יהיה הפועל והצורה לתכלית אחד, אמר אריסטוס בספר השמע במאמר שני פרק א' מכלל שלישי. וכבר יקרה שתהיינה הסבות השלש ?בהוויום הרבה מן הדברים ההוים, אחת בנושא (ובזמנו), ג' בבחינה וביחס, ר"ל הפועל והצורה והתכלית, וזה מבואר בדברים אשר יתילדו בדומיהן במין, משל זה שהסבה הפועלת לאדם אמנם היא צורת אדם והיא אחת במין, והסבה התכליתיית לו בהויה אמנם היא צורתו גם כן, לפי שהיא כאשר השלימה הפועל תחדל מן ההנעה, הנה היא בבחינתה אל התנועה תכלית, ובבחינתה אל הנמצא המתהוה צורה, ובבחינתה אל המהוה פועלת, הנה אלו השלש סבות הן בהויה אחת בנושא ושלש בבחינה:
אשר א"א מבלעדיהם, רוצה בזה כי התמדת ההויה ?וההפסד אי אפשר מבלתי אלו המינים:
אשר אי אפשר עמידת אישיו, הרצון בזה אי אפשר עמידת אישיו אלא מדת זמן מה ולזה תמשך ההויה וההפסד להשארות מיניו:
ושיתהוה ממנו תכלית מה שאי אפשר להתהוות תנועה המשתנה, הרצון בזה מפני ההויה שיגיע ממנו השלם שאפשר להתהוות. אמר תנועת המשתנה שהרצון בזה השנוי שהוא תנועת ההויה במינים מתחלפים כדי שיגיע השלם וכו':
תתחייב לו ההרחקה. פי' לפי שמאמין שהכל מפני התכלית כלומר מציאות האדם, וההרחקה היא זאת שימצא כל מה שימצא זולת האדם ללא תכלית המציא הדבר ההוא תחלה:
כהקדים ההרגשה לשכל, פי' שפועל ההרגש הוא קודם לפעולות השכל שהשכל מתעורר מן ההרגשה על הגזרה הכוללת:
אפשר שיהיה הכנוי שב אל הפעול, שהוא האדם:
שיש נמצאות אי אפשר מציאותם כו', כאלו תאמר הארץ נבראת תחלה וממנה נבראו הצמחים והבעלי חיים והאדם:
הטביעו השם ית' עליו, פירוש ששם בטבעו שימשול על כל בעלי חיים זולתו: