כתב המרדכי פרק י"נ ע"ד השיב מוהר"ם על ראובן שטען על אמו שאביו צוה לתת לו כך וכך ופסק דאע"פ שבפניה צוה והיא שותקת אין צריך לקיים מאחר שלא חלק כל נכסיו אמנם בתשובת ראב"ן ריש אלמנה ניזונת במרדכי ופרק מי שמת דף רנ"ז ע"ב משמע דאם צוה לפניה ושתקה הוי מחילה ואפי' אם אח"כ רוצה למחות אינה יכולה וכן פסק מהרי"ו בתשובה סימן י"ט וכתב שם דאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא תטרוף דעתו עליו בחליו וכן משמע בתשובת מרדכי פרק זה בורר דף רפ"ה ע"ד וכתב מהרא"י בפסקיו סימן פ"ו דאם צוה בעלה בפניה הרבה דברים ואמרה לדבר א' אין ולשאר דבריו שתקה כ"ע מודו דלא הוי שתיקה מחילה וע"ש כב"י בח"ה סי' ק"ו כתב הרמב"ן על ראובן שמת וצוה ליתן מקצת נכסיו להקדשות ופרעה האלמנה מקצתן ומתה והיורשין אינן רוצין לפרוע השאר באמרם שאין לאמן הכתובה מאחר שהתחילה לפרוע ובדעתה היה להשלים ולקיים צוואת בעלה הוי כאילו הודית בשעת מיתה שנשארו מנכסי בעלה יותר על הכתובה לקיים צוואתו וחייבים היורשים לקיים צוואתו אפילו ממטלטלים וכ"כ הרשב"א ואינו נכון דאף אם התחילה לפרוע שמא מחלה אותו מקצת שפרעה ולא נתחייבו יורשיה לפרוע המותר כי אפשר שלא היה בדעתה לפרוע עכ"ל: