לא הקשו נמי לפי' ראשון של רש"י ז"ל. אלא נראה ברור דבקושטא לפי' ראשון של רש"י ז"ל, לא הוי טעמא כלל משום דבעינן שני מינין לעכב, אלא כמו שביארנו, דטעמא לא הוי אלא משום חששא דכלאים בלא מצוה, ורק דבטלית בת ארבעה שאין בה חוטין יותר מכדי צורכה הוי חששא רחוקה ולא חיישינן רק לכתחלה, ובטלית בת שמונה דיש בה חוטין יותר מכדי צורכה הוי חששא קרובה, ולהכי פסיל אפילו דיעבד. ומסיק רש"י ז"ל לשון אחר ועיקר חוץ מקלא אילן, דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין, ורמינן עלה מברייתא דקתני ואם הביא כשר ומשני לא קשיא, הא בטלית בת ארבעה הא בטלית בת שמונה. ולפי פי' זה פי' רש"י ז"ל בהא דמשני הא בטלית בת ארבעה כו', להיפוך ממה שפירש לפי' הראשון. דלפי' הראשון פירש"י ז"ל הא ברייתא דואם הביא כשר, מתוקמא בטלית בת ארבעה, והא דקתני שקלא אילן אינו פוטר בה דמשמע אפילו דיעבד, מתוקמא בבת שמונה, והשתא פירש"י ז"ל להיפוך הא דקתני שקלא אילן אינו פוטר בה דמשמע אפילו דיעבד, מתוקמא בטלית בת ארבעה שני חוטין תכלת ושני חוטין קלא אילן, להכי פסול אפילו דיעבד, דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין, והא דקתני לא יביא ואם הביא כשר בטלית בת שמונה חוטין ארבעה של תכלת ומין אחר [כלומר שהיו בה ארבעה חוטין דהיינו שניים תכלת ושנים מין אחר] וביקש להטיל בה עוד ארבעה אחרים לא יטיל קלא אילן, שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן, ואם הביא כשר דהא נפטרה בארבע חוטין של תכלת ודבר אחר ע"כ, המתבאר בשיטת רש"י ז"ל בפי' השני דאשני מראות קפדינן לעכב, ולהכי בטלית בת ארבעה שנים של תכלת ושנים של קלא אילן פסול אפילו דיעבד, משום שמראיהן שוין, ורק בטלית שכבר יש בה ארבעה חוטין בשני מראות, דהיינו תכלת ולבן או צבע אחרת, ורק שבא להטיל בה עוד ארבעה, לא יטיל בה קלא אילן לכתחלה, משום גזרה דתיפוק מינה חורבה דכלאים שלא במקום מצוה, ובדיעבד כי הטיל בה קלא אילן לית לן בה, דמשום הך חששא לא פסלינן בדיעבד, והתוס' ז"ל הקשו על זה (בד"ה ואם הביא כשר) וכתבו למאי דפירש הקונטרס דקלא אילן במקום לבן פסול משום שדומה לתכלת ואין כאן שני מינים, קשה מאי פריך דלמא האי ברייתא כרבנן דריש פרקין דאמרי אין הלבן מעכבת את התכלת ע"כ, כלומר ולהכי אם הביא כשר, ואידך ברייתא דקתני שקלא אילן אינו פוטר במקום לבן דמשמע אפילו דיעבד כרבי דאמר התכלת והלבן מעכבין זה את זה, ואידי ואידי בטלית בת ארבעה, ולמה ליה למוקמי הא בטלית בת ארבעה הא בטלית בת שמונה. ועי' לקמן (אות לט):
ונראה דדעת רש"י ז"ל הוא דגם לרבנן או כולו בתכלת או כולו בלבן, אבל כיון שנזקק לתכלת ולבן, אין קלא אילן עולה לא במקום לבן ולא להשלים שיהיה כאלו כולו תכלת. במקום לבן אינו עולה דהא דמי לתכלת שבו, והתכלת אינו משלים דהא לאו תכלת הוא כן נראה נכון בדעת רש"י ז"ל:
ומה דאתאן עלה הוא, דמה שכתבנו לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דלהכי אינו אוסר להטיל תכלת במראה הכרתי במקום לבן, משום דהא קפדינן אשני מראות שבה הוא רק למצוה ולא לעכב, ולהכי סמכינן בהא אדרבי אליעזר, לכאורה אין לזה מקום כלל, שהרי מבואר בשיטת פי' השני של רש"י ז"ל שהוא ג"כ שיטת פי' הרמב"ם ז"ל כאמור, דהא דקפדינן אשני מראות שבה הוא לעכב לפסול אפילו דיעבד:
אמנם באמת לכשתסתכל תראה, הגם שמרן הקדוש ז"ל העמיד לרבינו הרמב"ם ז"ל בסברתו של רש"י ז"ל בפירושו השני דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן הוא משום דאשני מראות שבה קפדינן והכא מראיהן שוין ומיחזי כאלו אין שם אלא מין אחד, מיהו בהא דמשני הא בטלית בת ארבעה הא בטלית בת שמונה אינו מעמידו בפירש"י, דמפרש דבטלית בת ארבעה פסול אפילו דיעבד ובטלית בת שמונה לא יביא ואם הביא כשר כנ"ל, אלא דלהרמב"ם ז"ל הפי' הוא להיפך הא דלא יביא ואם הביא כשר הוא בטלית בת ארבעה דלא שייך בה גזירה שמא יקח תרי חוטין מינה ושדי להו בטלית אחריתי לשם תכלת בהדי לבן ויהיה כלאים בלא מצוה, דהא ליכא למיחש בטלית בת ארבעה, כיון שאין בה יותר מכדי צורכה, ורק דלכתחילה לא יביא משום דאשני מינין שבה קפדינן, והכא מראיהן שוין, ואם הביא כשר דהא דקפדינן אשני מראות שבה הוא רק למצוה ולא לעכב. והא דקתני שקלא אילן אינו פוטר במקום לבן דמשמע אפילו דיעבד, בטלית בת שמונה ארבעה תכלת וארבעה קלא אילן, דכיון דאית בה ארבעה חוטין יותר מכדי צורכה, גזרינן שמא ימכרנו לאינש אחרינא ויהא סבור שכל חוטיה תכלת ויקח מהם לטלית אחריתי לשם תכלת עם לבן ויהיה כלאים בלא מצוה, להכי פסול אפילו דיעבד וכעין פירש"י ז"ל לפירושא קמא. וזה מבואר שמרן הקדוש ז"ל הבין שהרמב"ם מפרש כן מלשונו שכתב על קושייתו בלשון הרמב"ם ז"ל למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא, וכתב דעל זה יש לומר דכיון דלכתחילה בכל גווני לא יטיל,לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח ע"כ, הרי מבואר להדיא דפסולה דבדיעבד הוא בבת שמונה חוטין, וזה היפוך מפירש"י ז"ל בפי' השני, אלא על כרחך צריך לומר שמרן הקדוש ז"ל הבין שהרמב"ם מפרש כמו שכתבנו:
ובאמת הדין עמו שכן מורין משמעות לשון הרמב"ם ז"ל טלית שהיא כולה אדומה כו' עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה כו' היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין, חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת ע"כ, והנה לשון זה הוא ברייתא השניה טלית אין פוטר בה אלא מינה, טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר. דאי כוונת הרמב"ם היה להעתיק ברייתא הראשונה טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן, היה ליה להרמב"ם למכתב היתה כולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מן השחור דהוי משמע דאפילו בדיעבד אין השחור פוטר בה, ומדכתב עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור משמע דרק לכתחילה קאמר, וברייתא השניה הוא מעתיק, והרי הרמב"ם ז"ל ודאי בטלית בת ארבעה מיירי, דסתם טלית בת ארבעה היא ומכשיר בה קלא אילן במקום לבן דיעבד, ועל כרחך דמפרש דהרי קאמר הא בטלית בת ארבעה לא יביא ואם הביא כשר, הא בטלית בת שמונה בדיעבד נמי פוסל, וכדאמרן דמטעם דאשני מראות שבה קפדינן הוא רק למצוה ולא לעכב ורק בטלית בת שמונה פסול בדיעבד משום גזירה דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים בלא מצוה. והנה כי כן שפיר כתבנו דכיון דהא דקפדנן אשני מראות שבה הוא רק למצוה ולא לעכב סמכינן בהא אדרבי אליעזר דאמר משיכיר בין תכלת לכרתי:
ואיידי דאיירינן, אמינא נמי ליישב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל ולא הביא כלל דינא דטלית בת שמונה דגם בדיעבד פסול כשהטיל בה קלא אילן במקום לבן, ותירוצו של מרן הקדוש ז"ל אינו מתיישב כל כך על הלב. ונראה דהנה בהך גזירה דשמא ימכרנו לאינש אחרינא, ויהא סבור שכל חוטיה תכלת, ויקח מהכא להטיל לטלית אחרת, ויתרמי ליה הקלא אילן ויהיה כלאים בלא מצוה, והיינו שיטילם בטלית של פשתן לשם תכלת, והרי קי"ל כב"ש דפוטרין סדין בציצית וכל המטיל תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהין, וכדמסיק בש"ס מנחות (מ. ושם) דאסרוה משום גזירה יעו"ש, וא"כ אין לחוש כלל שיטילם לטלית של פשתן ואיכא למימר דבקושטא הך ברייתא מיתניא קודם גזירה והיו מטילין כלאים בטלית של פשתן, אי נמי הגזירה הוא שיטילם לשם תכלת בטלית של צמר בהדי לבן של פשתן כדמשמע מפירש"י ז"ל, ועיין תוס' (שם ד"ה כיון), אכן דעת הרמב"ם ז"ל בה' ציצית (פ"ג ה"ו) כפי מה שצידד בדבריו מרן הקדוש ז"ל (שם) הוא דבטלית של צמר אסור להטיל לבן של פשתן מדינא אפילו בהדי תכלת משום דריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו' ודר"ל פליג אהא דאמרינן (שם לט:) חוטי פשתן פוטרין בשל צמר יעו"ש וכר"ל קי"ל יעו"ש, ועיין בלבוש (סי' ט' ס"ג) שכתב וי"א דאף בזמן שהיה תכלת היה אסור לעשות חוטי פשתן בשל צמר, ועיין באליה רבה (שם סק"ד) שביאר דהני י"א הוא דעת הרמב"ם (פ"ג ה"ו) הנ"ל. ומעתה שפיר השמיט הרמב"ם ז"ל הך ברייתא שקלא אילן אינו פוטר במקום לבן אפילו בדיעבד, וכדאוקימנא בטלית בת שמונה ומשום גזירה דלא תיפוק מינה חורבה דכלאים בלא מצוה. דהרי הך ברייתא הוא דלא כהלכתא אי דמיירי מקמי גזירה דסדין בציצית אי דסברי כי הא דרחבה אמר רבי יהודה חוטי פשתן פוטרין בשל צמר ושפיר איכא למיגזר, אבל אנן השתא בתר גזירה דסדין בציצית, וגם קי"ל כר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ואין חוטי פשתן פוטרין בשל צמר, מדינא ליכא למיגזר כלל אפילו בטלית בת שמונה וזה נכון וברור. וגם מרן הקדוש ז"ל שנדחק בזה הוא רק לאותו צד שצידד בדעת הרמב"ם ז"ל (שם) שסובר דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר ודר"ל לא פליג אדרחבה אמר רבי יהודה מיהו לקושטא דמילתא מהשמטה זו ראיה לצד השני דבאמת סובר הרמב"ם ז"ל דהא דר"ל פליג אדרחבה אמר רבי יהודה ופוסק כר"ל: