עוד העירו על עיקר דברינו בזה ובמאמרינו פתיל תכלת, דלהכי דם דגים וחגבים טמאים שרי מדאורייתא, כיון דלית בהו רבויי דקרא לאסור, כמו בחלב בהמה טמאה דאיתרבי מהטמאין ומגמל הגמל כו' יעו"ש, והעירו על זה הלא גם בחלב טמאה מקשה הש"ס במס' בכורות (ו:) למה לי קרא מ"ש מרוטבן וקיפה שלהן ומשני סד"א הואיל כו' יעו"ש, ומשום הכי צריך קרא, אבל דם דגים וחגבים טמאין כיון שהיא תמצית גופן כמ"ש הרמב"ם ז"ל פשיטא דהיא בכלל רוטבן וקיפה שלהן דאסור מן התורה, ולא איצטריך לזה שום קרא אחריני ע"כ והאריכו בזה, ואנו תמיהין בזה כי נבהלו להשיב ולא עיינו יפה ונשמט להו צירן מלשון הסוגיא, דזה לשון הש"ס (שם) אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ורבי שמעון מאת הגמל, הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה הטמאה שרי, מאי שנא מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן כו' וכבר כתבו התוס' (שם ד"ה רוטב) דקרא לאו לרוטבן וקיפה שלהן אתא אלא לצירן אתא יעו"ש, ועיקר הקושיא הוא מ"ש מצירן דכיון דאיתרבי ציר, ממילא חלב נמי צריך להיות אסור יעו"ש בתוס' (ד"ה לאסור), וממילא בדגים וחגבים דבקושטא צירן שרי מדאורייתא וכמו שכתבו התוס' (שם) דדרשה דתו"כ שקץ הוא לכם גבי דגים אסמכתא בעלמא הוא יעו"ש, מנא לן בלא קרא לאסור דמן:
מיהו בעיקר דבר זה שנתבאר בדברי התוס' ז"ל בכמה דוכתי בפשיטות דציר דגים וחגבים טמאין שרי מדאורייתא, יש בזה סתירה לכאורה מדברי התוס' במס' ע"ז (מ.) דאברייתא איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר, איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר, רב נחמן אמר או ראש או שדרה כו' אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר, וכתבו התוס' (שם ד"ה מחלוקת) וא"ת והא צירן נמי איסור דאורייתא כדאמרינן (חולין דף קיב) הטמאין לרבות צירן ורוטבן, וי"ל דודאי דאורייתא צירן אסור מיהו צירן בטל ברוב וגופן לא בטל דבריה לא בטילה יעו"ש. הרי להדיא מבואר מדבריהם ז"ל דצירן אסור מדאורייתא, וכבר נשאלנו בזה והשבנו לחלק בין צירן היוצא מעצמו, לבין צירן היוצא על ידי כתישה וסחיטה, דהא דאמרנו דציר דגים וחגבים שרי מדאורייתא, היינו בציר היוצא מעצמו, דאע"ג דתמצית גופן הוא, מ"מ כיון שיוצא מעצמו לא הוי גופן ממש אלא כזיעה בעלמא, וצריך קרא לרבויי, ובדגים וחגבים דליכא קרא שרי מדאורייתא, וכדאשכחן כהאי גוונא לענין ברכה במס' ברכות (לח.) האי דובשא דתמרי מברכין עליו שהכל מ"ט זיעה בעלמא היא, והא ודאי דובשא דתמרי הוי תמצית גוף התמרים כמו שציר דגים הוי תמצית גופן, מ"מ כיון שיוצא מעצמו לאו ממשן הוי אלא זיעה בעלמא, ומברכין עליו שהכל, ושאני טרימא דאע"ג שהוא מעוך וכתוש מברך עליו בורא פרי העץ משום דממשן של התמרים הוא יעו"ש, והכי נמי ציר דגים היוצא מעצמו לא חשיב אלא זיעה בעלמא ושרי מדאורייתא, והא דכתבו התוס' במסכת ע"ז דציר דגים אסור מדאורייתא, היינו בצירן היוצא על ידי כתישה וסחיטה (גיפרעסט בל"א) דהוי גופן ממש כמו רוטבן וקיפה, ועיין רא"ש במסכת ברכות (שם), שוב מצאתי שגם הרב כנסת הגדולה ופרי מגדים כתבו לחלק כן:
והנה שואל אחד חוזר ושאל על זה, דמ"מ קשה מנא להו להתוס' במסכת ע"ז להקשות בפשיטות וא"ת והא צירן נמי איסור דאורייתא, אימא בכאן נמי הפי' של צירן כמו בכל מקום לציר בעלמא דהוא מדרבנן ושפיר מקילין בה ע"כ. ואנו לא השבנו לו על זה כי גלי אנפשיה דלא ידע מה דקא מחוי ליה במחוג ואינו ראוי למיעל קמי רבנן, שהדבר פשוט שאם היה מעיין בהסוגיא לא היה שואל כן, שהרי הסוגיא אטרית שאינה טרופה קאי, שאין אנו יודעין אם מדגים טהורים הוא, אם מדגים טמאים, וכמו כן אין אנו יודעים בהציר אם הוא ציר היוצא מעצמו או ע"י כתישה וסחיטה, ואנן מספקינן ליה בציר כתישה וסחיטה שאסור בדאורייתא ושפיר הקשו התוס' ז"ל:
ולכשתשתכל תמצא דברינו מוכרחים בדברי התוס' ז"ל דבאמת דברי התוס' ז"ל קשין להולמן במה שכתבו וי"ל דודאי דאורייתא צירן אסור מיהו צירן בטל ברוב, מה כוונתם בזה אי כוונתם דאפילו מדרבנן בטל ברוב ושרי, א"כ למה לי סימן כלל, ועל כרחך כוונתם דרק מדאורייתא בטל ברוב אבל מדרבנן מיהו אסור, אלא דלגבי איסור דרבנן סגי סימן אחד, א"כ מאי סיימו וגופן לא בטל דבריה לא בטילה, הרי הא דבריה לא בטילה הוא רק מדרבנן, ולגבי איסור דרבנן מועיל סימן אחד, ועל כרחך כוונתם דלא שייך כאן להתיר בסימן אחד מטעם דלגבי איסור דרבנן מועיל סימן אחד, דהרי הכא מספקינן נמי שאין כאן רוב כלל ואסור מדאורייתא, ורק דאי בריה הוי בטילה ברוב, אפילו מדרבנן הוי לן להתיר כל חתיכה וחתיכה מטעם ספק ספיקא בלא סימן כלל ספק טהור ואת"ל טמא שמא יתר החתיכות רובן טהורים ונתבטל חתיכה זו ברוב, ולזה כתבו דבריה אינה בטלה והוי רק ספק אחד דאורייתא אם טמא אם טהור, ובספק איסור דאורייתא לא מועיל סימן אחד, מאי אמרת דצירן בטל ברוב אפילו מדרבנן והוי ס"ס שמא טהור, ואת"ל טמא שמא הרוב טהור ונתבטל ברוב, א"כ למה לי סימן כלל כנ"ל. שוב מצאתי שהעיר קצת בזה הגאון מהר"ש קלוגר ז"ל בספר עבודת עבודה ונשאר בצ"ע:
אכן לפי מה שנתבאר לחלק בין ציר היוצא מעצמו לציר היוצא על ידי כתישה וסחיטה, דציר היוצא מעצמו שרי מדאורייתא ורק ציר היוצא על ידי כתישה וסחיטה הוא דאסור מדאורייתא, נראה דזה באמת כוונת התוס' בתירוצם, דמציר היוצא מעצמו לא קשיא להו מידי, דודאי מחולק מגופן, דציר היוצא מעצמו שרי מדאורייתא ולא אסור אלא מדרבנן, ובדרבנן מועיל סי' אחד אבל גופן הוא איסור דאורייתא ורק דקשיא להו, דיש לחשוש נמי שציר היוצא על ידי כתישה, שאסור מדאורייתא, מעורב בציר זה, ולזה תירצו מיהו צירן בטל ברוב, כלומר דודאי ציר היוצא מעצמו רובא הוא נגד ציר היוצא על ידי כתישה ונתבטל ציר היוצא על ידי כתישה ברוב ציר היוצא מעצמו, והגם דמדרבנן מיהו אסור דגם ציר היוצא מעצמו עכ"פ אסור מדרבנן, מיהו לא הוי אלא ספק דרבנן ומועיל סי' אחד, אבל גופן הוי ספק אחד דאורייתא כנ"ל: