הערות מוקדמות לספר ויקרא
כפי המקובל בעולם, כאשר ניגשים ללמוד את התורה, פותחים את הלימוד מן ההתחלה, מספר בראשית, ואכן, ספר בראשית הינו היחידי המעניק ידיעות נאמנות על דבר התהוות העולם והתולדה הקדומה של האנושות, אשר שום מדע ואמנות, בבואם לחפש את ערש מוצאם, אין באפשרותם להתעלם ממנו, ואין זו תאוות דעת גרידא, הממריצה את האדם להגות ולחקור במקורות אלה. אלא ההכרה המשותפת לכל בני אדם, על דבר הקשר האחיד בין העולם ובין האנושות, בין העבר להווה, היא היא שנוטעת בתוך כל אחד את השאיפה לברר לעצמו את תפקידה ומטרתה של האנושות על יסוד ידיעותיו המוסמכות במקורות.
אמנם, בבתי הספר היהודיים נהגו מקדמת דנא ללמוד בראשונה בספר ויקרא. שכן בעיני היהודי היה תמיד חשוב יותר לדעת מה מחויב הוא לעשות ולקיים ומה נאסר עליו לעשות, מאשר המחקר על התהוות התבל ועל תולדות בראשית. לכן היו מבכרים תמיד בישראל לבחור באותו הספר אשר לפי מדרש רבה ריש פ' בראשית סימנו האופיני הוא: "שהוא מלא הלכות רבות". לפי עדותו של ר' אסי בויקרא רבה (צו פרשה ז אות ג) נתנו ראשית לכל את הספר הזה בידי הילד, כדי להתחיל בו את קריאת התורה, ולפי הערת רש"י (חולין סו.) הרי מדרש ההלכה לספר ויקרא היה מצוי בישיבות בארץ ישראל ובבל "ושגור בבתי המדרש בפי כולם", ומשום כך נקרא בכינוי הסתמי "ספרא דבי רב" (חולין שם, "בי רב" – בית המדרש. וראה פסיקתא זוטרתא פ' צו). ואילו הספרים האחרים של כתבי-הקודש, שגם הם מכילים מצוות (שמות, במדבר, דברים), נקראו בשם "שאר ספרי דבי רב", משום שאלו הגיע תורם אחרי גמר ספר ויקרא (אמנם, לפי גיטין ס. שנו גם ספר בראשית לילדים, אבל בישיבות הגבוהות בהן היו עוסקים במדרש ופירוש, היתה ההגבלה: "אין דורשים במעשה בראשית בשנים", חגיגה יא:). אם נספור את המצוות שנכללו בספר ויקרא, נמצא את מנינן לפי הרמב"ם 247, היינו כמעט מחציתן של תרי"ג מצוות נמצאת בספר הזה בלבד, ויאה מאד לספר זה הפסוק שהוא מסיים בו: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", באשר ס' ויקרא מכיל כמעט רק מצוות ומעט מאד סיפורי קורות.
חלקי ספר ויקרא ושמותיהם
על פי רוב נוהגים חכמינו לכנות את ספרנו "תורת כהנים", משום שרוב חוקיו מוסבים על עבודת הכהנים במקדש או הליכות הכהנים בכלל. אולם גם מבחינה אחרת ראוי הספר הזה לשם "תורת כהנים", באשר חלקו הגדול נותן הוראות לישראל בתורת "ממלכת כהנים", איך לשאוף לדבקות בה' ובקדושה.
שתים הן הדרישות שדרש ה' מישראל קודם מתן תורה בסיני (שמות יט): א) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ב) ותהיו לי "גוי קדוש". שתי הדרישות הללו כל אחת מהן היא תכלית לעצמה, אך עם כל זה קיום הדרישה האחת הוא האמצעי לקיומה של השניה. בתורת "כהן" ישאף ישראל לדביקות בה', עליו לשאוף שה' ימלא את הבטחתו "ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם" (להלן כו יא). זוהי מטרה לעצמה, אבל יחד עם זה, גם אמצעי, להפוך אותנו ל"גוי קדוש", להעלות אותנו אל דרגת הקדושה האלוקית וההשתלמות המוסרית, שבחיינו הפרטיים והציבוריים נשאף אל הטוב והישר והמוצא חן בעיני ה'. זו האחרונה היא מטרה לעצמה ויחד עם זה אמצעי להפוך אותנו ל"כהנים" אמיתיים, לתת לנו חלק בקרב אלהים, כדי ש"נתמלא כולנו – כפי שר' יהודה הלוי אומר בכוזרי – רוח הקודש" (ראה כוזרי מאמר ה יב), למען נגיע לדרגת הנבואה ונהיה מוכשרים להופיע כמדריכי האנושות כולה, בחינת שלוחי רצון ה'.
הנה כי כן לאחר שניתן בס' שמות (כה ח) הצו לישראל: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שהמקדש יהיה, כביטויו הקולע של ר' יהודה הלוי (ראה כוזרי מאמר ב אותיות כח-לב), בחינת גוף שהשכינה, כביכול, תיכנס לתוכו, אשר לפי אופי תכונתו מסוגל הוא באותה המידה המשוכללת לקבל לתוכו את השכינה, כשם שגוף אדם בריא מוכשר לקבל את הנשמה: ולאחר שסופר על הקיום המלא של הצו הזה וכן על הופעת כבוד ה' בקודש הקדשים (בפסוקים האחרונים של ספר שמות), באה לבסוף הקריאה אל ישראל, לשאוף להתחברות עם ה' במשכנו זה ולהתרחק מכל דבר, אשר נוכחות השכינה אינה סובלת אותו. זהו תוכן החלק הראשון של ס' ויקרא (פרקים א-יז). שאפשר היה לכנותו בשם "ספר כהנים".
אחר כך בא במיוחד שינון קידוש החיים על כל תופעותיהם. זה ניתן בחלק השני אשר רוצים היינו לכנותו בשם "ספר הקדושה" (פרקים יח- כז).
החלק הראשון של ספר כהנים, הלכות הקרבנות, מטיל על ישראל להדבק בה' ע"י הקרבת קרבנות בתוך משכנו. יחד עם זה ניתנת הפקודה לתקן את הפגם שנתהווה בברית עם ה' ע"י החטא באמצעות קרבנות (פרקים א-ז), ולאחר מכן מסופר איך נחנכו באופן חגיגי אהרן ובניו הכהנים ששרתו בעבודת הקרבנות (פרקים ח-י).
אחריו בא החלק השני של "ספר כהנים", המכיל את הלאוין, שמטרתם לשמור על קיום התחברותנו עם ה'. כדי לשמור ולקיים את משכנו של הקב"ה בקרב ישראל, יש להרחיק מקרבו כל טומאה, וראשית כל מורחקת טומאת הגוף ע"י מאכלות אסורות: "לא תטמאו את נפשותיכם", וחוץ מזה צריכים כל אלו הנמצאים במצב של טומאה להתרחק ממשכנו ומקרבנותיו של ה' ולקיים את חוקי הטהרה (פרקים יב-טו). ברם, אי אפשר להרחיק כל מקרי טומאה, ונמצא כבוד ד' שוכן בתוך טומאת ישראל (להלן טז טז). אי לזאת נקבע בכל שנה יום הכפורים, שבו מכפר הקב"ה בחסדו על כל פשעי טומאת הגוף (ובאמת כל חטא מטמא את המקדש "וגורם לשכינה שתסתלק מישראל", ראה פירוש לפרק טז). בתורת הוספה ניתנים עוד צווים אחדים הנוגעים לקרבנות ולטהרת המאכלים, כתוצאות מן החוקים הנזכרים מקודם. עם ישראל יקריב את קרבנותיו רק בקרבת מקום של התגלות כבוד השכינה, יינזר מן הדם החלק המכפר של הקרבן, ומקרה של טומאה על ידי אכילת מאכלים מטמאים ייטהר כחוק (פרק יז). בזה נסתיים החלק הראשון של ספר ויקרא, שמגמתו היתה ללמד לישראל, איך לשקוד על דביקות בה', איך להיות לממלכת כהנים.
אחר זה בא ספר הקדושה, החלק השני של הספר, המכיל את החוקים הנוגעים לקידוש החיים (קדושה). בתחילה מוזהרים, כי גם חיי המשפחה, המושתתת על הנישואין וגם החיים החברתיים והסידורים האזרחיים יקבלו את צורתם בהתאם לדרישות הקדושה האלוקית (פרקים יח-כ). אחרי כן באים חוקי הקדושה לכהני העם הקדוש. על אלו להצטיין במידה גדולה יותר של קדושה ("קדושים יהיו לה'"). אף הבחינה החיצונית צריכה להיות מותאמת לעמדתם ולמשרתם. כהנים בעלי מום פסולים לעבודה, כמו כן צריך שהקרבנות יהיו מותאמים בחיצוניותם לקדושתם (פרקים כא-כב). אחר-כך נחקקים חוקי המועדים, השבתות, החגים, שנות השמטה והיובל (פרקים כג-כה). ולבסוף נכרתה הברית עם ישראל, אשר בה נקראו באזניו: הברכה, אם ימלאו את המצוות באמונה, והקללה, אם לא ישמעו אליהן (פרק כו). לחוקי הקדושה נוספו עוד חוקים, שבעצם אין חלה עליהם אלא התחייבות בלבד, אמנם לאחר שקיבלוה ישראל על עצמם, הרי נהפכו למצוות חוקיות. ההוספה הזאת היא במובן ידוע ביסוס ההתחייבות מצד עם ישראל לחיים קדושים. כי הלא ישראל קיבל עליו בעצמו נדר, להקדיש את עצמו לעבודת ה'.
החוקים שבספר ויקרא, בדומה לאלה שבספרים האחרים של התורה, כרוכים בסיפורים. פרק ח' בויקרא הוא בלי ספק ההמשך לסיפור בפרק מ בשמות. סיפור המעשה הזה כולל אמנם גם מצוות, אבל בצורת היסטוריה. ההיסטוריה נמשכת עד סוף פרק י. פרק טז חוזר שוב אל הסיפור הזה, ופרק כד פסוק י ואילך מספר אפיזודה היסטורית שגם בה קשורים חוקים חשובים. כאן חלה הפסקה בסיפור הקורות ונמשך שוב בס' במדבר. על כל פנים שונה ס' ויקרא משאר ספרי התורה, באיחודו הפנימי הגלוי לעיני כל ובמבנה התחוקתי האורגני, עד כדי כך שזה בולט מיד כספר מיוחד. ומכיון שגם "בראשית" ו"דברים" ניכרים באופן מובהק כספרים שמיוחדים לעצמם, הרי לנו ההוכחה שחלוקת התורה לחמשה חלקים תוכנה כבר מלכתחילה על ידי המחוקק ושלא נעשתה במאוחר מטעם חותמי הקאנון.
קדמותו של ספר ויקרא
יובאו כאן בקיצור הוכחות מספר המעידות, שמקורו של ספר זה הוא בזמנו של משה רבנו, ולאורך הפירוש עוד נזכיר בכל חלק וחלק נימוקים נוספים.
א. הלכות הקרבנות (פרקים א-ז), הרקע ההיסטורי שלהן הוא מצבו של עם ישראל במדבר ואין הן מובנות בלעדיו. אוהל מועד עומד בתוך המחנה, ומסביב לו בני ישראל. הקרבן מובא אל "פתח אוהל מועד" (ו"לפני אוהל מועד"). סמוך לפני הכניסה לארץ הקודש, עת שהתנאים עמדו להשתנות לא נמצא ביטוי זה. כי הנה בס' דברים מצווה בכל פעם להביא את הקרבן "אל המקום אשר יבחר ה'". ועוד ה"פרים הנשרפים" יישרפו "מחוץ למחנה", כשם שהמצורע ישב מחוץ למחנה (ד: יב, כא, יג מו). קודם הכניסה לארץ ישראל נמצא הביטוי הזה במקרה אחד בלבד, כאשר העם יוצא למלחמה ונמצא במחנה צבא (דברים כג יא: "כי תצא מחנה וגו' אשר לא יהיה טהור מקרה לילה"). כשמדובר על כהנים נזכרים לעתים תכופות מאד אהרן ובניו (השוה פרק ב ג, ופרק ו ט: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו"). בס' דברים מדובר אך ורק על "הכהנים", כי אהרן הלך כבר לעולמו. בפרק ו יב ואילך נאמר כי הכהן גדול יקריב מדי יום ביומו "מנחת חביתין". בתחילה נתפס הזמן שהוא עומד בו, "יום המשח אותו", היום בו מתחילה חובת הקרבן. ואחר זה נוסף, שגם הבא אחרי אהרן מחויב להביא יום יום את הקרבן הזה (יתר הפרטים בענין זה יובאו בביאורה של אותה פרשה). איך אפשר להעלות על הדעת, כי בזמן מאוחר יותר היו מחוקקים חוקה בצורה כזאת? האם לא היו בוחרים באותו הסגנון שהיה שולט בספר דברים?
ב. הפסקה הבאה שברובה נושאת אופי סיפורי (פרקים ח-י), מוכיחה באריכותה ובדיוק תיאורה, ונוסף לכך בעובדה, שכאן נזכר סוג של קרבן (איל המלאים), אשר כמותו לא היה אחרי כן ושאפילו מי שלא היה כהן, היינו משה רבנו, קיבל חלק ממנו, כי זה סופר לבני הדור. מה יכלה להיות כוונתו של מספר שחי בזמן מאוחר? דווקא אותו הדבר, אשר המבקרים מסתייעים בו לעתים כל כך קרובות וללא שיקול דעת, כי חוקי הקרבנות נכתבו, כביכול, מתוך ענין של הכהנים בהם, מופרך מכאן, מכיוון שלא זו בלבד שמי שאינו כהן מופיע כנוטל חלק מן הקרבנות, אלא מסופר אפילו על הכהנים נדב ואביהוא, כי נשפטו בעונש מות על חטאתם (ויקרא י א ואילך).
וכזה הוא המצב גם בתורת המצורע ושאר הטומאות:
ג. בפרק יג בא הצו להביא את המצורע "אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו", וכן הצו, כי מושב המצורע יהיה "מחוץ למחנה", מן ההכרח היה לשנות אותו בזמן מאוחר יותר בארץ ישראל ולהושיב את המצורעים מחוץ לחומת עיר בצורה (השוה מלכים ב ז ג). ובדיני נגעי הבתים מודגשת בהטעמה הכניסה לארץ כנען כמאורע שהוא מבחינת המחוקק דבר שעומד לבוא בעתיד ("כי תבואו אל ארץ כנען"). אנחנו רואים פה לתמהוננו, שהמחוקק מבדיל בדיקנות בין הווה כשישראל נמצא במדבר ובין העתיד לכשיימצא בארץ הקודש. לעיל (יד ז) כתוב: "ושלח את הצפור החיה על פני השדה", וכאן בענין נגעי בתים, שנהוג רק בארץ ישראל, כתוב "ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר על פני השדה" (יד נג). לעיל נשלחו כל הטומאות "מחוץ למחנה", וכאן (יד מה): "והוציא אל מחוץ לעיר" את האבנים המנוגעות. אצל חכמי המשנה והתלמוד נהיה כבר הלשון "מחוץ למחנה" למונח והם משתמשים בו גם לציין את "מחוץ לעיר" (השוה גם את הביטוי "לפנים מן הקלעים" זבחים פרק ה).
פרק טו מכיל את תורת הזב, הזבה והנדה. והנה המאמר הבא אחר זה, מתאים רק לתקופת משה רבנו: "והזרתם (כלומר אתם, משה ואהרן) את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם". יצויין, כי לא נצטווה כאן, בדומה לצו של מצורע, לשלח את הזב מתוך המחנה. ואילו בספר במדבר, פרק ה' נאמר, שצריך להרחיק לא רק את הזב אלא גם טמא המת. אולם מסורת חכמינו נותנת כאן את ההסבר המוצלח ביותר: לפי מס' גיטין ס. נשנו שמונה פרשיות ביום הקמת אוהל מועד. אחת מהן היא פרשת שילוח מחנות (במדבר ה). והנה לפי התורה שבעל פה אסורים הזבים במחנה לויה ומחנה שכינה, וטמאי מתים רק במחנה שכינה. ובס' ויקרא (ח, ג-ד) מסופר, כי ביום הקמת המשכן נאספו כל ישראל לפי פקודת ה' אל פתח אהל מועד, כלומר אל חצר האוהל, כדי שהמילואים של אהרן הכהן יסודרו לעיני כל. ולפי שכל ישראל נקרא אל מחנה שכינה, היה הכרח לשלח מקודם את כל הטמאים ("וישלחו מן המחנה"), כדי שבשעה שהקריאה תצא אל כולם להתאסף אל חצר אוהל מועד, לא ייכנסו גם המטמאים אל מחנה שכינה. לעומת זאת בויקרא פרק טו בו שנויה החוקה באופן רגיל ושלא בהקשר למשכן, היה מותר לזבים לישאר במחנה, ורק המצורעים נשלחו החוצה.
ד. עוד יותר ברורה נקודת עמדתו של המחוקק בפרק יז. כאן ניתן חוק שבעצם כוחו יפה היה רק במדבר, והוא, כי אסור יהיה לכל אחד לשחוט בעלי חיים כשרים להקרבה בתורת קרבן בתוך המחנה או מחוצה לו, בלי להקריב אותם כקרבן. "בשר תאוה" נאסר (ביאור מפורט עיין בפירוש). החוק הזה בוטל אחר כך בעת הכניסה לארץ הקודש (דברים פרק יב), והותר בשר תאוה. הייתכן לחשוב, כי סופר שחי בתקופה מאוחרת יבדה מלבו חוק שעמד רק בעבר בתוקפו, מתוך כוונה לספר אחר כך (וכל שכן כדי שאחר זולתו יספר אחר כך), שהחוק הזה בוטל? ואם כוחו של נימוק זה גדול כל כך עד שבליק נאלץ להודות, כי חוקים אלה הם מזמן משה רבנו, הרי ניווכח עוד ביתר שאת בצדקת הנחה זו אם נעיין ביסוד האיסור של "בשר תאוה". - ה"שעירים" אשר בני ישראל זנו אחריהם, היו לפי חוקרים מוסמכים אלילים מצריים, אשר בני ישראל דבקו בהם עוד מימי היותם במצרים.
ה. בחוקים הניתנים אחרי כן בפרקים יח-כ, שמכילים חוקי הנישואין ושאר משפטים אזרחיים, מתגלה כי המחוקק עומד בזמן שבני ישראל אך יצאו ממצרים ועמדו ליכנס אל ארץ הקודש: "כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו'". במיוחד מודגש כאן פעמים רבות, כי הכנענים גורשו מן הארץ בגלל גילוי עריות ומעשה התועבות שלהם, וכי הארץ תקיא אותם. עם ישראל מוזהר שלא יחקה את המנהגים האלה, שלא יפגע בו אותו הגורל (השוה במיוחד כ, כב ואילך). החוקים שבפרקים כא וכב על קדושת הכהנים יימסרו לאהרן ולבניו, ופעם מסופר במיוחד (פרקים כא, כד), כי משה רבנו הודיע את החוקים האלה לא לאהרן ולבניו בלבד אלא אף לכל ישראל (השוה רש"י שם).
ו. בפרק כד פסוק י ואילך מסופר על מקרה אשר בעל כרחנו קרה תיכף אחרי יציאת מצרים. והיינו: אדם שאביו היה מצרי אבל אמו היתה ישראלית. מגדף את השם. אזהרת "ברכת השם" נאמרה כבר (שמות כב כז), אולם העונש לא נקבע עדיין. הדיוק במסירת מוצאו של האיש והפרטים של אותה העובדה מוכיחים, כי היא נרשמה בעצם זמן המאורע.
לפי שעה אנחנו מסתפקים בהערות אלו כדי להראות, כי ברוב חלקי ספר ויקרא אנחנו מוצאים עקבות המוליכים אל תקופת משה רבנו. ביתר בהירות ובמידה משכנעת יותר תתגלה לנו אמיתותו של ספר ויקרא מתוך ביאורינו. שבו מובאות ההוכחות לכך בכל אחת מפרשיות הספר.
הספרות השייכת לספר ויקרא
בטרם נתחיל לבאר את ס' ויקרא נזכיר אותם הספרים אשר להם שמנו לב בעיקר. כאן אנו רוצים לרשום בשורה הראשונה את הביאורים היהודיים. מביאורי הנוצרים לספר זה הננו להזכיר רק שלושה מבין הפירושים החדשים ביותר, אשר מתפשטים על כל חלקי החומש (או על ארבעת הספרים הראשונים). האחד, הנוטה לקו הראציונליסטי, הוא זה של קנובל, מעובד מחדש ע"י דילמן (לייפציג 1897), השני מאת קייל בכיוון אורטודוקסי, והשלישי מאת הרמן ל. שטראק, שעמדתו פשרנית. יש עוד להזכיר חיבורים ומאמרים חשובים לפרקי תורה מיוחדים, כגון לקרבנות. לדיני טומאה וטהרה אשר נזכירם כל אחד במקומו.
מבין הפירושים העבריים לתורת כהנים מצטיין בראש וראשונה ה"ספרא" הערוך כנראה בידי ר' חייא (השוה ההוכחות בספרי: "מבוא למדרשי הלכה"). ס' מדרש זה מכיל את הפירושים הבאים בקבלה מחכמינו, ואשר חלק מהם בא בקבלה מזמן עתיק ביותר. בזמן האחרון חיבר המלבי"ם ביאור יפה לספר זה בשם "התורה והמצוה". יש גם להזכיר את הביאור האגדתי של חז"ל, את "ויקרא רבה", מפני היותו מוחזק מצד המבקרים המוסמכים ביותר כאחד המדרשים האגדתיים העתיקים. הפירושים של מורינו המפורסמים מימי הבינים: רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו, ואברבנאל ידועים לכולנו. כמו כן ידוע הביאור המצויין לתורת כהנים מאת נפתלי הירץ ויזל. לאלו מצטרפים פירושים חשובים מן הזמן האחרון: פירוש "הכתב והקבלה" למקלנבורג וזה של ש.ר. הירש. הראשון שם לו למטרה התאמת הכתוב לקבלה. הספר מרובים בו כל כך ביאורים טובים עד שהיה ראוי שכל יהודי יקרא אותו. והאחרון הצליח גם הוא לבסס היטב את ההלכות המקובלות על ידי התורה הכתובה וראוי הוא, אגב, להערכה מיוחדת, משום שרשומות אצלו כמעט בשלמותן הוראותיהם של חכמינו במקומן. פירושו של מלבי"ם ל"ספרא" הוא גם ביאור לס' ויקרא, שאפשר ללמוד ממנו הרבה. הערות מצוינות אפשר למצוא ב"הרכסים לבקעה" מאת י.ל. שפירא וב"המשתדל" לש.ד. לוצטו. ובנוסף: ליכטנשטיין, 'שם עולם', ווארשה 1877, פרשנות יקרת ערך על ויקרא.