וברכת בשבעך ברון. מ"ע דברכת המזון מקרא דואכלת ושבעת וברכת וגו' היא מ"ע נמנית לכ"ע. שהרי הדבר פשוט ומבואר בכמה דוכתי דברהמ"ז לאחריו דאורייתא. אלא שראיתי להרשב"ץ בזה"ר (עשין כ') שכתב וז"ל ובמס' חולין מפורש דארבע ברכות אינן אלא מצוה אחת לא ארבע מצות. שהרי כשנתן רבינו הקדוש ארבעים זהובים שכר ברהמ"ז לאותו האיש. למדו משם שאין עשרה זהובים שכר כל מצוה אלא עשרה שכר כל ברכה וברכה. שאילו היו עשרה זהובים שכר כל מצוה ומצוה. לא הי' נותן לו אלא עשרה זהובים. שאין ארבע ברכות אלא מצוה אחת עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו שנסתפק בזה לומר דכיון שיש בברכת המזון ארבע ברכות יש למנותן ארבע מצות. אלא שהביא ראי' מסוגיא דחולין (פרק כיסוי הדם פ"ז ע"א) דאינן אלא מצוה אחת. ובאמת הוה מצי להביא ראי' מיד מריש הסוגיא שם. דאמרינן איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה. למאי נפק"מ לברכת המזון. אי אמרת שכר מצוה אחת היא. ואי אמרת שכר ברכה הויין ארבעין וכו' עיי"ש. הרי מפורש בהדיא דארבע ברכות של בהמ"ז מצוה אחת הן. ולא ידעתי למה הוצרך הרב ז"ל לדייק כן מדלקמן. כיון דכאן מפורש בהדיא הכי. גם מה שהוצרך ללמוד משם דאינן ארבע מצות הוא תמוה. דהרי ברכה רביעית דהיינו הטוב והמטיב קיי"ל דמדרבנן היא. דהכי מסקינן (בפרק שלשה שאכלו מ"ו ע"א) עיי"ש. וא"כ פשיטא דעכ"פ ארבע מצות ליכא ולכל היותר אי אפשר שיהיו יותר משלש מצות. ואמנם עיקר דבריו תמוהים לכאורה. דמהיכא תיתי שיהיו כאן יותר ממצוה אחת. מאחר דאין לנו בזה בתורה אלא עשה אחת בלבד מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת. אלא שיש מקום לומר דכיון דמיהת שלש ברכות דאורייתא בברכת המזון לאחריו. וע"כ דגמרינן להו מקרא כדתניא בתוספתא (ריש פ"ו דברכות) ומייתי לה בגמרא (פרק שלשה שאכלו מ"ח ע"ב) ובירושלמי (פ"ז דברכות ה"א) מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו ברכת בונה ירושלים עיי"ש. וכיון שנפרטו כל אחת משלש הברכות של ברכת המזון בפ"ע. הי' מקום לכאורה לומר שראוי למנותן כל אחת בעשה מיוחדת בפ"ע. ולכן לאפוקי מסברא זו הביא הרשב"ץ ראי' מההיא דפרק כיסוי הדם דלא חשיבי אלא מצוה אחת:
איברא דזה לא יתכן לדעת הרמב"ם ז"ל. וזו היא ג"כ דרכו של הרשב"ץ ז"ל בזה"ר. דכל הפרטים הנפרטים בדבור אחד אין נמנין אלא בעשה אחת. כמו מורא אב ואם כבוד אב ואם. וכן השבת גזל עושק ופקדון וכל כיו"ב. כמבואר שם בשרשיו (שורש תשיעי ובעשין סי' כ"ד ובסוף ספרו) עיי"ש. וא"כ כאן אף דשלש ברכות אלו נפרטו כל אחת בפרט. מ"מ כיון שנכללו בציווי אחד וברכת וגו'. אין מקום למנותן אלא במ"ע אחת. ואין כאן מקום ספק כלל. אלא דאפשר לומר דכיון דכאן מצא הרשב"ץ ז"ל ראי' מפורשת בגמרא דמצוה אחת הן הביאה כאן לראי' לעיקר שורש זה. דודאי אף שהשריש כן הרמב"ם ז"ל בשרשיו. מ"מ אין זה ברור ומוכרח כ"כ. והרי באמת דעת הסמ"ג בכל פרטים הנפרטים בלאו אחד למנות כל פרט ופרט למצוה בפ"ע. כמו אתנן ומחיר. וכן נא ומבושל. או שאור ודבש וכל כיו"ב. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. כן נראה להמליץ בעד הרשב"ץ ז"ל שלא להניח דבריו תמוהים. אם כי לפ"ז באו דבריו ז"ל קצרים ביותר. ומ"מ לא תקשה מזה לרבינו הגאון ז"ל שדרכו למנות כיו"ב כל פרט ופרט בפ"ע במספר העשין. שכבר ביארנו (בעשה ד') דכל שהפרטים כולם הם ענין אחד ונכנסין תחת שם אחד. גם לרבינו הגאון ז"ל לא ימנו אלא בעשה אחת. כמו כבוד אם ואם ומורא אב ואם אע"פ שנפרטו בכתוב כל חד בפ"ע. מ"מ לא מנאן רבינו אלא אחת אחת עיי"ש. וא"כ כאן דודאי ענין אחד הם ושם אחד הם. דכולם יחד הם נקראים ברכת המזון. הילכך לכ"ע אין כאן אלא מצוה אחת. וכ"ש למה שהכריח הר"ב מג"א (סי' קצ"ד ס"ק ג') דברכות של ברכת המזון מעכבות זא"ז עיי"ש. דלפ"ז פשיטא דאין כאן אלא מצוה אחת כארבעה מינים שבלולב וכל כיו"ב. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש י"א) עיי"ש. ואין חולק בזה. והרשב"ץ ז"ל שהוצרך לראי' בזה. אפשר דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל במלחמות (פרק שלשה שאכלו) שהביא במג"א שם. דס"ל דאין הברכות מעכבות זא"ז עיי"ש ובמש"כ האחרונים ז"ל בזה שם ואכמ"ל בזה:
ואמנם בעיקר ראייתו של הרשב"ץ ז"ל יש לי לדון ע"פ מש"כ בש"ך (חו"מ סי' שפ"ב סק"ג) במה שהקשה בלחם חמודות (פרק כיסוי הדם) לפמש"כ הראשונים ז"ל דגם במצוה בלא ברכה חייבין עשרה זהובים. כמבואר בב"ק (סו"פ החובל צ"א ע"ב). וא"כ בכיסוי הדם דאיכא מצוה וגם ברכה יש לחייבו עשרים למאי דמסקינן בחולין שם דשכר ברכה ג"כ עשרה זהובים והניח בצ"ע. ותי' בש"ך שם דהיינו טעמא דלא חייבו ר"ג אלא עשרה זהובים בכיסוי הדם. משום דכיון דאי אפשר לברכה בלא מצוה אין משלם על המצוה עיי"ש. ובאמת דכבר קדמוהו הראשונים ז"ל בזה. כמבואר בחי' הרשב"א ז"ל בב"ק שם. שכתב וז"ל הא דחייבו ר"ג עשרה זהובים. היינו שכר ברכה. וכדמוכח בחולין (פרק כיסוי הדם) וא"ת א"כ ליחייב עשרים זהו'. עשרה משום ברכת כיסוי ועשרה משום מצוה. דהא הכא אמרינן שכר מצות קציצה דליכא ברכה עשרה זהו'. וי"ל דמצות כיסוי עם ברכת כיסוי חדא חשבינן להו ואינו משלם אלא עשרה זהו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרב הנמוק"י שם והריטב"א בחולין שם עיי"ש. וכן מוכרחת סברא זו מעיקר הסוגיא. דקאמר איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה. למאי נפק"מ לברהמ"ז וכו'. ואמאי לא קאמר נפק"מ לכיסוי גופי' אם ענה השוחט אמן על הברכה. דמשום ברכה לא מיחייב כמש"כ הראשונים שם. ואיכא למיבעיא אי חייב משום מצוה. וכבר עמדו בזה קצת אחרונים. ותי' בזה דכיון דאי אפשר לעניית אמן בלא עשיית המצוה ליכא למיחייבי' על המצוה שחטף אפי' נימא דשכר מצוה עשרה. ולא מיבעיא לי' אלא בגוונא דאיכא הרבה ברכות במצוה אחת אי מחייב על כל ברכה וברכה. הרי דכיון דא"א לזה בלא זה חשיב להו חדא לענין זה. ואף דלהסוברין דבשכר מצוה פשיטא לי' דהוי עשרה זהו'. ולא מיבעיא לי' אלא בשכר ברכה. א"כ בלא"ה לא הוה מצי למינקט אלא נפק"מ דברהמ"ז. אבל בכיסוי כשענה אמן י"ל דפשיטא לי' דחייב מיהת משום שכר המצוה. וכסוגיא דפרק החובל שם. מ"מ אכתי קשה לדעת הרמב"ם ז"ל. וכמו שהעלה בדעתו הש"ך (שם סק"א) דלא מחייב עשרה זהו' אלא בשכר ברכה דוקא. אבל בשכר מצוה לא מיחייב אלא כפי מה שיראו הדיינים עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן שהביאו רבינו ירוחם והובא בש"ך שם. ואף דהש"ך שם כתב דט"ס הוא ברבינו ירוחם. וצ"ל הרמב"ם עיי"ש. לענ"ד אין כאן שום ט"ס. ומקור דברי רבינו ירוחם ז"ל בזה הוא מדברי הרמב"ן שהביא בתשו' יכין ובועז (ח"ב סי' ט"ז) עיי"ש. דגם שם דקדק כן מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא שם דדעתו דדוקא שכר ברכה אבל שכר מצוה לא הוי עשרה זהו' עיי"ש עכ"פ מבואר דלהרמב"ם והרמב"ן מאי דמיבעיא לן התם שכר מצוה הוא או שכר ברכה. היינו שכר ברכה דוקא. ולא שכר מצוה. ומסיק דשכר ברכה דוקא. ולהכי פסקו הכי להלכה כדאיפשיטא במסקנא. ומעתה לפ"ז ודאי קשה למה לי' נפק"מ לברהמ"ז. ולא קאמר נפק"מ לכיסוי גופי' כמשכ"ל. אלא ודאי מוכרח לומר דמשום דא"א לעניית אמן בלא עשיית המצוה חדא חשיבי. ולהכי כיון דמיפטר משכר ברכה בעניית אמן. מיפטר נמי משכר מצוה. אפי' אם תמצא לומר דגם שכר מצוה עשרה:
ומעתה א"כ נראה דאפי' נימא דארבע ברכות של בהמ"ז ארבע מצות בפ"ע נינהו. מ"מ לענין תשלומי עשרה זהובים לא חשיבינן להו אלא חדא. מטעם שאי אפשר שיתחייב באחת מבלי שיתחייב בכולן. ואי אפשר לזו בלא זו. דומיא דברכת הכיסוי והכיסוי דודאי כל חדא מצוה בפ"ע. דברכת הכיסוי היא מצוה דרבנן בפ"ע. והכיסוי מצוה דאורייתא בפ"ע היא. וכמבואר לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל דס"ל דברכת התורה מ"ע דאורייתא היא ונמנית במספר העשין. כמש"כ הרמב"ן בסה"מ בעשין הנוספות (מצוה ט"ו) עיי"ש. אע"ג דודאי אי אפשר לברכת התורה בלא תלמוד תורה. ומצות עשה דתלמוד תורה כבר נמנית בפ"ע במספר העשין. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שם בסוף דבריו וז"ל ואין ראוי למנותה (לעשה דברכת התורה) מצוה אחת עם הקריאה. כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהביא ראי' ממקרא ביכורים והבאתו. ודאי ראי' מוכרחת היא. דודאי אי אפשר למקרא ביכורים בלא הבאתן. ואפי' הכי נמנו כל אחת בפ"ע במנין העשין. והיינו משום דאע"ג דהבאתן מעכבת את הקריאה. מ"מ כיון דאין הקריאה מעכבת את ההבאה נמנין כל אחת בפ"ע. והכי נמי כאן אע"ג דהקריאה דהיינו הלמוד מעכבת את הברכה. מ"מ כיון דאין הברכה מעכבת את הקריאה. דאין ברכות מעכבות את המצוה. יש למנותן שתי מצוות בפ"ע. אבל מה שהביא ראי' ממאי דנמנו ספור יציאת מצרים ואכילת הפסח כל אחת בפ"ע. לא ידענא מאי ראי' דהרי ודאי אין ספור יצ"מ מעכב אכילת הפסח ולא אכילת הפסח מעכבת ספור יצ"מ. וא"כ מאי ענין זה לכאן. דודאי אין מקום לברכת התורה בלא קריאה. ומיהו נראה דלא נחית הרמב"ן ז"ל כאן לסברא זו של הש"ך. דזה פשיטא לי' דמשום דאי אפשר לזו בלא זו אין למנותן מצוה אחת לענין מנין המצות. כיון דלאידך גיסא אפשר להאחרת בלא זו. וכיו"ב בסה"מ להרמב"ם (עשין ל"ג) ובנוספות להרמב"ן (עשין ט') עייש"ה. אלא משום די"ל כיון דברכת התורה בשביל למוד התורה היא באה. חדא מילתא חשיבי. ואין למנותן אלא במצוה אחת. דהברכה אינה אלא כאחד מדקדוקי מצות תלמוד תורה. לזה הביא שפיר ראי' ממקרא ביכורים והבאתן. אע"ג דמקרא הביכורים אינה באה אלא משום הבאתן. וכן ספור יציאת מצרים ואכילת הפסח. דלכאורה ראוי לומר דחדא מילתא וחדא מצוה נינהו. דגם אכילת הפסח משום הזכרת יציאת מצרים היא באה. וחדא באידך שייכא. ומ"מ לדעת כל מוני המצוות נמנו שתים שתים. כן נראה בכוונת הרמב"ן ז"ל. ונמשך אחריו ג"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין כ"ה) עיי"ש. ועי' מש"כ בזה לקמן (עשה ל"ג):
ועכ"פ מבואר דאע"ג דלענין תשלומי עשרה זהובים הברכה והמצוה חדא חשבינן להו. מ"מ לענין מנין המצוות נמנין שתים לדעת הרמב"ן ז"ל. וזו היא ג"כ דעת הרשב"ץ ז"ל גופי' כמש"כ. והשתא א"כ לענין ארבע ברכות שבבהמ"ז אין לנו שום ראי' מהתם לומר דלענין מנין המצוות חדא מצוה נינהו. דאע"ג דלענין תשלומי עשרה זהובים חדא חשיבי. משום דאי אפשר שיתחייב באחת מבלי שיתחייב בכולן. וחדא עשייה היא. מ"מ לענין מנין המצוות לעולם אימא לך דכל חדא חשיבא מצוה בפ"ע במספר העשין. וכנראה דלזה כוון רש"י ז"ל במה שדקדק וכתב בחולין שם ד"ה ליתן כו'. וז"ל ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה עכ"ל עיי"ש. וכנראה כוונתו דאם עשרה זהובים שכר מצוה הוא אזלינן בתר המעשה. אפי' היכא דכמה מצוות הן התלויות במעשה אחת. ואם שכר ברכה הוא אמרינן לאידך גיסא. דאפי' חדא מצוה ויש בה כמה ברכות חייב לשלם בעד כל ברכה וברכה בפ"ע. וכגון מצות קריאה בתורה שיש בה ברכה לפני' ולאחריה. וכתב הרשב"ץ ז"ל בתשב"ץ (ח"ג סי' קנ"ו) דחייב לשלם עשרים זהובים. וכן בכל כיו"ב עיי"ש. אף דאין כאן אלא מצוה אחת ממש. וא"כ עכ"פ מבואר דאין ראייתו של הרשב"ץ ז"ל מכרעת כלל. וכבר ידוע דאין מלשון התלמוד דנקט חדא מצוה או תרי מצוות. ראי' שיהי' כן גם לענין מנין המצוות. וכבר כתב כן הרשב"ץ ז"ל גופי' (בזה"ר עשין סי' י"ח) עיי"ש בדבריו. ואין להאריך בזה:
ואמנם כל זה כתבתי לפי דברי הרשב"ץ ז"ל דנקט בפשיטות דמנין הברכות שאחר המזון מדאורייתא הוא. ובאמת שכן דעת התוס' (בפ"ב דברכות ט"ז ע"א) ד"ה וחותם. וכן דעת הרשב"א (שם מ"ו ע"א) עיי"ש. וכן נראה משאר ראשונים. ובודאי דהכי ריהטא סוגיא דברכות (מ"ו ע"א ומ"ט ע"א) עייש"ה. אלא דמרן הכ"מ (בפ"ב מהלכות ברכות ה"ב) כתב על דברי התוס' שם וז"ל ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה. כנראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתבתי בסמוך. גם רבינו הרמב"ם כתב (בס' המצות שלו). וז"ל המצוה הי"ט שצונו לברכו אחר האכילה. ולא הזכיר מנין הברכות. ולדעתם ז"ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה. אסמכתא בעלמא נינהו. עכ"ל עיי"ש. וכן העלה בב"י (סי' קצ"א) עיי"ש. ולפ"ז פשוט דאין כאן מקום כלל למנות יותר ממצוה אחת. שהרי מדאורייתא בברכה ראשונה בלבד יוצא ידי חובתו וקראי דשאר הברכות אסמכתא בעלמא מדרבנן נינהו. אבל באמת דברי הכ"מ תמוהים. דגם לדבריו אין ראי' מדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אלא לומר דמטבע הברכות. וגם מה שתיקנו לכל חדא הזכרה ברכה בפ"ע. מדרבנן הוא. אבל לעולם חיובא להזכיר המזון והארץ ובנין ירושלים נראה ודאי דלכ"ע דאורייתא הוא. והנך דרשות דברייתא לאו אסמכתא נינהו. אלא דרשות גמורות מדאורייתא נינהו. אלא דכל שכללן כולן בברכה אחת יצא ידי חובתו מדאורייתא דמנין הברכות דרבנן. וכן הבין המג"א (סי' קצ"א סק"א) בדעת רש"י ז"ל עיי"ש בדבריו. וכן מבואר דעת הרא"ה ז"ל בפירושו על הרי"ף (פ"ז דברכות דף קנ"ב) עיי"ש. ובלא"ה כבר כתב המג"א שם דרוב הפוסקים כך דעתם דכולהו שלש ברכות דאורייתא נינהו. וכ"כ הפר"ח (בלקוטי או"ח סי' ר"ט) וז"ל ודע כי ברהמ"ז השלש ברכות מן התורה. ורק ברכה רביעית מדרבנן. שביבנה תקנוה וזה פשוט. ודלא כמש"כ מרן ז"ל בב"י (או"ח סי' קצ"א) גבי פועלים שאין מנין הברכות שאחר המזון מה"ת. ויש הוכחות רבות לזה עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אין שום הוכחה אלא לענין דאחר שתקנו למזון ולארץ ולבנין ירושלים לכל חדא ברכה בפ"ע. ממילא כולהו דאורייתא נינהו. אבל ודאי נראה דמנין הברכות מעיקרן לאו דאורייתא נינהו. ואם כללן כולן בברכה אחת שפיר יצא ידי חובתו מדאורייתא. אלא דאחר שתקנו לכל חדא ברכה בפ"ע נמצא דכשלא אמר כולן לא יצא י"ח מדאורייתא כיון שלא הזכיר חדא הזכרה מהנך תלתא שכוללת אותה ברכה שדלג. אם לא ששינה מטבע שטבעו חכמים בברכות אלו וכללן כולן בברכה זו שאמר. ומסתמא ודאי בהכי לא איירי. ועפ"ז נסתלקו כל ההוכחות שאפשר להביא נגד זה. אבל דעת התוס' והרשב"א שם ודאי אינה כן. אלא ס"ל דשלש ברכות ממש דאורייתא נינהו. שהרי קיימי עלה דההיא דאמרינן בפועלים שכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. וא"כ לא דלג שום הזכרה מהנך תלתא. ואפי' הכי כתבו שיש בזה עקירת דבר מן התורה. ועל זה שפיר השיג מרן ז"ל שם וכתב דאין צורך לזה. דאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה. ואין מקום תלונה עליו אלא במש"כ דהנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וזה ודאי תמוה ויש כמה הוכחות איפכא. דהרי בקראי לא כתיבי ברכה לכל חדא וחדא באנפי נפשה. ולא מייתינן בברייתא ראי' מהנך קראי אלא לענין עיקר הזכרת המזון והארץ ובנין ירושלים בלבד. והנך ודאי דאורייתא נינהו ודרשא גמורה היא ולא אסמכתא. והכ"מ שכתב דאסמכתא הוא ע"כ ס"ל דגם לעיקר הנך הזכרות אין מנין מה"ת. ובהזכרת המזון בלבד סגי מדאורייתא. ובזה שפיר השיג עליו הפר"ח שם. וראיתי באלפסי זוטא למהרמ"ע ז"ל מפאנו שכתב (בפ"ז דברכות) וז"ל אר"נ משה תקן להם לישראל ברכת הזן וכו' אלמא ברכה שני' ושלישית דברי קבלה שהם כדברי תורה ואסמכינהו אקרא וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל ג"כ דאין מנין מה"ת כלל לא לברכות ולא להזכרות שבתוכן. והבליע בנעימה מה שיש להקשות על זה מכמה דוכתי דרק הטוב והמטיב לאו דאורייתא. ולכן הקילו בה. ולא באינך שלש ברכות. ולזה כתב דהנך אפי' שתי הברכות האחרונות אף דלאו מדאורייתא נינהו. מ"מ דינן כדברי קבלה שהם כדברי תורה. וגם אסמכינהו אקרא דאורייתא. משא"כ ברכת הטוב והמטיב הו"ל דרבנן ממש דביבנה תקנוה. וכיו"ב כתב הר"ב לח"מ לדעת הכ"מ (בפ"ב מהלכות ברכות) שם עיי"ש. ואין להאריך בזה. ובעיקר ראייתו של הרמ"ע ז"ל כבר הרגישו הראשונים ז"ל דהיכי קאמר משה תקן יהושע תקן דוד ושלמה תקנו. והא ברהמ"ז דאורייתא היא. ותירצו דאע"ג דודאי דאורייתא היא. מ"מ מטבע הברכות תקנת חכמים היא. וכמש"כ הרשב"א ז"ל ובפסקי הרא"ש ובתוס' הרא"ש (בברכות מ"ח ע"ב). וברא"ה ושיטה מקובצת שם ובהלכות ברכות להריטב"א ז"ל (פרק ו' סי' ו' ז') עיי"ש. ובשאר ראשונים. וא"כ אין מזה שום הכרע ואדרבה מדברי הראשונים ז"ל שהבאתי מבואר דליתא:
והנה בפסיקתא זוטרתי (פרשת עקב) מבואר דבברכת המזון מלבד העשה שבה אית בה גם לאו דהשמר לך פן תשכח את ה' אלקיך עיי"ש. וכבר הבאתי (לעיל עשה ד'). ושם העירותי מאי דקשה לפ"ז בסוגיא דברכות (פרק מי שמתו כ' ע"ב) דתנן דנשים חייבות בבהמ"ז. ופרכינן עלה פשיטא ומשכי מהו דתימא כיון דכתיב בתת ה' לכם לחם בבוקר לשבוע כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל עיי"ש. ולהפיסקתא הרי כיון דאית בה נמי לאו אפי' תימא דהו"ל מ"ע שהז"ג אין לפטור נשים. דבלאוין שבתורה אין חילוק בין אנשים לנשים. עיי"ש מש"כ בזה. וכעת נראה לומר בזה בפשיטות דמ"מ שפיר איצטריך מתניתין לאשמועינן דחייבות. דנפק"מ לרוב הפוסקים הסוברים דשלש ברכות שאחר המזון דאורייתא א"כ לאחר שברך ברכה ראשונה הרי כבר ליתי' ללאו. דפשוט דכיון שברך על מזונו מיהת ברכת הזן שוב לא קרינן בי' השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. שהרי לא שכח מלברכו. אבל העשה אכתי לא קיים. ובפרט לפמש"כ לעיל בשם הר"ב מג"א דשלש ברכות שאחר המזון מעכבות זא"ז. והשתא שפיר צריך לאשמועינן דנשים חייבות במ"ע דברהמ"ז כאנשים. אפי' בגוונא דמצד הלאו כבר נפטרו. ואפי' להסוברין דגם בברכה אחת נפטר מדאורייתא. מ"מ נראה דכיון שברך ברכה שלפני המזון שוב יצא ידי חובתו מצד הלאו. אע"ג דעיקר ברכה שלפני המזון אינה אלא מדבריהם. מ"מ הרי ברך את ה' לפני המזון ולא שכחו. ותו לא קרינן בי' פן תשכח את ה' אלקיך וא"כ בברכות שלאחר המזון לא נשאר אלא עשה דבהמ"ז בלבד. ושפיר איצטריך לאשמעינן דמיחייבי. ועדיפא מינה נראה לומר דבדקדוק נקט בפסיקתא זוטרתא השמר לך וגו' זה הפורק עול מלכות שמים אוכל בלא תפלה בלא ברכה עיי"ש. ורצה לומר שאינו עובר בלאו זה אלא כשאוכל בלא תפלה ובלא ברכת. אבל כל שהתפלל אפי' לא יברך אח"כ על מזונו שוב אינו עובר בלאו זה. דמכיון דמיהת התפלל שוב אינו כפורק עול מלכות שמים. ולא קרינן בי' תו השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. עוד אפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן (בריש פ"ק דערכין) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא. לא צריכא דקאכלי קדשים. סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא. קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו עיי"ש. והנה אע"ג דקתני הכל חייבין בזימון. מ"מ ע"כ הכוונה על עיקר חובת עשה דבהמ"ז. וכן קתני בהדיא בתוספתא (פ"ה דברכות) דשם עיקרה דהך ברייתא עיי"ש. וכן מתבאר משינויא דגמרא דקאמר קמ"ל ואכלת ושבעת וכו'. והרי הך קרא בעיקר העשה כתיב. וזה פשוט. והנה מאי דמשני סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם א"ר והא כפרה היא קמ"ל. נראה דהכוונה דהוה סד"א דאין זו אכילה להתחייב עלה בבהמ"ז. דכיון דמשום כפרה היא באה הו"ל כגמר הקרבת הקרבן על המזבח. ואין עלי' שם אכילה אלא כפרה. ולא קרינן בה ואכלת וגו'. קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו. דכיון דבשביעה תלי רחמנא והרי שבע. חשיבא אכילה להתחייב בבהמ"ז. ואמנם בראבי"ה (סי' קכ"ד) ראיתי גירסא אחרת בהך סוגיא. שכתב שם וז"ל וגרסינן בריש מסכת ערכין הכל חייבין וכו' פשיטא אי הני לא מיחייבי מאן מחייב. לא צריכא דקא אכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כפר בהם אמר רחמנא והאי בר כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת. כתיב והא איתנייהו. וכ"ש שאר אכילה דמצוה כגון מצה בליל פסח דמחייבי עכ"ל עיי"ש. ולפי גירסא זו צריך. לפרש דה"ק סד"א ואכלו אותם וגו' אמר רחמנא והאי בר כפרה הוא. דואכלו אותם מצות עשה היא לכל הכהנים הראוים לכפרה לאכול שירי מנחות ושאר קדשים ועי' זבחים (צ"ט ע"א) וברמב"ם (פ"י מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד ט"ו) ובלח"מ שם עיי"ש. וכיון דהאי בר כפרה הוא. הרי נתחייב בע"כ באכילה זו. והי' ראוי לומר דלא קרינן בי' ואכלת ושבעת וברכת. דמשמע דוקא באכילה לשם שביעה. דהיינו אכילה דרשות לאפוקי אכילה דמצוה. קמ"ל ואכלת ושבעת כתיב והא איתנייהו. דכיון דמ"מ אכל ושבע שפיר קרינן בי' ואכלת ושבעת וברכת. ולזה סיים הראבי"ה דכ"ש שאר אכילה דמצוה כגון מצה בליל פסח דמחייבי. דאם באכילת מצוה דקדשים דחמירא. דיש בה עשה וגם ל"ת דבל תותירו. מיחייבי בבהמ"ז. כ"ש בשאר אכילת מצוה דחולין. כאכילת מצה בליל פסח דמחייבי. דלית בהו אלא עשה. ומעתה א"כ לפ"ז נראה דאפי' להפסיקתא ליכא לאו דהשמר לך וגו' אלא באכילת רשות. אבל באכילת מצוה. כגון אכילת קדשים או מצה בליל פסח. דכל עיקר אכילתו למצוה הוא. פשיטא דלא קרינן בי' השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. שהרי הוא עוסק במצוה שנצטוה ע"פ ה'. וא"כ לאו ליכא עשה הוא דאיכא. והיינו דצריך לאשמעינן דמחייבי בבהמ"ז. דהיינו במ"ע דבהמ"ז אפי' בגוונא דליתא ללאו: