שאלה ראובן היה מורשה מצד לאה בתו כת א' ושמעון כת אחר' היה ביניהם דין ודברים וביררו להם לדיינים ללוי ויהודה שידונו ביניהם ועשו קונפרומיזו על כך ונתחייבו בקנין ושבועה לקבל עליהם השתי כתות הנז' כל מה שידונו ביניהם הנבררים הנז' ועתה טען שמעון ואמר שאינו רוצה לעמוד בדין לפני לוי הדיין הנברר מצד ראובן בעל דינו להיות כי לוי הנזכר הוא מחותנו של ראובן כי ראובן הוא אביו של חתן ולוי אביה של כלה וכיון שהם קרובים הוא פסול לדון ואף על גב שקבלתיו עלי בקנין ושבועה ואין אחר זה כלום זה היה לפי שהייתי סבור שאין קורבה זו פוסלתו להיו' דיין אבל אם קורבה זו פוסלתו מן הדין להיות דיין אדעתא דהכי לא נתחייבתי והיה הקנין והשבועה בטעות ועוד שלוי הדיין הנז' הטיח דברים כנגדי וכנגד משפחתי שמורה בדבריו שהוא אויבי ואיך ידינני ויהפך בזכותי הודיעני הדין עם מי.
תשובה נראה לעניות דעתי דלוי הנז' מן הדין פסול לדון לראובן הנז' וטעמא דמילתא דגרסינן בסנהדרין פרק זה בורר אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה על זה וכו' ואם איתא שהיה כשר לדון לישמעינן רב חסדא רבותא ולימא אבי חתן ואבי כלה דנין זה לזה ומינה שמעינן דכ"ש דמעידין דהא תנן במסכת נידה פרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון אלא ודאי מדלא קאמר הכי נראה דסבר רב חסדא דדוקא מעידין זה לזה אבל אין דנין זה לזה דהוי דומיא דאוהב ושונא דאף על גב דמעידין מכל מקום אין דנין כדתנן פרק זה בורר האוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אמרו ליה לא נחשדו ישראל על כך ופי' רש"י לא נחשדו וכו' להעיד שקר משום איבה ואהבה ודוקא בעדו' פליגי אבל בדין מודו ליה רבנן דפסול לו לדון דכיון דסני ליה מצי להפוכיה בזכותיה וכן הלכה שכן פסקו כל הפוסקים דאוהב ושונא פסול לדון וכשר להעיד וכיון שכן הוי מחותנו דומיא דאלו דאף על גב דמעידין זה לזה מכל מקום אין דנין זה לזה ואם תאמר אי הכי הא דקאמר בגמרא פרק בא סימן על מתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאתויי מאי אמר רבי יוחנן לאתויי סומא באחד מעיניו ומני רבי מאיר היא וכו' ומוקי לה למתני' דלא כהלכת' ודלא כסתמא אחרינא דסנהדרין כדקאמר שם בגמרא ואם איתא דמחותנו אף על גב דכשר להעיד פסול לדון נימא לאתויי מחותנו דכשר להעיד ופסול לדון אלא ודאי נראה דכשם שכשר להעיד כך כשר לדון ויש לומר דקושיא זו שייכא נמי באוהב ושונא דנוקמא למתניתין באוהב ושונא וכבר הקשוה התוספו' שם פרק בא סימן ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים האי תירוצא שייך נמי לקושית מחותנו דלא פסיקא ליה שהרי מחותנו כשר לכל העולם ולהכי לא אוקמה למתניתין במחותנו.
באופן שעלה בידינו דמחותנו כשר להעיד ופסול לדון כפשטא דשמעתא דרב חסדא דקאמר אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה וכמו שכתבתי וכן כתב המרדכי בהגהות דסנהדרין שכתב העיטור וזה לשונו כתוב בתשובת גאון אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ואין כשרים לדון ואפילו הוא דיין קבוע יכול בעל דינו לומר אינו מקובל לי הרי שכתב בפירוש שאינו כשר לדון נראה ודאי דדייק לישנא דרב חסדא כמו שכתבתי.
וא"ת והרי פסק הרב ה"ר יוסף קולון ז"ל בשרש כ"א דאבי חתן ואבי כלה כשרים לדון ויש לומר שהרב הנזכר לא פסק כן אלא מכח דיוק תירוץ אחר שתירץ הרמב"ם בפירוש המשנה על הקושיא הנזכרת למה לא העמיד המשנה באוהב ושונא וכו' כמו שתראה משם ולכך רצה להוכיח הרב הנזכר דנראה דסבר הרמ"בם דאבי חתן ואבי כלה כשרי' לדון אבל מכל מקום הרב הנזכר עצמו חוכך בטעם זה שהרי הוא עצמו כתב ואף על גב שהתוספות הקשו שם קושיא שהקשה הרמב"ם דלוקמא באוהב ושונא ומתרצין בענין אחר ולפי דבריהם אין משם ראיה שיהיו אבי חתן ואבי כלה כשרים לדון מכל מקום לא מצינו שנחלקו על דברי הר"מבם בדין זה ופשיטא שיש להשוותם כל זמן שלא נמצא מחלוקת מפורש ביניהם והרי לא מצינו לא התוספות ולא שום פוסק שיחלוק בזה על הר"מבם הרי שכתב הרב שבעבו' שלא נמצא מחלוקת יש להשוותם ומזה הטעם עצמו אומר אני שהדין הוא להפך ממש והרב עצמו יודה על כך דעד כאן לא קאמר הרב כן אלא בעבור שלא מצא שום פוסק שיחלוק בזה אבל השתא שכתבתי דברי הגאון שכת' בתשובה דאבי חתן ואבי כלה אין כשרים לדון יש לנו להשוות לו סברת הרמ"בם דסבר נמי הכי דאבי חתן ואבי כלה פסולים לדון בפשטא דמלתיה דרב חסדא דמשמע כן מדבריו כמו שכתבתי ומה שלא תירץ הרמב"ם לקושיית אוהב ושונא התירוץ שכתבו התוספות דהוה שייך נמי לאבי חתן ואבי כלה אין לנו לומר בשביל כך דסבר שכשרים לדון כיון שמצינו שהגאון פסק להפך וגם משמע כן מדברי רב חסדא אלא נאמר דלרוחא דמילתא כתב הרמ"בם כן כלומר דאיכא טעמא אחרינא באוהב ושונא זולת מה שכתבו התוספות אבל לעולם נשוה המדות והסברות שכמו שהגאון סבר דאבי חתן ואבי כלה אינם כשרים לדון כך סבר הרמ"בם ואלו הרב הנזכר היה רואה דברי הגאון הנזכר לא היה מדייק כך מתוך דברי הרמ"בם.
ועוד בר מן דין אפילו היה כתוב בפירוש בדברי הרמ"בם דסבר דאבי חתן ואבי כלה כשרים לדון כיון שמצינו דברי הגאון שפסק בתשובה דאינם כשרים אפילו הרב הנזכר עצמו היה פוסק דלא כהרמ"בם אלא כדברי הגאון וראי' לזה מניה וביה שהרב עצמו הנזכר כתב בשרש צ"ד על הא דמייתי שיש לנו להלוך אחר הפוסקים האחרונים וכו' דהלכתא כבתראי כו' כתב ולפי הנרא' לענ"ד דווק' היכא שדברי הראשוני' כתובי' על ספר ידוע ומפורסם אבל מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחר ולא על' זכרונו על ספר ידוע אפילו אם נמצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הנזכר הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק אחרון דבריו ואי הוה שמע הוה הדר ביה ובנדון דידן ליכא למימר דילמא לא שמיע ליה אלא ודאי לא שמיע ליה שהרי כתב הרב הנזכר ולא נמצא שום פוסק שיחלוק וכו' וודאי שדברי תשובת הגאון הנזכר אינה כתובה בספר מפורסם ולכן אפילו היה כותב הרמב"ם להפך לא היה פוסק הרב הנזכר כוותיה כל שכן השתא שאין לנו הכרח גמור בסברת הרמב"ם דפשיטא ופשיטא שלא היה הרב הנזכר מדייק כך מתוך דברי הרמ"בם ולהסביר לו סברא נגד דברי הגאון באופן שעלה בידינו שאפילו הרב מהרי"ק יודה וסובר דאבי חתן ואבי כלה פסולין לדין.
ולענין הקניין והשבועה נראה לענ"ד שהוא פטור וראיה לזה שכתב מהרי"ק בשרש פ"א על ההיא תשובה דהרשב"א שנשאל לו הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שמיטה אם השביעית בזמן הזה משמטת ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן וכו' כתב הרי לך שכתב בהדיא שלא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב ומשום כך כתב דשביעית פטרתו גם משבועתו ואע"ג דדבר פשוט הוא דהמלו' את חבירו על מנת שלא ישמטנו שביעית אין שביעית משמטת וכו' לא אמרינן נעש' זה הנשבע לפרוע כמתנה שאין השביעית משמטת דאין השבוע' מוספת כלום לעניין חיוב הממון אלא מזרזת הפרעון באשר הוא שם וכו' והביא ראיה לדבריו אף בנדון דידן דאע"ג דהמקבל עליו לדיין קרוב או פסול בקניין אין אחר קניין כלום, זה דווקא כשעש' הקניין אדעתא דהכי אבל בנדון דידן היה סבור דכשר לדון אבל עכשיו שהוכחנו שמן הדין פסול לדון לא אמרינן שמכח הקניין והשבועה הוה ליה כמתנה דאע"ג דפסול לדון שקבלו עליו לפי שאין השבועה מוספת כלום שום מין חיוב אלא זירז לבד שבהיותו חייב מן הדין שיהיה זירז מכח השבועה לקיים עליו מה שמחייבו הדין וכיון שבנ"ד אין הדין מחייבו לעמוד לפני לוי לדין לא חל עליו חיוב שבועה.
וא"ת ניחא כל מה שכתבתי אם היה ראובן זה הבעל דין עצמו אבל אינו אלא מורשה מצד בתו וכיון שכן נמצא שלוי מחותנו אינו דיין לראובן מחותנו כי אם לבת ראובן וודאי דכשר לדון לה.
ויש לומר שכתב הרשב"א בתשובה הביאה בית חו"מ סימן קכ"ג וז"ל שאם הדיינים פסולין להעיד למורש' אם כתב לו בהרשאה זיל דון ואפיק לנפשך הרי הוא כבעל דבר עצמו ממש וכתב הטור בשם הרמב"ן דמורש' שיש לו חלק במה שמוציא מהנתבע קרוביו פסולין הם בין לדון בין להעיד וכו' ובנדון דידן דבר פשוט היא שיש לו לראובן תועלת גדול ממה שמוציא מיד שמעון אע"ג שבא להוציא לבתו לפי דכל מאי דמחסר לה עליה דידי' תהדר ועליו למלאת צרכה ולכן מכל מה שכתבתי גמרתי אמרתי שלוי הנזכר אינו כשר לדון דין זה ולכן שמעון הנז' פטור משבועתו זאת ולטענ' שטען שמעון שלוי הדיין הוא אויב לו ענין זה פשוט הוא בכל הפוסקים באי זה אופן יהיה פסול או כשר מצד שנאה ולכן לא חששתי לכותבו זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי. הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.