והתודית בקימך כל אלה ביערתי כל מעשרות קדשים. זו היא מצות וידוי מעשרות בשנה הרביעית לשמיטה מדכתיב (בפרשת תבא) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלשית וגו' ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגו'. ופרטי דיני' מבוארים בפרק בתרא דמע"ש ובירושלמי שם. אלא דלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב והתודית בקימך כל אלה. מגומגם קצת דמשמע דקאי על כל אלה הנזכרים למעלה. ובפרט במה שכתב כל מעשרות קדשים. וא"כ גם מעשר בהמה טעון וידוי. וגם מקרא ביכורים שייך לוידוי מעשר. וזה לא אשכחן. וממתניתין דפרק בתרא דמע"ש מתבאר איפכא עיי"ש וברמב"ם (פי"א מהלכות מע"ש). ובלא"ה ע"כ הך לישנא לאו דוקא. שהרי הזכיר למעלה בינתיים כמה מצוות שאין להם שום שייכות כלל לוידוי מעשר. ואפשר לומר דמש"כ כל אלה לא אדלעיל מיני' קאי אלא אדבתרי' ושייך ללשון הוידוי שצריך שיתודה ולומר כל אלה ביערתי כל מעשרות קדשים. ומעשר בהמה אינו בכלל סתם מעשרות. וכוונתו בזה ללשון המשנה שם. דתנן כיצד הי' הוידוי בערתי הקדש מן הבית זה מע"ש ונטע רבעי. נתתיו ללוי זה מעשר ראשון. וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאין מעכבין את הוידוי. מן הבית זו חלה עיי"ש. וכוונת הגאון ז"ל לומר שצריך להתוודות על כל אלה שטעונין וידוי בפרטות. ולא על כולם בדרך כלל. והכי משמע ודאי מפשטות לישנא דמתניתין שם. אף דמדברי הרמב"ם שם לא משמע הכי עייש"ה. וכן כתב בהדיא בפי' המשנה שם והביאו בתוס' יו"ט (שם משנה י"ג) עיי"ש. אבל יותר נראה דדברי רבינו הגאון כפשוטן. ודבריו מבוארים ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי (פרק בתרא דמע"ש) אית תניי תני כל המצות שבתורה מעכבות את הוידוי. ואית תניי תני כל המצות שבפרשה מעכבות. רבי אחא בר פפא בעי קומי ר"ז אפי' הקדים תפילה של ראש לתפילין של יד. א"ל אף אנא סבר כן עיי"ש. ומתבאר מלשון הירושלמי דהילכתא כתנא קמא דכל המצות שבתורה מעכבות את הוידוי. שאם עבר על אחת מן המצות שבתורה אינו מתודה. דהרי הכי ס"ל לאמוראי בגמרא שם. דלר"א ב"פ ור"ז אפי' הקדים תפילין של ראש לשל יד אינו מתודה. ולפ"ז הא דתנן במתניתין דלקט שכחה ופאה אין מעכבין את הוידוי היינו לומר דאע"פ שלא התודה עליהן בפרט קיים מצות וידוי. אבל ודאי אם עבר על מצותן שלא נתנן לעניים לכ"ע אינו יכול להתודות. שהרי אפי' לאידך תנא דפליג ואמר דרק כל מצות שבפרשה מעכבות את הוידוי. מ"מ לקט שו"פ שנזכרי' בפ' כדתנן התם לגר ליתום ולאלמנ' זה מ"ע לקט שו"פ ודאי אית לן למימר שמעכבין את הוידוי. וא"כ מתניתין דלא כמאן. וגם מסתימת דברי הירושלמי משמע דמתניתין אתיא שפיר לכ"ע. מדלא מזכיר התם כלל עלה דהך פלוגתא דתנאי ממתניתין. ולומר דמתניתין מסייע לחד מינייהו ודלא כאידך. כדרך התלמוד בכל כיו"ב. אלא ודאי כדכתיבנא דמתניתין אין לה ענין לפלוגתא דהנך תנאי כלל. ועפ"ז צ"ע לדעת הרמב"ם בפיה"מ שכתב שאינו מתודה בפרט על כל אחד ואחד. אלא אומר כלשון הכתוב בפרשה. וכן משמע מדבריו בהלכות מע"ש שם כמשכ"ל. ולפי מה שביארנו מוכרח מדברי הירושלמי איפכא. וראיתי בפיה"מ לר"ש עדני ז"ל שכבר הרגיש דע"פ הירושלמי ע"כ צריך לפרש מתניתין כמש"כ. אלא שהקשה על זה מדקתני בתוספתא לקט שכחה ופאה אין להן וידוי. ומשמע מזה דאינן בכלל מצות וידוי כלל ואפי' עבר עליהן ולא קיימן אין מעכבין את הוידוי עיי"ש. ודבריו תמוהים. דמלבד דתוספתא זו לא מצאתי בשום דוכתא. ואף שראיתי בתוספתא (פרק בתרא דמע"ש) דרבי יוסי דריש לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני. ולא הזכיר שם לקט שכחה ופאה כלל עיי"ש. ומשמע דס"ל דאין צריך להתודות על לקט שו"פ. מ"מ אין מזה שום ראי' לומר דאפי' עבר ולא קיימן יכול להתודות. ועוד דבתוספתא שנדפסה מכת"י אין הגירסא כן עיי"ש. ואפי' את"ל דר"י בתוספתא ס"ל הכי. מ"מ תנא דמתניתין דס"ל שצריך להתודות על לקט שו"פ י"ל שאם עבר ולא קיימן מעכבין את הוידוי. ועוד דגם אם הי' נמצא לשון זה בתוספתא אין מזה שום סרך ראי' כלל. דאדרבה מלשון התוספתא זו משמע רק שאין צריך להתודות עליהן. אבל מ"מ שפיר י"ל דמעכבין את הוידוי שעל המעשרות. דלא קרינן בי' לא עברתי ממצותיך. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דלפי דברי הירושלמי ע"כ מוכרח דמאי דתנן במתניתין דלקט שו"פ אינן מעכבין את הוידוי היינו רק לומר שיצא י"ח וידוי אע"פ שלא הזכירן בוידויו. אבל כשלא קיים מצותן ודאי אינו יכול להתוודות לכ"ע:
ולכאורה צ"ע בזה במאי דאמרינן בסוטה (פרק עגלה ערופה מ"ח ע"א) דתנן יוחנן כה"ג העביר הודיית מעשר. מאי טעמא אריב"ח לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי' ללוים ואנן קיהבינן לכהנים. ופריך ולודי אשאר מעשרות. ומשני אמר ר"ל כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון שוב אינו מתודה על שאר מעשרות. מ"ט אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחלה עיי"ש. והשתא מאי פריך ולודי אשאר מעשרות. והא אפי' את"ל דס"ל לתלמודא דידן כהאי תנא דקאמר בירושלמי דרק כל המצות שבפרשה מעכבות את הוידוי. הא מעשר ראשון כתוב בפרשה. וכיון שאנו עוברין על מצותו. דרחמנא אמר יהבי' ללוים ואנן יהבינן לכהנים. ודאי לכ"ע מעכב את הוידוי שלא יתודה כלל. מיהו נראה דלק"מ דכיון דמה שאין נותנין ללוים אלא לכהנים הוא ע"פ תקנת עזרא ובית דינו פשיטא דאין בזה עבירה כלל ואדרבה אם יעשה שלא כתקנת עזרא עבירה היא בידו. הילכך אית לן למימר דלכ"ע אין זה מעכב את הוידוי. אי לאו טעמא דמפרש שפתח בו הכתוב תחלה. אבל כשעבר עבירה אפשר דגם לתלמודא דידן אפי' הקדים תפילין של ראש לשל יד אינו מתודה. ומעתה אם כן נראה דהילכתא הכי כדמוכח מהירושלמי שם כמשכ"ל. אף שאין זו שיטת הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש ודבריו צ"ע בזה ואין להאריך. ומעתה נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. ודבריו מדוקדקים היטב ונכונים כפשוטן במש"כ והתודית בקימך כל אלה. משום דכל המצות מעכבות בוידוי מעשרות:
ועדיין צריך ביאור מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל גם מצות ביעור מעשרות דנפק"ל בספרי (פרשת ראה פיסקא ק"ט) ובירושלמי (פרק בתרא דמע"ש ה"ג) מדכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' עיי"ש. אלא דאין קושיא זו על רבינו הגאון ז"ל בלבד. אלא גם על כל שאר מוני המצות יש להקשות כן. שכולם לא מנו עשה זו. וכבר ראיתי לאחד מן האחרונים ז"ל שנתעורר בזה והניחה בקושיא. ואמנם נראה דלדרכו של הרמב"ם וסייעתו דכל שתי מצוות שבאו בדבור אחד אינם נמנין אלא במצוה אחת. א"כ כאן דמהך קרא דמקצה שלש שנים וגו' נפק"ל ג"כ עיקר מצות מעשר עני כמש"כ הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מתנות עניים ה"ד. ובסה"מ עשין ק"ל) עיי"ש. וכן הוא בשאר ראשונים. וכיון שכבר נמנית מצות מעשר עני שוב אין למנות מצות ביעור מעשר בפ"ע. ואפי' לדרכו של הרמב"ן ז"ל וסייעתו דבכל כיו"ב מונים כל חדא בפ"ע מ"מ כבר כתבתי לעיל (עשין פ"ז פ"ח) דהיינו דוקא היכא שבלשין הכתוב נפרטו בפירוש כל חדא באנפי נפשה. אבל היכא שלא נפרטו כל חדא וחדא אלא נזכרו בשם אחד שכוללן שתיהן. גם לסברתם אין נמנין אלא באחת. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) לענין לאו דלא תאכלו על הדם. כי לשון התורה נתפוש במנין המצוות עיי"ש. ובלא"ה לדרכו של רבינו הגאון ז"ל דכל מצוה דלית בה נפק"מ לעיקר דינא אלא לענין לעבור עלה בשני לאוין או בשתי עשין. אינה נמנית מצוה בפ"ע. כמו שביארנו בכמה מצות כיו"ב. א"כ כאן דכל כמה שלא קיים מצות ביעור אינו יכול להתודות ולקיים מצות וידוי מעשרות. כדכתיב בוידוי בערתי הקדש מן הבית. ונמצא דאפי' לא הי' הביעור מצוה הי' חייב לבער כדי לקיים מצות וידוי שהביעור מעכבו. ואם אינו מבער הרי הוא עובר בעשה דוידוי. כההיא דאמרינן בפסחים (פרק אלו דברים) ערל שלא מל וטמא שלא נטהר כדי לעשות פסח חייב כרת על הפסח שלא עשה. כמבואר (שם ס"ט ע"א) עיי"ש. הרי דאע"ג דהשתא כמו שהוא ערל וטמא לא חזי לפסח ורחמנא דחיי'. מ"מ חייב כרת על הפסח משום שחייב למול ולטהר עצמו כדי לעשותו בזמנו ואע"ג דלענין דרך רחוקה איכא למ"ד דאפי' הוא חוץ לאיסקופת העזרה פטור מלעשות פסח משום דרך רחוקה. ולא מחייבינן לי' ליכנס כדי שיתחייב. שאני התם דגלי קרא. וכמבואר שם לקמן (בפרק מי שהי' טמא צ"ד ע"ב) דפרכינן אר"א דאמר מאיסקופת העזרה ולחוץ. ואע"ג דמצי עייל ול"א לי' קום עייל. והתניא ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר"א. ומשני אמר אביי דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. ופירש"י וז"ל דרך רחוקה לטהור פטרה תורה והרי הוא בדרך רחוקה. דחוץ לעזרה דרך רחוקה הוא. דילפינן מריחוק מקום דמעשר. מה להלן חוץ למקום הכשרו וכו'. הילכך לא אמרינן לי' קום עייל וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהתם בהדיא גלי קרא לפטרו אע"ג דמצי עייל. שהרי מטעם זה פטרו הכתוב מכרת כשלא עשה פסח. אבל אי לא גלי קרא ודאי הו"ל למימר דחייב ליכנס ולעשות פסח. ואי לא עביד הכי חייב כרת. אע"ג דכל זמן שהוא בדרך רחוקה לאו בר חיובא הוא. וכה"ג כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות חגיגה ה"ב) דהמקמץ והמצרף נחושת והבורסי חייבין לטהר גופן ומלבושן ולעלות לרגל ליראות עם כל ישראל. וכתב בכ"מ בשם מהר"י קורקוס דאע"ג דבברייתא קתני דפטורים מדכתיב כל זכורך יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך מפני שריחן רע. מ"מ ס"ל דלא ממעטינן להו אלא בעודם במאיסותם עיי"ש בדבריו. ורצה לומר דא"כ מחייבי ליטהר ולעלות ליראות. והא דקתני פטורים. אינו אלא לענין שאם עלו קודם שטיהרו גופן ומלבושן לא קיימו מצוה ולא יצאו ידי חובתם. והר"ב פר"ח במים חיים שם כתב דמקורו של הרמב"ם מהירושלמי. דקתני התם מוכי שחין ופולפוסין פטורין מן הראיי' דכתיב בבא כל ישראל. ומשמע דוקא דומיא דמוכי שחין שאין יכולין ליטהר. אבל בורסי וכיו"ב כיון שאפשר להן ליטהר הרי הן ככל ישראל עיי"ש. ובמש"כ המהרי"ט (בשניות חאה"ע סי' י"ד) עייש"ה. וא"כ הכא נמי כשלא ביער ומשום זה לא יוכל להתודות לקיים מצות וידוי. מלבד מה שעובר על מצות ביעור עובר ג"כ על מצות וידוי. משום שחייב לבער כדי שיוכל להתודות. והא דכתיב גבי וידוי כי תכלה לעשר וגו' פירושי כאשר תכלה. וכמו שפירש"י שם כשתגמור עיי"ש. ואין פירושו אם תכלה. דנימא שהטיל הכתוב תנאי בדבר שכל זמן שלא כלה מעשרות לא רמיא עלי' חיובא דוידוי. שהרי כתוב אחריו בשנה השלישית. א"כ קבע לו הכתוב זמן. ועוד דהרי ודאי ביעור מעשרות מצוה היא וחיובא רמיא עלי' לבער. ולא שייך בזה לשון תנאי לומר אם תכלה דמשמע דבדעתו תליא. וכן מתבאר מדברי החנוך (מצוה תר"ז) שכתב וז"ל שנצטוינו להתודות לפני השם ב"ה וכו'. והעובר על זה ולא התודה וידוי מעשרות בזה"ב ביטל עשה זו עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב הדבר בהחלט בלא שום תנאי בדבר. וכן מתבאר מלשון הרמב"ם בסה"מ (עשין קל"א) עיי"ש. והיינו כמש"כ דאפי' כשלא כלה עדיין מעשרותיו עובר בעשה זו מטעם שביארנו וא"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל ודאי מצות ביעור מעשרות אינה נמנית: