תרומתו של רד”צ הופמן לחיי האמונה
כל הנותן עינו בחיבורי הרד"צ, יודע הוא, כי קשה שלא להישבות בקסמו, לא רק יוצאי ירך בית מדרשו, אלא כל איש אשר רוח בו, כל אחד ואחד נדמה לו כאומתו. כל זמן שאתה ממשמש בדבריו אתה מוצא בהם טעם.
הכנות והפשטות של המורה הגדול, זורחות מבין שורותיו, וצובעות בגוון מיוחד את הדברים העתיקים. המדע והמחקר שטפו ורצו קדימה, סחפו עמם את כל הקורות הנטועות, אשר נחשבו לבטוחות, הפכו על פניהן את האבנים הגדולות שהיו כאבני פינה. ומעל הזמן מצווה לנו ברכה הרב המופלא מברלין, ודבריו חיים וקיימים ומדברים אף אל בן דורינו.
מה סוד כחו של רד"צ?
יודעים אנו כי גורלם של הרבה מלומדים לפניו ואחריו, שנטלו על עצמם את המשימה הגדולה של הטלת כסותם בין תורה ומדע, לקה בכפליים מבחינות מסויימות. חוקרים לגלגו על דבריהם בחשבם אותם כאפולוגטיקנים, ויושבי בית המדרש מתלשים שערות שחורות שמקרוב צימחו, ויוציאו את היושבים בתווך קרחים מכאן ומכאן. ואילו רד"צ – מלומדים זקנים ממנו, נכרים כבני ברית, עשו אזנם כאפרכסת, ואף הכניסו ספרו ברשימות הביבליוגרפיות. וחכמי בית המדרש שיחרו לפתחו, כגדול הפוסקים באשכנז.
בהתבוננו על מקומו של רד"צ בהיסטוריה של היהדות החרדית בגרמניה, נראה כיצד עומד הוא בפסגת הצלחתה של זו, זמנו היה השיא, זריחת אורה של השיטה, שיסד הדור הקודם לו, והזמן שאחריו היה זה שקצר את הפירות, שנטע רד"צ. במרווח הקצר שנותר לו עד לחורבן יהדות אשכנז לפני מלחה"ע.
אביה הרוחני של יהדות גרמניה בדורות האחרונים, רבי שמשון בן רפאל הירש, היה איש רוח משכמו ומעלה, הוגה דעות אשר יצק תוכן חדש אל כל היהדות בת זמנו. הקימה מהמסד הראשוני ביותר, ויסד דרך בעבודת ה' רוחנית לאומית, בהשראת פסוקי התורה, מבראשית ועד וזאת הברכה.
בהכירינו את אותו דור אומלל שבו שתלה ההשגחה העליונה את רש"ר, שסלל לו את הדרך החוצה מכבלי תרבות המערב הגרמנית, נדע כי באותם ימים היתה רוחו כרוח האל על העצמות היבשות. אמת, עדיין היו אלפים רבים של שומרי היהדות הנאמנה, אבל המגמה היתה כלפי מטה, לצאת יצאו רבים, לשוב לא שב אפילו אחד. רש"ר פתח פתח לעולמה של תשובה והתחדשות, של רוח חדשה שתסחוף עמה את העצים והאבנים, שתטיף לחלוחית של שמן בנרות העתיקים והכבויים זה כמה דורות.
ובהופיע רש"ר, עם התמנותו בחצי ימיו לרבה של מורביה (1847 תר"ז, רבנות מורביה כללה 52 קהילות) ובהמשך בפרנקפורט (1851 תרי"א), נשמעה איוושת הרוח בראשי הבכאים, והענפים נעו, הסמדר הנץ, והדודאים נתנו ריח. תורתו שגיבש זה כבר ב'אגרות צפון' וב'חורב', באה לידי ביטוי מעשי, בידיו ניתנה האפשרות לברוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, על פי הרעיונות שנטע זה כבר ב'חורב'. במשך כמאה שנים ריחפה רוחו על פני יהדות אשכנז.
אך ימיו היו ימי ראשית, אין בדעתנו להיכנס לדילמה שהעלו חכמים יוצאי הדור האחרון ליהדות אשכנז, אם הרש"ר בחר בדרכו "לכתחלה", או "בדיעבד", כדי להתמודד מול הסכנות הרוחניות. שכן דומה שדרכו הרוחנית היא נעלית מהספק הזה, הדיון כדאי הוא לגבי פרטים מסויימים מהוראותיו, האם יש להעתיקם לזמן ומסיבות אחרים, אבל שרשה של שיטה רוחנית הוא בעליונים, ושם אין 'לכתחלה' ואין 'דיעבד', אלא מהות השיטה היא היכולת לשמור על הרוחניות ועל הטהרה בעולם השפל, העמוס בחליפות המסיבות והתנאים.
אנשי גרמניה של המאה ה19, חדורים בולמוס של 'גרמניות' היו, השינויים המהירים שחלו בעולם הרוח המערבי, נתנו את התחושה כאילו שינוי ירד לעולם, ומטבעו הוא שהדת היא דבר 'ישן', והנאורות והלאומיות האירופית הן דבר 'עכשוי' ומחוייב המציאות. ושום כח והגיון שבעולם לא יכל לעמוד בפני תחושה זו, רק תנועה רוחנית נגדית, רק תורה חדשה ועכשוית, נעלית וטהורה אף כלפי חוץ, מהתורות הנורדיות והמערב אירופאיות, יכלה להשיב ולקיים את חיי הרוח של אומה זו, בית אב בישראל.
רד"צ הופמן, נולד בהונגריה (ר"ח כסליו תר"ד), למד בישיבתו של מהר"ם שיק, ממשיך דרכו של החת"ס במלחמתו ברפורמה, ובאמצו כלפיה את ההגדרה שאפילו ערקתא דמסנא אסור לשנות בסגנון של רפורמה. מטבעו חריף ובקי היה, וכבר בגיל 7 פלפל בהלכה, בהמשך נכנס לבית המדרש לרבנים של ר"ע הילדסהיימר באייזנשטט. הצעד הזה מלמד כי מטבעו ראה את עצמו כבר בצעירותו מתאים לשלב גם חקירה וחכמה בלימוד התורה. ובהמשך אנו מוצאים אותו לומד פילוסופיה, היסטוריה, ולשונות המזרח, באוניב' פרידריך וילהלם. כמנהג המוכשרים שבנערים החרדים באשכנז של הימים ההם.
עם נשואיו של רד"צ, מינהו רש"ר למורה בביה"ס הריאלי שייסד (תרל"ג), ובכך זרע את האילן הגדול, מבלי שהכיר עדיין באותו הזמן את הפוטנציאל הגלום בו. מי שזיהה את כחו היה רבי עזריאל הילדסהיימר, שייסד באותו זמן את בית המדרש לרבנים (תרל"ד), והזמינו ללמד בו תלמוד ופוסקים. רבי עזריאל היה רב פעלים ואיש מעש, אבל לא היה לו את היכולת המחקרית הפנומנלית הדרושה לייסד מדעי יהדות חדשים, טהורים ונאמנים, ובעיניו החדות הוא מצא את רד"צ כמודה דרך עתידי וכיורש למקומו.
רד"צ זכה להתקרב לשלשת גדולי אשכנז של אותם ימים, רש"ר הירש, רי"ד במברגר, ור"ע הילדסהיימר. אך בעוד רש"ר, שהציב את המסד, עסק בבניית הרוח והמבנה החברתי-רוחני החדש, רי"ד עסק בשימור המבנה החברתי החרדי הישן, ור"ע עמד בתווך וגיבש את רעיונו, שאין די בתורה עם דרך ארץ, אלא יש צורך במדעי יהדות נאמנים, לא כאלו שמטרתם להשיב את אפיקורוס – "אד הוק", אלא כאלו שמטרתם לברר ולעיין, לאזן ולחקר, את החלקים בתורתינו הקדושה שבידינו לחקור. אחד הפעלים היוצאים מכך הוא גם, שלא תהיה לכפירה דריסת רגל.
רד"צ לקח לו לנס את דרכו של ר"ע, והוא היה האדם המתאים ליישמה. עבודתו המחקרית של רד"צ, לא היתה אפולוגטיקה, היא היתה תרומה משמעותית למדעי היהדות, שהעיסוק העיקרי בהם עד לאותו זמן היה טפל למגמות ספרותיות וחברתיות, של משכילים מכאן, ושל אנשי רוח חרדים מאידך. עבודת הדוקטורט שלו היתה בנושא "מר שמואל ראש הישיבה בבבל", הוא חקר, שיחזר, וביאר, את מכילתא דרשב"י ומדרש תנאים לדברים, באופן מדוייק ובהיר המאיר את עיני הלומד כמו את עיני החוקר, כך גם לגבי משניות נזיקין וטהרות. ובפרט לגבי חיבורו המפורסם על המשנה הראשונה, שביסס לראשונה את מציאות המשניות שקדמו לרבינו הקדוש, וחיבורו 'מבוא למדרשי ההלכה' ביסס את ההבדל בין בית מדרשו של רבי ישמעאל לבית מדרשו של רבי עקיבא. נוספו לאלו עשרות רבות של חיבורים ומאמרים בכל מקצועות התורה ההלכה והמחקר.
במשך 48 שנים לימד רד"צ בבית המדרש בברלין תורה, גמרא ופוסקים, ולא 'תשובות' מן המוכן לשאלות שונות. רד"צ היה איש המעשה בתחום המחקר והעיון, ותורותיו התפרסו על כל תחומי מדעי היהדות, הש"ס, והפוסקים, וכך מתאר בנו: מרגלא היה בפומא של אבי מורי זצ"ל: Nulla dies sine linea - אל יעבור עליך יום בלי חידוש (הקדמה ל'מלמד להועיל').
התקופה הזו הביאה בכנפיה פריחה עצומה לעולם התורה במדינות אשכנז. בימי רש"ר הירש, כאשר עיקר התזה הדתית היתה רוחנית לאומית, לא היו הדברים פשוטים כ"כ בחיי המעשה. הויכוח הנוקב בין רש"ר לבין רי"ד במברגר על היפרדות הקהילות, הטיל צל על החיים, ובודאי פגם באוירת ה"ממלכת כהנים וגוי קדוש" שצריכה היתה להיווצר בחברת בני 'חורב' (ראה גם: 'אשא דעי למרחוק', זכרונות הרב ב"ז יעקובזון). התורה שבכתב של יהודי גרמניה, נחרטה כבר אז על הלוחות, אבל התורה שבעל פה, המנחה באורח מישור, היתה צריכה עוד זיקוק ובירור.
החומר הגלמי שנכנס בשערי בתי החינוך של קהילת רש"ר, היה במצב שונה לגמרי, מבניהם של אותם תלמידים כעבור דור, כאשר באו המוכשרים שבהם בשערי בית המדרש של רבי דוד צבי.
רש"ר הירש, בקבעו את סדרי קהילתו, מוכרח היה להכין בית כנסת מפואר בסגנון מודרני, שמקהלת גברים שרה בו, ומתחילה אף נמנעו מאמירת כל נדרי, דבר שנחשב כ'מתקדם' (כמו גם הנהגתו לעשות חופה תחת כיפת ביהכנ"ס). כח דיבורו של רש"ר הירש היה נפלא במינו, והקהילה סבבה סביב אישיותו, כחבר הפרלמנט של מוראביה, היה רש"ר איש העולם הזה במלא מובן המלה, וכמובן הרבה יותר מזה איש הרוח, היודע לחיות את חיי העולם הזה על פי תכניתו הקדושה של בורא העולם.
הרב הירש היה איש התורה שבכתב, התורה וההלכה כולה היו עבורו בבחינת אש מן השמים, כח החיים של היקום, אשר אין לחקור עליו אלא להסבירו בלבד. וההסבר היחודי שלו הוא שאיפשר את החיים המודרניים והמתקדמים, יחד עם רוח הטהרה והקשר הרגשי המיוחד לתורה ולהלכה. בסוד היצירה הקושר אש ומים זה בזה. אפיינית לו היא המלחמה שאסר על זכריה פרנקל, שטען על סמך דוגמאות שונות בראשונים, שהלכות למשה מסיני הן הלכות עתיקות גרידא אך לאו דוקא מסיני.
רד"צ היה איש התורה שבעל פה, כאותו כח נפלא ומיוחד בו גילו חז"ל בתורה נפלאות שהקורא תושב"כ לא יידעם, ולפעמים אף יתפלא איך העיזו חכמים, כפי שאמרו בעצמם "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו", אף שיודעים אנו שכל דבריהם כגחלי אש, ואם ריק הוא מאיתנו הוא ריק. ואם אין אנו מבינים כך בפשט המקרא, הרי שיש לנו עוד ללמוד ולעיין בדבריהם, ואם הלכה עוקבת מקרא, אחרי ההלכה הולכים. כך רואים אנו בבואה של עצמה זו, בשילוב המיוחד הקושר תום ועזות, פשטות עם תעצומות, ואמת בצדק, אצל רד"צ.
מה סוד כחו של רד"צ? שאלנו, זה הוא סודו, היותו "איש ההלכה". היותו בעל בית, בעל בית על המשנה, על התוספתא, ספרי, וספרא. בהשתלמו בתורה ובהלכה משך שנים רבות, בכשרונו המיוחד ובסדרנותו הנדירה, מצא את סוד ההלכה, את הכח שהנחילו לנו חז"ל, לעבור את כל המעקשים והספקות. את הדרכים הישנות והטובות לפתור את הדילמות המעיקות שהחרידו רבים מאנשי שלומינו.
אם נשווה את התמודדותו עם הכפירה, מול התמודדות אחרים באותו הזמן. נבין עד כמה גדול היה כחו של אותו סב בשנים ובחכמה, בשתיקתו, בקצרנותו, באיזון שבין שאלה לתשובה, שבין ספק לודאי.
לא רחוק מברלין, בשנת תרנ"ה, השנה בה ניתנה סדרת ההרצאות על התפלה מפי רד"צ בברלין, התיישב בהמבורג הגאון הליטאי רבי יצחק אייזיק הלוי, והחל לכתוב ולפרסם את חיבורו 'דורות הראשונים'.
מצב מדעי היהדות שבאותו הזמן, בלי ספק נגע אל לב כל מסתכל, איך בשנים מועטות, בלא שהצטבר שום ידע מספיק באף אחד מענפי המחקר, כבר בירכו אנשי חכמת ישראל על המוגמר והתוו להם, כל אחד כמיטב כשרונו ומליצתו, סדר השתלשלות התורה וההלכה, באופן שונה במפגיע מהמתואר במסורת. והקורא ההדיוט שאינו מבחין בין מחקר, לבין דרשנות מוסווה, ממיר את מסורת אבותיו, בהתאם לאפנה ולתיאוריה הרווחת באותו הזמן בחוג הסופרים והמליצים.
בדבר זה הסכימו רד"צ ורי"א, עכ"פ באופן מסויים, כפי שמתאר רי"א "הי' פה ד"ר האפממאן שי'... אמר לי כי עיקר הדבר מה שכל מה שנכתב עד עתה אינו, הוא מפני שהיה קודם הזמן, ועתה אפשר לכתוב דברי הימים, והדברים האלה מפי האפפמאן הנם באמת ההודאה היותר גדולה וענין גדול", (אגרות רי"א הלוי, 35, ראה גם ספר הזכרון לרי"א הלוי עמ' 109. משותף נוסף היה לשני הגדולים האלו, ששניהם היו מיוזמי ומייסדי אגודת ישראל העולמית, רד"צ אף היה חבר המועצה הרבנית הראשונה של אגו"י, עד יום פטירתו).
אך כיצד לגשת לאותו "דבר שאינו" שנכתב עד עתה, בזה נחלקו דרכי שני הענקים הללו. מחד, נראה כאילו רד"צ, יליד הונגריה, תלמיד הכתב סופר והמהר"ם שיק, השתקן והנחבא, הלך עקב בצד אגודל, והבליע תחת שפמו את התשובות לשאלות הבוערות. ואילו רי"א, הליטאי השנון והחריף, מגאוני ישיבת וולז'ין, העסקן הממולח, הכריז מלחמה בכל כח ותוקף גבורתו, ויפרק לשבבים את כל חכמת אשכנז.
אמנם, במבט בוחן, בפרספקטיבה היסטורית, אם עשה הדוה"ר רושם עז מבחינה פסיכולוגית, בהראותו קלון "סופרי אשכנז המגבבים לעפר בעפר כל דברי ימינו", וגם כמה קביעות היסטוריות שלו השתרשו והוכרה נכונותן. הרי בסופו של דבר, השפעתו במקצוע ההיסטוריה אינה רבה. ואין פלא בדבר, שהרי לא למד הרי"א היסטוריה לשם היסטוריה, ואם בגודל כשרונו ובקיאותו היה עבורו התלמוד כולו כמונח בקופסה, וגם ספרי יוספוס קלט בסקירה, מקוצר המושג ועומק המשיג. הרי עדיין לימודו היה לשם סתירה, לפרוע שלמת פרנקל גרץ ווייס ברשות הרבים, ולהציגם ערום ועריה. והרי הנקל להם היה לכתוב גבוהה גבוהה מבלי לעיין ולהכיר באמת את דברי התלמוד אשר חרצו עליהם משפט. עוד לפני שנכנסים לחקור את מגמותיהם הדרשניות והסוציאליות.
בדברי הלוי ניכרת החרדה, במובן החיובי, זו המרכיבה את הכינוי 'חרדים', חוסר היכולת לדון בדברי החוקרים במתון, שהרי גם אם נניח שלא היו כל הסופרים והחוקרים רק מגבבי דברים, עדיין יש מקום לסלול דרכים היסטוריות ולקדם את המחקר והידע. אלא שהעיסוק בשאלות יסודות האמונה והשקפה, לא דבר ריק הוא, ומוצדקת היא החרדה להיכשל, ומובנת היא האימה להשאיר שאלה בלא תשובה. ולכן מקדים הלוי מכה לתרופה, ובצדק אומר הוא בין השורות: אין זה דיון סתמי, ואין כאן שתי דרכים, אין כאן שאלה ואין כאן תשובה. אבל יש כאן מלחמת עולם לעם עולם, מול מבקשי נפשו. ובמלחמה, כמו במלחמה, אין משוא פנים, לא לאלו שאותם הוא מכנה בציניקניות 'חכם', ואף לא לחכמי ישראל באמת ההולכים בדרך אחרת. זו דרך המלחמה במשכילים, שהכרנו אצל רבותינו שבמזרח אירופה.
הופמן אינו צריך לכלי מלחמה, כי בנאי אמן הוא, ועיקר דרכו הוא לבנות את שיטתו בדרך של מחקר הגיוני ופשוט. מכיון שאומר הוא את הדברים הפשוטים והישרים, אין הוא צריך לפולמוס, ורק דרך אגב בסוף דבריו הוא מבאר לאלו סברות שנאמרו לפניו אין צורך בעקבות ביאורו, ולאלו אין קיום אחר דבריו. אך מנין לו הבטחון הזה בהצלחתו? והרי בודאי יתכן לפעמים שמחקר פשוט והגיוני לא יתרץ לנו את כל השאלות, ולא יבהיר את הדברים כל צרכם.
כאן מבינים אנו ללבו של הלוי, חלק ממוקד דבריו היה ביטול האומרים, גילוי קלון סופרי ההשכלה לעין השמש, באשר זו דרך בטוחה לביטול סמכותם. כאשר אין ספק שידיעתם והבנתם בתלמוד לא הגיעה לקרסולי הענק שבגאונים ההוא. על כן, גם אם מחקרו לא השיג את תכלית הדברים, הרי בודאי רואה הקורא שדברי האחרים לדברי בורות נחשבים בצל בקיאותו וחריפותו. וחם השמש ונמס. ומן הצד השני, גם בעצם התיאוריות ההיסטוריות שהציע הלוי, רואים אנו שמבחינתו האמת וקיומה וקיום התורה תלוי בנכונות דבריו, כי לו יתברר שחלילה גם הוא בטועים, וגם הוא נכשל באותם דברים שכיו"ב הוכיח את קודמיו, א"כ נפלה הגנתו על מסורתינו. ולכן מצדו, ספרו הוא האמת היחידה ואין בלתה במחקר ההיסטורי.
על מאמרו של רד"צ בשבח הדוה"ר, הגיב הלוי: "הארטיקעל של האפמאן... כבר הביאו לי... ומצא חן בעיני מאד, הוא ידבר בקור רוח, אבל אני לא אביט על תהלות ותשבחות. העיקר אצלי הוא הענין עצמו, וזה כתב בטוטו"ד, ואין ספק כלל שהם דברי האפמאן כי הכותבים האחרים לא יוכלו בשום אופן לכתוב ארטיקעל בהשכל ודעת כזה" (אגרת 42). אין ספק בהשכל ודעת של דברי רד"צ, אבל "הוא ידבר בקור רוח". וזו באמת התכונה המייחדת את רד"צ, כתיבתו האובייקטיבית לכאורה.
אבל באמת, סוד חיוניותה של תורת רד"צ, היא היותה תורתו של איש ההלכה, המזיגה וההרמוניה המוחלטת של ההלכה בכל חלק וחלק מתורתו. אם ננתח את תורת הרב הירש, איש התורה שבכתב, הרי לתורתו יש סגנון יחודי משלה, בפרשנות, בהבעה, ובמסרים הרוחניים. אשר אם נפתח את ספר תשובותיו בהלכה (שמש ומרפא), לא נמצא בהכרח את הקו המשותף ביניהם. להיפך, היחודיות של התורה הרוחנית של הרב הירש, מנותקת כביכול משפת ההלכה האוניברסלית. וכך מספר הרב רוזנהיים בזכרונותיו שבני הקהילות האחרות היו מקניטים אותם: "לא יהדות אתם לומדים, אלא הירשיות". ואילו רד"צ, החיל את הניתוח ההלכתי על הסוגיות המחשבתיות, שרגילים לגשת אליהן באופן אחר, ובד"כ גם מי שידיו רב לו בתחום, אינו עוסק בהן במודל הניתוח ההלכתי.
רד"צ היה הראשון שניסח (בהקדמתו לויקרא) את משפט האלמוות היהודי: "אני מודה ברצון כי בשל עיקרי אמונתי לא יכולתי להגיע לידי מסקנה שהתורה לא נכתבה ע"י משה רבינו... אולם... התאמצתי תמיד להסתמך רק על נימוקים כאלה שאפשר היה להכיר בצדקתם גם מתוך השקפה שונה משלי", וכך, אין פרץ ואין צווחה, רד"צ כחוקר אינו מתיימר להיות אובייקטיבי, והרי אין חוקר אובייקטיבי, ואינו אלא מספק למתלבט את הנימוקים אשר אינם צריכים סובייקטיביות ואינם מאפשרים אותה. הוא אף אינו מתיימר לספק את הטיעונים האלו תמיד: "רצוני שיחסם של קוראי מבין היהודים אל נימוקי... יקבע ברוח המימרא של גביהה בן פסיסא, אם ינצחוני אמרו הדיוט שבנו ניצחתם ואם אני אנצחם אמרו להם תורת משה נצחתכם". והוא אף מוסיף, "מקוה אני שיהא בפירושי לכל הפחות כדי לזרז אחרים, המחוננים בכשרונות רוחניים גדולים משלי, לערוך חקירות ולהכשיר את הקרקע לתוצאות רצויות יותר". מתוך הכרה בכך שמלאכת ביאור התורה שבכתב ושבע"פ בהתאם להשקפות המתחדשות על כרחנו בעידן המודרני, אינה מלאכה עבור אדם אחד, הרי דבריו לא באו להכריז על סיום המלאכה, אלא להיפך, על תחלתה. את כתביו ומאמריו מעולם לא ריכז, ולא הפנה אליהם אחרים, תלמידיו ערכו לראשונה רשימה ביבליוגרפית של מאמריו בספר היובל 'לדוד צבי' שיצא לרגל מלאות לו שבעים (לפי הרשום שם: 24 ספרים, ועוד כ300 מאמרים. אין זה כולל דברים רבים שהתפרסמו בסוף ימיו ואחרי פטירתו, וחלקם עדיין בכתב יד, כדוגמת רוב הספר מלמד להועיל). כי אין הדברים תלויים בתורתו ובחדושיו, אלא בדרך שהתווה. רד"צ אינו מבליט את עצמו, אלא ששכינה למראשותיו, וכאשר הוא מרכין ראשו בענוה, אור ה' זורח על כל העם אשר במחנה.
לימוד הרובד המחקרי, אי אפשר לו שייעשה לשם מטרה כל שהיא. אין המדובר לנהוג כאילו לומדים את המקצוע, ובאמת המטרה הנסתרת היא רק למצוא תשובה לשאלה מסויימת. רק מתוך האידיאל של הבירור והלימוד והחקירה, שאינו מבדיל בגישתו בין סוגי הלימוד והבירור השונים (אם כי כמובן יש לימודים הנחוצים יותר, כמו לימוד ההלכה, ואף לגבי מצוות תלמוד תורה יש הבדלים באיכות הנושא הנלמד וטיב החקירה), יכול איש ההלכה להתמודד עם כל המהמורות והקשיים, הבאים לעוסק בנושא תוך חרדה, ומראש הוא נצמד לסוג מסויים של תשובה, ויהבו משליך על חיבור ספציפי אשר יושיעו.
וכך גם לגבי הצד השני, של מחקר תורה והלכה בלי לימוד, אין לו שום קיום עבור איש ההלכה. אין הכוונה לקריאת הטקסט ולהבנת האמור בו, אלא ללימוד תורה לשם לימוד ובירור, לקיום דבר ה' ביד יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה", כפי שמספר תלמידו: "לא ייחס חשיבות לאותם הלומדים ה'מבקרים' אשר מימיהם לא למדו כמנהג הישיבות ולא ידעו לפלפל את הפלפול הנהוג" (ר"י וולגמוט, במאמרו הנז' בהערה 1703). הפלפול הנהוג הוא רוח בית המדרש, וכמובן אינו נהוג רק בעת הזו, אף שהוא לובש פנים חדשות כל דור, הרי גם רבינא ורב אשי עסקו ב'פלפול הנהוג' שהיה רוח בית המדרש בדורם, המתרוקן מכלי אל כלי, יש מיש, מימות משה רבינו עליו השלום.
מצאנו כמה פעמים בהיסטוריה, שאחרי עמוד מנהיג שהוא "בעל מלחמות", עומד להמשיכו, המנהיג שאחריו, "זורע צדקות", ועל קרקע כל המלחמות שעשה הראשון, זורע השני צדקות בלי מלחמה ובלי חרדה, כמו שמצינו באברהם וביצחק, ובעוד רבים. רד"צ מיאן להתערב בשאלת הפרדת הקהילות, וזיכהו ה' לשבת על כסאו שנים רבות ולעסוק בכל חלקי התורה בשובה ונחת, בהשקט ובנעימה.
בזמנו של רד"צ פרח בית המדרש, והוא הפך ליותר תלמודי, כרב שעלה מא"י לבבל, והפכה ממקום של בעלי בתים שכמעט ולא היו בו גדולי תורה, למרכז התורה העולמי, שבסופו של דבר עלה על של א"י. כך עלה רד"צ מהונגריה התורנית, ושיקע פלפולו בבית המדרש, בסופו של התהליך נקרא לכהן פאר אחריו בקודש, הרב אליהו קפלן, העילוי הליטאי בוגר הישיבות, חניך תנועת המוסר, ואחריו רי"י ויינברג, גם הוא בן ישיבה ליטאי. וכי היה אפשר להעלות על הדעת בתקופת הרב הירש, שאדם כזה, שכל כולו הוויית הישיבה הליטאית, יעמוד בראש בית מדרש לרבנים בברלין? רק שאר רוחו של רד"צ יכל להוות ראש גשר עצום כזה, ולחבר את שני העולמות. נכון שאחרי פטירתו החטופה של ר"א קפלן, והרעת המצב בגרמניה לקראת מלחה"ע ה2, התרועעו יסודות הבית הגדול הזה. אבל עינינו הרואות, שאחרי הקמת עולם התורה מחדש בא"י, היה לבוגרי בית המדרש והקהילה החרדית בגרמניה, חלק גדול מאד. מחנכים ומורים, רבני קהילות ומחברי ספרים, ספרי לימוד לבתי ספר, וספרי עיון ודרשות.
אך עולם יחודי זה, לא יכל לפרוח אלא באשכנז, בה המסגרת לכל עזות הרוח ורוממותה, היתה התומה האשכנזית, הסדר והכבוד, ההיררכיה וההנהגה הלאומית. בצדק חרדו רבותינו שבמזרח אירופה מלימוד באקדמיה, או מעיסוק בשאלות אלו, ללא חומת הגנה שכל דבריה כגחלי אש, כדוגמת 'דורות הראשונים'. שכן ההמון מבוהל הוא, ולא ישמע לקול מלחשים, וכי אפשר לסמוך על צעירים חסרי יציבות, החיים באנרכיה של העולם המודרני, שיעדיפו את המסורת העתיקה, על קורס מודרני באקדמיה?
לא כן היה באשכנז, משמצא ר"ע הילדסהיימר את האיש הנכון, והציבו במקום הנכון, דמותו רבת ההוד נעשתה לסמכות עליונה, כנשיא וראש הגולה בימי קדמוננו. וכשיש מקור סמכות, ממנו דורשים הלכה, ממנו מבינים דרכי מחקר, ועל ידיו מתבארות קושיות וסתומות, מה לי אקדמיה, ומה לי כל שאר תחומי והיבטי החיים המודרניים, כי "יש לנו אב זקן". (ור' זירא היה שואל מר' יהודה, מפני מה עיזי מסגו ברישא). אותה ההערצה שנחלו בני הקהלה הזו לרבותיהם, אין למצוא דוגמתה בשום קהילה בלתי חסידית אחרת. גם האב הרוחני, רש"ר, לא זכה להערצה הזו, כאשר המחלוקת על היפרדות הקהילות, ועוד מתיחויות, העיבו על אורו הגדול.
אותה תמימות ואותו ציות לסמכות, שהביאה את יהודי גרמניה של מנדלסון בהמוניהם לנהור אחרי ה'בילדונג' בלי נטות ימין ושמאל, ובלי שום שמץ של עצמאות. הביאה את הקהילות האורטודוקסיות בגרמניה של ימי רד"צ, לשיא של התלכדות סביב נשיאם, בדומה לקהילה ישראלית בימי השופטים, בטרם נגזרו גזרות דרבנן, בלב החיים המודרניים והארציים של ברלין בשלהי המאה ה19 וראשית ה20, האירה רוחניות הקהילות, מתוך חיי המעשה הטהורים, ולא מתוך גדרות וחרדות.
הדבקות וההתבטלות לרב, מתבטאים במעשה הציורי אותו תיאר הרב יונה מרצבך (לפי רב"ש המבורגר: הרב יונה מרצבך, פרקי חיים, עמ' 21): רגעים אחדים קודם פטירתו, לחש רד"צ לר' יונה מרצבך שהוא חוזר בו משתי תשובות בהלכה שכתב, והתלמיד שנתיירא שישכח, נפנה וכתב את הדברים על הכפור שעל החלון! רגע לפני מיתתו, ואין המורה הגדול עוסק בוידוי, או במצבו עצמו, אלא רואה לנכון, מתוך רגש האחריות לקהילתו ותלמידיו, לתקן פסק הלכה שלדעתו מוטעה הוא. ואף התלמיד, שידע שישנם עוד פוסקי הלכה, לא עסק בעת גסיסתו של רבו, אלא בכתיבת סימנים על החלון באצבעו. והיו הדברים מובנים מאליהם, ביחסים נאדרים כאלו בין רב לתלמידיו. אשר מעם מזבחו נלקח למות.
יתכן, שהתלמיד האשכנזי המצוי, לא היה חריף ומפולפל ועצמאי, כעילויים שבישיבות ליטא, שחלק מהם הכרנום בזקנותם, כעומדים בראשות הישיבות בא"י. הלכך בעיני הלוי: "בארץ אשכנז, הארטהעדאקסים המעטים גם אצלם כמעט שהתורה אבדה שהרי הרוב הגדול מהרבנים הצעירים הנם עמי הארצים וכמעט כל הסעמענאריסטים בורים פשוטו כמשמעו" (אגרת 86). אפשר בהחלט שלעומת העילויים הנזכרים, היו תלמידי בית המדרש יותר סטנדרטיים, אבל קשה לקבוע שהיו בורים "פשוטו כמשמעו", שהרי בהמ"ד לרבנים בברלין היווה המוסד היחידי מבין הישיבות הלומדות תלמוד, שבחן את תלמידיו בבחינות סדרתיות על החומר התלמודי, ורמת השיעורים אליה נכנס התלמיד נקבעה לפי תוצאות המבחנים. (אגב, בכתב היד של החיבור 'על התפלה', אכן ניכר היה במקומות שונים שהדברים נכתבו גם עבור אלו שאינם בקיאים בספרותינו כל צרכם).
רד"צ היווה עבור תלמידיו חזות הכל, העומד בראש. מציאות שאיננו מכירים בתרבותינו, שאותה הכתובת לה אנו נדרשים בביאור הגמרא והראשונים, נידרש לה לפסיקת ההלכה, ואותה הכתובת שמנהלת את עניני הקהילה, היא זו שתדריכינו במדע ומחקר. למרות היותו קר רוח, כתכונת אנשי אשכנז באופן כללי, וכראוי לאדם גדול ומנהיג בעמיו, כפי שתיארו תלמידיו כיצד בעת שברון לבו הגדול אחר פטירת בנו בגיל צעיר מתוך יסורים, מיד השיב נפשו בלימוד התורה החביב עליו. שאר רוחו, ועמידתו תמיד כבן המתחטא לפני אביו, הורגשו סביבותיו (היה מכבד את ה' בגרונו, בעברו תדיר לפני התיבה בנעימה), ותלמידיו תיארו בערגה לא רק את תכונתו האישית, עניו וסבלן כהלל הזקן ("מוכן היה לשמש את הקטן שבתלמידיו, ומימיו לא נעלב, ואין איש יכול להעליבו", ליפשיץ הנ"ל הערה 1702). אלא גם את הקשר הקרוב לבוראו: "כיצד התגבר האיש הזה אשר אך בקושי עצר כח לקום על רגליו על חולשתו, והתייצב לפני בוראו בשעת תפלה במרץ נעורים" (שם). את מחויבותו ודבקותו במטרה מתאר הרב מרצבך (וכן רא"א קפלן), כיצד שעה קלה לפני פטירתו ביקש את משקפיו ואת הגמרא ממנה תכנן לומר את השיעור באותו יום. ככהן בעבודתו על המזבח, מוקף תלמידיו החרדים למוצא פיו, ומכין את התורה שבדעתו להנחילם, נלקח לשמי מעלה. ובו ביום, יט' חשון תרפ"ב, עמדו תלמידיו לפני מיטתו, וקראו "זה שעתיים שכבה נר המערבי, ויהדות המערב נתייתמה"...
יחודו של רד"צ היה בהרמוניה בין כל חלקי דעתו ותורתו, וכשיש הרמוניה אין מתח ואין חרדה, והאיזון נרכש אצל התלמידים. היכולת האינטלקטואלית והמנטלית להכיל את כל חלקי העבודה, אינה יכולה לעבור בירושה מרב לתלמיד, אבל יכולה היא לנסוך בטחון בתלמיד, לספק לו את ההשראה והרוגע, ואת הנאמנות למסורת, הנובעת גם מההתגשמות הרוח המסרתית בבית המדרש בו גדל, ללא מתח ופחד.
אפיינית ליוצאי גרמניה היא תפיסתו את חיי המדינה שסביבו, לא כ"גלות" גרידא, קשר רשעים שמטרתינו היא להיטיב מצבינו בו. אלא כמו תמונה תנכי"ת, בה מצפים אנו מהמלכים והשרים לנהוג בהתאם ליראת אלהים, ור"י ליפשיץ (שם) מספר כיצד הגיב רד"צ ברגש לתחילת התמוטטות מעמד הקיסרות בגרמניה, וכשקולו רועד אמר שהדברים באו לידי כך, משום שהקיסרות לא מחתה מספיק ב"משפט פריטש", ובכך הידרדר כבוד שמים בממלכה הגרמנית... אגב, במשפט זה, נדרשו השלטונות אליו כראש הרבנים, והוא העניק לנושא חוות דעת מדעית. רד"צ לא זלזל באינטלגנציה של ה'גויים' ע"י נתינת דברי דרוש מליציים שכל דרשן בעל רטוריקה יכל לכתוב בשעה קלה, ואף לא ציפה לאיזה 'וורט' שיפול לפיו משמים ויטה את ה'לב מלכים ושרים'. אלא "עשה אז לילות כימים ובמשך חדשים רבים עבד עד שלש בלילה כדי להשלים את חוות דעתו המדעית המדוייקת שהיתה גדולה בהיקפו של חיבור" (ר"י וולגמוט, שם. הוא מזכיר חיבור זה גם במלמד להועיל ב נה, ותקציר של החיבור התפרסם ב'שמעתין' 85, תשמ"ו, עמ' 85).
יש מקום לתהיה, האמנם היופי והפשטות שבדבריו, כולם שיקוף מדוייק של בניית הדברים בדרך לימודו, "כמין ימא לטיגני", או שישנה בכל אופן איזו מלאכותיות, איזה תחכום המביא לידי מבנה שנראה פשוט וחסר פניות?
והנה השיטה אותה פיתח רש"ר הירש באריכות בכל חבוריו, העוסקת ברוח הדברים ברמה האינדבידואלית, מנקודת המבט הסובייקטיבית של בן המאה ה19, לא רק במשמעות של דברי התורה והנביאים, אלא גם במשמעות המלים, בצליל שלהן, בקשרים האינטואיטיביים שיש ביניהן. אינה באה לידי ביטוי משמעותי בפירושי רד"צ לתורה. ואין היא מתאימה כ"כ למהלך מחשבתו, (שכן אין הדברים ניתנים להוכחה, במקביל להרבה תורות רומנטיות אחרות ששררו במאה ה18, שהמקדם העיקרי שלהם היה חינן וקסמן). ואילו בחיבור' על התפלה', נראה שרד"צ משתמש יותר בדרכו של רש"ר, בהבנת עבודת ה', ובהסברת דברי רבותינו על התפלות. מכאן מסתבר, כפי שהיה ראוי להניח, שבבית המדרש לרבנים נהגתה תורת רש"ר גם בפי רד"צ, ורק בפנותו לחיבוריו על המקרא השתדל להקציעם ולבססם באופן שיתאים ל'הערות מוקדמות כלליות' אשר קבע בהקדמתו לויקרא. והרי ודאי מן הראוי הוא, שעבודה שבלב של תלמידי בית המדרש בברלין, תהיה על פי תורת הרועה הרוחני הרש"ר.
אין תלמידיו של רד"צ מתאמצים תדיר ליישב דבריו, או להתפלמס על נכונות טענותיו השונות, כי ההערצה הזו, אינה מבוססת בהכרח על האמונה בצדקת הרב בכל דבריו. הטיעונים שהוליד מוחו, אינם אלא חלק מפירותיו, ואין להעתיק את נקודת המשקל על נצחיות הפירות האלו. אלא על זיוו של האילן, על הכח המוליד שהנחיל לבאים מכחו. קבלתם המוחלטת את דבריו, נבעה מן היחס המיוחד שבינו לבינם, שהוא הרב ונשיא קהל עדת ישראל, והם תלמידיו הכפופים לו, הצייתנות היתה תפקידם, אבל לא נבעה מפולחן טקסט, מהפיכת כתביו לקאנון המתיימר להיות נצחי ופותר את כל הבעיות. אלא מהקבלה המוחלטת של דרכו.
האקרוסטיכון הפשוט שעל מצבתו, מסיים: "זך מדעו – נעם טעמו, לנצח יחיו בעלומים", ומשקף את הקשר הבריא והפשוט שבין רד"צ לתלמידיו, השואפים לראות אותו בעלומיו, כפי רעננות מחשבתו וצלילות דעתו עד רגעיו האחרונים. רוח החיים הזו היא הזורמת בחיבוריו המופלאים, ולנצח תחיה בעלומים.