שאלה ראובן היה אפוטרופס יתומי שמעון ונתן ממעות היתומים ליהודה עשרת אלפים לבנים בזה האופן שיתן להם אלף ות"ק לבנים בעד שנה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה ריוח לא יתן להם כלום וכך אמר לו הי' אלפים לבנים הם חוב גמור עלי מעכשיו ולפורעם ככלות השנה מהיום בלתי טענה כלל ובשבועה חמורה כל החוב הנזכר והריוח אם יהיה גם לזמן הנזכר וגם נכנס האפוטרופס ערב פרעון בשעת המסירה בעד החוב הנזכר ובעד הריוח אם יהיה ובשבועה חמורה ולא יפסל שטר חוב זה מחמת שום פיסול והכל יהיה נדרש לזכות ויפוי היתומים, ויהיה יד היתומים על העליונה ואחריות וכו' לכך אמרו יאודה והאפוטרופס אחריות וחומר שטר חוב זה מקבלים אנחנו עלינו ועל יורשינו וכו' ואח"כ מת האפוטרפס ובאים היתומים לגבות הי' אלפים מיתומי ראובן האפטרופוס שנשא ונתן ביד המעות ליהודה שיהודה אין לו על מה שיסמוך והיתומים לעת התביעה הם גדולים ויתומי האפטרופס טוענים שכבר עברה השמיטה על השטר לישמט החוב מאחר דלא היה כתוב בשטר שלא ישמט וכו' ושאל השואל אם טענינן ליתומים התובעים אולי האפוטרופס אביהם כתב פרוזבול על חוב זה ואבד או שמא תנאי היה בשעת הלואה על פה על מנת שלא ישמטנו בשביעית כמו שאמר הרשב"א בחידושי גיטין דטענינן ליתמי אלו הטענות הנזכרות אפילו שיהיה גדולים ועתה יורנו המורה הדין עם מי.
תשובה ראיתי דברי השאלה ומה שפסק החכם הפוסק עליה ונראה לעניות דעתי שנימוקו עמו וצדק במאמרו משום דכלל גדול יש לנו דאוקמינן ממונא בחזקת מריה ופשיטא דמצי למימר המוחזק קים לי כפלוני לאוקמי ממונא באופן דלא מהימנו יתמי מלוה למימר פרוזבול היה לנו כיון דאיכא כמה אשלי רברבי דסברי דלא מהמני ועוד דהאידנ' לא נהיגי למכתב פרוזבול וגם טענת תנאי היה בינינו שלא תשמטנו שביעית לא מצו לטעון וכמו שנראה מתוך תשובת הרשב"א הביאה בית יוסף סי' ס"ז וז"ל בזמן הראשון שהיו טועין בעיקר הדין וחושבים שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה אפילו טענה זו דתנאי היה בינינו אין טוענים ובזמנינו זה פשיטא דכל העולם טועין וחושבין שאין שמיטת כספי' נוהגת ולאו כולי עלמא דינא גמירי ועוד דמצינן למימר דאנן סהדי שלא היה תנאי ביניהם דאילו היה תנאי ביניהם היה כותבו בשטר כיון דאיכא כמה שטרות דכתביה בהו שלא ישמט וכו' וכיון דבהאי שטרא לא כתביה, השטר מוכיח שלא היה תנאי ביניהם והוי כמו שכתב המרדכי בגיטין פרק השולח על מאי דקאמר רב אחריות לאו טעות סופר הוא היינו טעמא דמילתא כיון דסופרי דדייני רגילין לכתוב בהן אחריות ובזה לא נכתב אנן סהדי שלא קבל עליו אחריות דאם קבל מכתב הוו כתבי ליה הלכך לא מהימנינן ליה באומרו הוא קבל עליו אחריות דהא קאמר דלא קבל דהכתב מוכיח כן אף בנדון דידן הכתב מוכיח שלא היה תנאי ביניהם שלא ישמטנו שביעית שאלו היה כן היה כתוב בשטר ולכן לא טענינן שום אחד מטענות אלו ומה גם עתה בנדון דידן לאפוקי ממונא דיתמי.
וא"ת כיון בנדון דידן נשבעו הלוה והערב שבועה חמורה לפרוע נעשה כמתנה שאין השביעית משמטת דאי לא תימא הכי שבועה זו למה פשיטא דהלוה מעות מחבירו חייב לפרוע ויש לומר שכתב מהרי"ק ז"ל שרש פ"א שהשבועה אינה כי אם לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן מן הדין גם שבועה אין כאן והביא ראיה מתשובת הרשב"א סימן תשע"ה הנשבע לחבירו שיפרענו והגיע שמיטה אם השביעית משמטת בזמן הזה ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן או אם שבועה דאורייתא ונאמר שמיטה בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא.
תשובה יש לך לדעת וכו' עד אם אין לו פרוזבול ולא תנאי שביעית משמטתו אפילו בזמן הזה דהפקר בית דין הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב שאילו מחל לו זה חובו אין חיוב שבועה חל עליו והרי הוא יכול להתיר שבועתו שלא על פי חכם בענין זה שהרי זה כאלו המקבל חובו דאפקעתא דמלכא הוא והפקר בית דין הפקר דאורייתא כדילפינן בגיטין וכתב שם הרי לך שכתב בהדיא שלא נשבע לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב ומשום כך כתב דשביעית פטרתו גם משבועתו וכו' דאין השבועה מוספת כלום לענין חיוב ממון אלא מזרזת הפרעון באשר הוא שם הא לך בהדיא שכתב ממש בנדון דידן שאין השבועה מוספת שום חיוב ממון.
ובגדולה מזאת כתב הרב רבי יוסף ן' לב נר"ו בתשובותיו כלל י"ב על ראובן שאמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פירש דבר קצוב ונשבע ראובן וקבל על עצמו חרם לפרוע בעד לוי וכו' ופסק שם דפטר ראובן והטעם משום דאיפשר לומר שראובן טעה בדין וחשב דאל יבא דכולי עלמא היה חייב באותו ערבות דלאו כולי עלמא דינא דהרמב"ם גמירי ומה שנשבע היה לזרז על פרעון ולהבטיחו שלא יעבור לו המועד ושלא יצטרך להעמידו בדין וכיון דאיגלאי מילתא דלא הוה חייב מן הדין משום דיכול לומר קים לי כהרמב"ם אם כן השבועה היתה בטעות דמאי דנשבע לא היה אלא דחשב דהיה חייב לפרוע מן הדין באותו הערבות הרי לך דאף דמה שאינו חייב ראובן באותו הערבות אינו אלא דווקא לדעת הרמב"ם ואפילו הכי פסק שם דאף על גב דנשבע לפרוע פטור משום דמצי למימר קים לי כהרמב"ם ואין השבועה חלה אלא במקום חיוב ממון מן הדין והשבועה לא היתה אלא לזרז עצמו על הפרעון לא לתוספת חיוב ממון כל שכן בנדון דידן דלכולי עלמא מן הדין השביעית משמטת החוב וכולי עלמא לאו דינא גמירי לידע דשמיטה נוהגת ודאי דאמרינן דזה הלוה והערב לא נשבעו אלא בחושבם שהיו חייבים לפרוע מן הדין וכיון דעבר השביעית ומן הדין לכולי עלמא פטורים דפשיטא דגם השבועה לא חלה ולא הוסיפה שום חיוב ממון ולכן גמרתי אמרתי שהלוה והערב פטורים מלפרוע זה הממון זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.