לא יונו רע. כתיב (בפרשת בהר) ולא תונו איש את עמיתו וגו'. ויש בזה עוד לאו שני בההיא פרשה. דכתיב אל תונו איש את אחיו. ובפרק הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"ב) מוקמינן חד באונאת ממון. ואידך באונאת דברים. ורבינו הגאון ז"ל כללן שניהם כאחד ולא מנאן אלא באזהרה אחת. וכשיטתו בכל כיו"ב כמו שביארנו בכמה דוכתי. וגם הבה"ג לא מנה אלא לאו דלא תונו איש את עמיתו בלבד. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל לא מנה אלא לאו זה בלבד עיי"ש. וכן מלשון הרשב"ג והר"י אלברגלוני ז"ל משמע שכוללים שניהם באזהרה אחת עייש"ה. וגם באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו אחד באונאה (בדבור לא תגנוב) עיי"ש. והיינו ע"כ משום שכולל שניהם באזהרה אחת. אבל בה"ג כת"י רומי ראיתי שמונה שני הלאוין סמוכים זה אצל זה עיי"ש. ויש מקום לפרש כן גם בדברי הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל והבה"ג בנוסחא שלפנינו והר"א הזקן ז"ל צ"ע לכאורה. מ"ש דבגר מנו שני הלאוין. שבממון ושבדברים. כל אחד בפ"ע. ושני הלאוין שבישראל לא מנו אלא באזהרה אחת. וכבר עמדנו בזה לעיל (לאוין פ"ב פ"ג) ושם נתבאר. עיי"ש מש"כ בזה. ועי' ג"כ משכ"ל (עשין כ"ח. ובלאוין נ"ו) בזה עייש"ה:
והנה ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' נ"ד) שכתב וז"ל הזהיר הכתוב (בפרשת ואלה המשפטים) כל אלמנה ויתום לא תענון. פי' לא יענה אותם לא בהונאת ממון ולא בדברים רעים. ודבר זה אפי' בישראל אסור. ולמה הוצרך להזהיר עליהם. אלא לעבור עליהם בשני לאוין עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז לשיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה כאן אזהרת אונאה בכל ישראל לא הי' לו למנות לעיל לאו דאלמנה ויתום לא תענון. כיון דגם אלמנה ויתום בכלל אזהרה דכל ישראל. וליכא נפק"מ באזהרתן אלא כדי לעבור בשני לאוין. אבל ראיתי במכילתא (משפטים פי"ח) דקתני התם. כל אלמנה ויתום וגו'. אין לי אלא אלמנה ויתום. שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון דברי ר"י. ר"ע אומר אלמנה ויתום שדרכן לענותן דיבר הכתוב עיי"ש. הרי מבואר דאיצטריך לרבות גם שאר כל אדם בכלל אזהרה זו. וממילא מבואר דע"כ לאו זה ענין אחר לגמרי הוא. ואין זה בכלל לאוין דאונאת ממון ואונאת דברים שיש בהן אזהרה מפורשת בכל אדם. ולא צריך בהו ריבויא מקרא דאלמנה ויתום לא תענון. ומדר"י נשמע גם לר"ע. דאע"ג דלדידי' באלמנה ויתום דוקא דיבר הכתוב. כמשכ"ל (לאוין פ' פ"א) עיי"ש וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. מ"מ לא באונאת ממון ודברים מיירי קרא. איברא דעדיין צ"ע בזה מצד אחר. דהרי לפי המתבאר מהמכילתא שם עיקר ענין אזהרה דלא תענון הוא על עינוי הדין. וכמבואר שם. דאמרינן אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. רבי אומר אם ענה תענה מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה. כבר היו רבי ישמעאל ור"ש יוצאים ליהרג א"ל ר"ש לר"י רבי לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. א"ל ר"י לר"ש מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונוטל סנדלך או עוטף טליתך. אמרה תורה אם ענה תענה אותו אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. א"ל נחמתני רבי עיי"ש. הרי דלהמכילתא עינוי האמור בהך קרא היינו עינוי הדין. והשתא א"כ לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"כ מהלכות סנהדרין ה"ו) וז"ל לא תעשו עול במשפט זה המעוות את המשפט ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי. וכן המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי הדין. הרי זה בכלל עול עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרשב"ץ ז"ל (במגן אבות. בפירושו לפ"ה דאבות) דעינוי הדין שיודעין אותו ומענין אותו לעכבו. ועוות הדין מזכין את החייב ומחייבין את הזכאי והמורים בתורה שלא כהלכה באיסור והיתר. כולם בכלל אם ענה תענה אותו וגו' עיי"ש. הרי דס"ל דהכל ענין אחד הוא והוא בכלל אזהרה דלא תענון וגם בכלל לא תעשו עול במשפט. וכ"כ בחינוך (מצוה רל"ג) ובטור וש"ע (חו"מ סוף סי' י"ז) דעינוי הדין בכלל אזהרת לא תעשו עול במשפט עיי"ש. וכבר ביארנו (לעיל לאוין ל"ט) דלדעת רבינו הגאון ז"ל עיקר לאו דלא תעשו עול במשפט לא קאי אלא על עינוי הדין עיי"ש. וא"כ ע"כ לאו דכל אלמנה ויתום לא תענון לא בא אלא להוסיף אזהרה על הדבר באלמנה ויתום. לעבור עליהן בשני לאוין. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו למנות לאו דאלמנה ויתום לא תענון אחר שכבר מנה לעיל (לאוין מ"ב) לאו דלא תעשו עול במשפט שכולל כל ישראל. איברא דמדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות דעות) ובסה"מ (לאוין רנ"ו) וסמ"ג (לאוין ח') והחינוך (מצוה ס"ה) מבואר דס"ל דעיקר קרא דאלמנה ויתום לא תענון לא קאי לאזהרת עינוי הדין. וע"כ צ"ל דההוא דמכילתא לא הוי אלא דרך אסמכתא בעלמא. וכן עכצ"ל לדעת הרא"ם ז"ל ביראים שם. וכן מתבאר להדיא במכילתא דרשב"י מדאיצטריך שם למעט המענה אותן ללמדן תורה או מלאכה עיי"ש דמשם מקור דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות שם עייש"ה. והנה ראיתי באזהרות אתה הנחלת שכתב וז"ל ובל תונו איש את עמיתו וגר ויתום ואלמנה עכ"ל. ודבריו תמוהים לכאורה טובא. דבשלמא בגר כתיב וגר לא תונה. אבל ביתום ואלמנה לכאורה היכן אשכחן אזהרה מיוחדת בפ"ע באזהרת אונאה של יתום ואלמנה שמנאן בפ"ע. אבל הדבר ברור דרבינו שמעון הגדול ז"ל אזיל בזה בשיטת הרא"ם ז"ל ביראים שהבאתי לעיל דס"ל דאזהרה דכל אלמנה ויתום לא תענון היא אזהרה מיוחדת לאונאת ממון ודברים דאלמנה ויתום. וכדי לעבור עליהן בשני לאוין. והן הן דברי הר"ש הגדול ז"ל. וגם מבואר שבירר לו שיטה אחרת לעצמו. דבין בכל ישראל ובין בגר הכניס אונאת ממון ודברים באזהרה אחת. וכבר עמדנו לעיל על רבינו הגאון והבה"ג והר"א הזקן ז"ל שבאונאת כל ישראל כללו אונאת ממון ודברים כאחת. ובגר מנו שתי האזהרות כל אחת בפ"ע. אבל הר"ש הגדול השוה בזה לאוין דישראל עם הלאוין דגר. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין פ"ב פ"ג) עייש"ה. ועי' ג"כ מש"כ בענין זה לעיל (עשין כ"א) ואין להאריך: