במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' מט) לתרץ קושית הנוב"י מפיל קשור דכשר לדופן סוכה, משום דגלי קרא דפסולת גורן ויקב דלאו מידי דבר אכילה כשר לסוכה, שמע מינה דלא קפיד קרא בסוכה שיהיה מן המותר בפיך, שהרי היכא דבעינן מן המותר בפיך אימעט נמי מה דלאו ממידי דבר אכילה הוא ע"כ:
השיבו על זה וכתבו שהדברים מתמיהים את עין הרואה, דהרי ממקום שבאת תפילין עצמן ג"כ הלמ"מ הוא שבא מן העור דלאו מידי דבר אכילה הוא, ומ"מ חזינן שקפיד בהו הכתוב שיהיה מן המותר בפיך מעור בהמה טהורה דוקא ולא מדבר אחר, דבעינן ממין המותר בפיך, כמש"כ התוס' במס' שבת (קח. ד"ה איזה) א"כ דופן סוכה נמי כה"ג נימא דדוקא מפסולת גורן ויקב שבא ממן המותר בפיך אף שהם עצמן אינם ראויין לאכילה, מ"מ לא גרע משערות ועור שבמצות תפילין שבכלל מותר בפיך הם, משום שבאים מדבר המותר בפיך, וממילא איתמעט דברים שאינם באים כלל מדבר המותר בפיך, כגון מתכות ובהמות טמאות שיהיו פסולים לדפנות סוכה ע"כ:
ואנו תמיהין, למה נסתבכו בזה, מאי ענין פסולת גורן ויקב לגבי עורות, עור ודאי מידי דבר אכילה הוא בעצמו, כגון עור העוף ודבהמה וחיה נמי עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות ועור בית הבושת ועור השליל ועור של תחת האליה דכבשר חשיבי במס' חולין (קכב.) ואפילו שאר העורות שאינן כבשר לענין טומאת נבלות, אבל לענין טומאת אוכלין באין לכלל אוכל על ידי שליקה, כדאיתא במס' עירובין (כח:) חולין (עז:) אבל פסולת גורן ויקב ודאי סתמן לאו מידי דבר אכילה נינהו בעצמן כלל: