Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Ki Teitzei, 3

תקנת השבים
פרשת השבוע מזמנת לנו דוגמה נאה להומניות של ההלכה, כמו גם לדרך הפרשנות של חז״ל לתורה. נקודת המוצא שלנו היא הפסוקים האלה:

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט, וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף. פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ. (דברים כה, א-ג)

הפסוקים אינם נלמדים כפשוטם, שכן משתמע מהם שבדין אזרחי קיים עונש מלקות, ולא כך קובעת ההלכה. אולם ענייננו הפעם אינו בכך, אלא במילים החותמות את הקטע: ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״.

חז״ל למדו מכאן עקרון יסוד: שיקומו של עבריין שריצה את עונשו. בתחילת הקטע קוראים לעבריין ״הָרָשָׁע״, כלומר האשם, ואילו בסופו, משנענש ולקה, הוא נקרא ״אָחִיךָ״. על כך אמרו חז״ל: ״כל היום קוראו רשע – ומִשֶּׁלקה קרָאוֹ אחיך״.¹רש״י על אתר, על פי ספרי דברים על אתר.

מכאן מסקנה הלכתית נקודתית – ומסקנה כללית. הדין הנקודתי נוגע לעבֵרות שעונשן כרת. כרת הוא העונש המצוין בתורה כמה פעמים בביטויים כגון ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״. במקרים רבים אנו מפרשים שדין זה נועד להתבצע בידי שמים, ואילו בית הדין, מצדו, אינו הורג את העבריין אלא מענישו במלקות. מהעיקרון ״מִשֶּׁלקה קרָאוֹ אחיך״ לומדים כאן כי עונש המלקות הזה מבטל את העונש האלוהי. עכשיו, משלקה העבריין, הוא אחיך, כלומר לא ייכרת מהָעָם – והוא פָּטור.²משנה, מכות ג, טו.

אך ישנה כאמור גם מסקנה הלכתית כללית הרבה יותר. חז״ל למדו מכאן שעבריין, לאחר שנענש כראוי לו, חוזר למעמדו הקודם. למשל, מותר לו להיות עד, ועברו הפלילי אינו פוסל את עדותו. הכתם שהעיב על אישיותו היה זמני, לא קבוע. חוטאים נועדו להִשתַקֵּם.

זה היסוד לתקנה מיוחדת שתיקנו חז״ל, ״תקנת השבים״, שנועדה להסיר מכשולים מדרכו של החוזר בתשובה. המשנה מספרת כי רבי יוחנן העיד (מסר עדות על הלכה פסוקה שלמד) ״על המריש הגזול שבנאו בבירה, שייטול את דמיו, מפני תקנת השבים״.³משנה, גיטין ה, ה. כלומר, אדם שגזל קורת עץ והשתמש בה לבניין, יחזיר לנגזל את ערכה הכספי, ולא אותה עצמה.

הכלל הוא שבמקרה גזל, הצד האשם חייב להחזיר את הגזלה לבעלים החוקיים: ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל״ (ויקרא ה, כג). קל להבין מדוע. אילו הותר לגזלנים לפצות את הנגזלים במקום להחזיר את הגזלה עצמה, היה בכך משום היתר בפועל לקנות חפץ בכפייה: לגזול אותו ולשלם עליו. זה היה עוול מובהק.

ובכל זאת, הדין הזה מושעה במקרה שהחזרת הגזלה תסב לגזלן נזק גדול מאוד. במקרה המתואר במשנה, כדי להחזיר את הקורה יהיה צורך להרוס את הבניין שהיא ניצבת בו. גזלן עשוי לחוש רגשי אשמה וחרטה, ולרצות לתקן את אשר עיוות; אבל אם הדבר יהיה כרוך בהפסד חסר פרופורציה – לא רק ויתור על הקורה שגנב, אלא אבדן של בית שלם – הוא עלול להחליט שהחזרה בתשובה עולה לו ביוקר מוגזם, ולהימנע מהשבת הגזלה.

יהיו שיגידו: למי אכפת? האיש גזלן. זכויותיו של הזכאי, בעליה המקורי של הקורה, הן החשובות; לא זכויותיו של האשם. אכן, הגזלן הפר את החוק, והוא איננו ראוי לרחמי בית המשפט. אבל ההלכה החליטה אחרת. הבעלים צריך כמובן לקבל פיצוי על ההפסד; אלמלא זאת, העוול היה זועק לשמים. אבל עלינו להתחשב גם בעבריין בדבר מסוים: עלינו להסיר כל מכשול מדרך שיבתו אל שמירת החוק. חכמינו הבינו היטב שעיקרון זה אינו אמור בתורה, איננו מדאורייתא. כדי לממשו עליהם לפעול ולתקן תקנה, תקנת השבים. אולם הם לא היו עושים זאת אלמלא הרגישו שזוהי רוח התורה.

הם לא הסתפקו בכך. בגמרא מצוטטת ברייתא ובה עיקרון יוצא דופן: ״הגזלנין ומַלוֵי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו״.⁴בבא קמא צד ע״ב. הכוונה היא לגזלנים המבקשים לחזור ממעשיהם הרעים ומשיבים את הגזלה מרצונם. הגמרא מסבירה שדין זה יסודו במעשה שהיה:

מעשה באדם אחד שבִּקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו: ריקה! אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוֵי רִבּיות שהחזירו אין מקבלין מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו.⁵שם.

כמובן, הדבר אינו אמור בגזלן שהובא לדין, אלא רק במי שמתוקף מצפונו החופשי בלבד החליט להתוודות ולתקן את העוול. הכלל הזה גם אינו חל במקרה שהגזלן מחזיק ברשותו את הרכוש הגנוב. זו גם אינה הנחיה משפטית; הבעלים החוקי עדיין יכול לתבוע את הגזלן לדין. יש שהרחיקו לֶכת ואמרו שהברייתא לא נאמרה כהלכה לדורות, שהרי היא פותחת פתח גדול לגזלנים להעמיד פנים שחזרו בתשובה וליהנות מן הגזל בלי עונש.⁶ראו ״מגיד משנה״ על הלכות גזלה ואבדה א, יג. ועדיין, למרות הכול, הרמב״ם כותב:

כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נטל נשמתו ממנו... ואף על פי כן, אם לא הייתה הגזילה קיימת, ורצה הגזלן לעשות תשובה, ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה – תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים...⁷משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה א, יג.

עיקרון נוסף שחכמינו ניסחו, הפעם על בסיס מצווה מן התורה, קובע שאין להזכיר את עברו של החוטא. אסור לומר לבעל תשובה ״זכור מעשיך הראשונים״. העושה כך חוטא בהונאת דברים, האסורה על פי הפסוק ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ (ויקרא כה, יז).⁸משנה תורה, הלכות תשובה ז, ח. אחד החרמות שהטיל רבנו גרשום מאור הגולה חל על מי שמזכיר בפומבי את מעשיו הרעים של בעל תשובה.⁹הרב יואל הכהן מילר (עורך), תשובות חכמי צרפת ולותיר, וינה, 1881, סימן כא.

הדינים והתקנות הנוגעים לשבים מחטאם רבים ומורכבים, ואינני מנסה לתמצת אותם פה. אולם ברור כי מקדמת דנא שאפו חכמינו לאזן בין רדיפת הצדק לבין הרצון לסייע לפושעים ולחוטאים למצוא את דרכם חזרה לחברה ולחיים המהוגנים. את כתב המינוי שלהם למשימה זו כתב הנביא יחזקאל:

וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר, כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ, וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים, וְאֵיךְ נִחְיֶה? אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה׳ אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים! וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? (יחזקאל לג, י-יא)

רעיונות אלה הקדימו את זמנם במאות רבות של שנים – ואפילו היום יש לנו מה ללמוד מהם. צדק גמולִי אינו עומד בניגוד לכבוד האדם ולחירותו. להפך: הוא מבוסס עליהם. ההלכה שואפת לא רק להגן על זכויותיהם של נפגעי עברה, אלא גם לעזור לעבריינים לבנות את עתידם. היהדות מייחסת אשמה למעשים, לא לאנשים. המעשה, לא האדם, הוא הראוי לגינוי. משֶריצה העבריין את עונשו וחזר בו מחטאיו הוא שב ונהיה ״אָחִיךָ״.