דבקים במת יתחטא בשלישי ובשביעי ככתבם. שיהא הנוגע במת מטהר עצמו בהזאת מי חטאת בשלשי ובשביעי כדכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וגו' הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר וגו'. ויש לתמוה בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה אלא הזאת מי חטאת במשפט טומאת מת בלבד. ולא מנה עיקר טומאת מת. כדרך שמנה שאר כל הטומאו' למיניהם. ולא הזכיר לא טומאת מגע המת ולא טומאת אהל. אע"פ שגם הם מפורשים בקרא כמגע נבלת בהמה טהורה. ונבלת בהמה טמאה. ושרץ טמא. שמנאן כולן במנין העשין כל אחת עשה בפ"ע. והנה הרמב"ם ז"ל (עשין ק"ז) מנה טומאת מת ובכללה הכניס כל משפט טומאה זו לכל פרטי'. דהיינו טומאת מגע ואהל וטהרתו בהזאת שלשי ושביעי עיי"ש. והראב"ד ז"ל השיג עליו. וז"ל ולמה לא יחשבו לשנים הטומאה והטהרה עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם כתב לתרץ דהרמב"ם מונה טומאת מת וטהרת מי נדה בעשה אחת משום דהמטמא והמטהר דבר אחד הוא עיי"ש. ואין דבריו מובנים כלל. ועי' במרכבת המשנה (ריש ח"ב) מש"כ הוא לתרץ בזה. ואולי גם כוונת הכ"מ כן. ואין להאריך בזה. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' ס"ח) הבין בדעת הרמב"ם ז"ל שהכניס טהרת מגע מת בכלל טומאתו. ותמה שם על הרמב"ן ז"ל דאף שהשמיט ממנין המצות כל משפטי הטומאות. מ"מ לא היה לו להשמיט טהרת המת. וכמו שמנינו טהרת המצורע כך יש למנות טהרת טמא מת עיי"ש. וכן חזר ותמה עליו עוד שם לקמן (סי' פ"א) עיי"ש. ולכן הרשב"ץ ז"ל אע"פ שהסכים עם הרמב"ן ז"ל לענין שלא למנות דיני הטומאות. מ"מ מנה טהרת טמא מת במנין העשין שלו (עשין ר"ג) עיי"ש. וכן ביאר בסוף ספרו בעשין הנוספות לדעתו (עשה כ"ד) עיי"ש:
עכ"פ הדבר מתמיה מאוד לרבינו הגאון ז"ל שמנה כל הטומאות כולן. כל מין ממיני הטומאה עשה בפ"ע. וגם כן מנה טומאת מגע מי נדה ומשאן בשתי עשין חלוקות בפ"ע לקמן בסמוך. ומ"מ טומאת המת לא מנה כלל. לא מגעו ולא טומאת אהל. ולא מנה אלא הטהרה בהזאת שלשי ושביעי. וזהו ההפוך מקצה לקצה מדרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל. שהם מנו טומאת המת ולא מנו טהרתו. ויש מקום לזה ע"פ שיטת הרמב"ם (בשורש שביעי שלו) לומר דס"ל דאין זה אלא אחד מדקדוקי משפט טומאת המת שכבר מנו. וכמו שהבין הרשב"ץ ז"ל בדעת הרמב"ם. או שיש לומר דס"ל דהו"ל אחד מדקדוקי משפט מי נדה שמנו. וכמו שהבין הכ"מ שם בדעתו. אבל רבינו הגאון ז"ל שמנה טהרת טמא מת בהזאות. וגם מנה טומאת מי נדה. ולא מנה טומאת מת הוא תמוה. ולא יתכן אפי' ע"פ שורש שביעי של הרמב"ם ז"ל. וכ"ש לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל בשורש זה שלא הלך בדרך זו וכמו שנתבאר. גם יש לתמוה מה שלא מנה טהרת טמא מת בהזאת שלישי ושביעי אלא לענין טומאת מגע המת בלבד. ודקדק לכתוב דבקים במת. דהיינו מגע מת שנדבק בו במגעו בו. והרי בקרא מפורש בהדיא הזאת שלישי ושביעי בטומאת אהל המת כמו במגעו. מיהו לזה אפשר לומר דמגע לאו בדוקא נקט אלא ה"ה לטומאת אהל. וכוללן שתיהן בעשה אחת משום דמשם אחד הן. דכל טומאות המת טהרתן בהזאות שלישי ושביעי ולא כתב לשון דבקים אלא לצורך אות ד' שבחרוזים אלו שכתבן ע"פ תשר"ק. ובאזהרותיו שע"פ עה"ד (דבור לא יהיה לך) נקט עשה זו רק בטומאת אהל. ולא הזכיר שם מגע. וז"ל שם לחם שערים והפילו חללים בקרץ. באי האהל וכליו יתחטאו וכל כלי פתוח בפרץ עכ"ל עיי"ש. הרי דנקט אהל ולא מגע. וע"כ דבין הכא ובין התם לאו בדוקא. אלא נקט חדא וה"ה לאידך. משום דפשוט דשניהם טמאי מת נינהו לטהרה כמו לטומאה וחדא נינהו בכלל עשה זו. ועכ"פ חזינן דגם התם לא מנה אלא הטהרה בהזאות ולא הטומאה. ולשיטתו אזיל כהכא. וזו תימא גדולה לכאורה. וראיתי באזהרות אתה הנחלת דאף דגם שם הלך בשיטת רבינו הגאון ז"ל בכל מצות אלו. מ"מ בפרט זה נטה משיטתו. דמלבד מה שמנה הזאת שלשי ושביעי מנה ג"כ בפ"ע טומאת מת שבעת ימים עיי"ש. וזה ודאי נכון לשיטה זו. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל בזה נפלאים ונעלמים מאוד לכאורה:
ואמנם אשר אחזה לי בדעתו לאחר העיון נראה עפ"מ שכבר ביארנו לעיל בכמה מקומות דלשיטתו ז"ל אין לנו במנין המצות אלא לשון הכתוב. והנה כשנתבונן בענין זה בלשון הכתוב נראה שלא נאמרה בתורה מצוה מיוחדת בפ"ע בטומאת המת. ולא נאמרה תורת טומאת המת אלא בפרשת מי נדה שבפרשת חקת. ודבר הלמד מענינו הוא שלא נזכרה גם שם אלא כדי להודיענו הצורך למי נדה. וכל עיקרה לא נכתבה שם אלא משום דיני מי חטאת. וזה מבואר באר היטב בלשון הכתוב עצמו. דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלשי וביום השביעי יטהר וגו'. כל הנוגע במת בנפש האדם ולא יתחטא וגו'. מבואר להדיא דלא הזכיר הכתוב טומאת מת אלא להודיענו הצורך למי חטאת שעיקר הפרשה בהן הוא דקעסיק. וכן בטומאת אהל האמורה שם מסיים הכתוב וכתב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' והזה על האהל וגו' ועל הנוגע בעצם או בחלל וכו'. וגם במלחמת מדין (סדר מטות) לא נזכרה טומאת המת אלא לענין דיני הזאה. דכתיב שם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלשי וביום השביעי וגו'. וכיון דבלשון הכתוב אין לנו מצוה מיוחדת בפ"ע בטומאת המת אלא מה שנאמר בכלל תורת הזאת מי תטאת כדי לפרש ענין מצוה זו. אף לענין מנין המצות אין לנו למנות במנין העשין אלא תורת הזאת מי חטאת לטהרת טומאת מת. ונכנס בכללה גם דין טומאת מת. כמו שבאה בתורה. שאין לנו במנין המצות אלא לשון התורה בלבד. כמש"כ גם הרמב"ן ז"ל בסה"מ בכמה דוכתי. ובסוף ספרו כתב וז"ל וכבר אמרתי לך שלשון התורה נמנה במצות וכו' עיי"ש. ולזה דקדק רבינו הגאון ז"ל היטב כאן ובאזהרותיו שע"פ עה"ד שם במה שלא מנה אלא טהרת טמא מת בהזאת שלשי ושביעי וכולל בה גם תורת טומאת המת כדרך שבאה בתורה. וזה ברור בכוונת רבינו הגאון ז"ל: