מסימני דג. והחיה. והעוף. והחגב בנודם. כתיב (בפרשת שמיני) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים וגו' מבשרם לא תאכלו. ונכפלה האזהרה (בפרשת ראה) דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. וזש"כ רבינו מסימני דג. וכתיב (בפרשת שמיני) את החיה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל וגו' ואת השפן וגו' מבשרם לא תאכלו. ונכפלה האזהרה במשנה תורה שם. דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל וגו' מבשרם לא תאכלו וגו'. וזש"כ רבינו והחיה. וכוונתו לאזהרה זו דבהמות וחיות טמאות שנאמרה בתורת כהנים בפרשה המתחלת זאת החיה וגו'. וכתיב שם ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס וגו'. והוא אזהרה לעופות טמאים. ונכפלה האזהרה במשנה תורה. דכתיב (בפרשת ראה) כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וגו'. וזש"כ רבינו ז"ל והעוף. ועוד כתיב (בפרשת שמיני) וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו'. ואין שם בזה אזהרת לאו בהדיא. אלא לאו הבא מכלל עשה. ופרשה זו בחגבים טמאים כתיבא שהם שרץ העוף. כמבואר בפרק אלו טרפות (חולין ס"ה ע"א) ובתוספתא (פ"ג דחולין) ובספרא (פרשת שמיני פ"ה) עיי"ש. אבל במשנה תורה נאמרה בהן אזהרת לאו בהדיא דכתיב (בפרשת ראה) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. והוא אזהרה לחגבים טמאים. כדפירש"י שם. וכן הביא הרמב"ן ז"ל שם מן הספרי דקתני אר"ש כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים. וכל שרץ העוף טמא הוא לכם אלו חגבים טמאים עיי"ש. וזה ליתא בספרי שלפנינו. אבל כן הוא בילקוט שם בשם הספרי. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (פרשת ראה). וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות ה"ה). וז"ל חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף. והאוכל כזית משרץ העוף לוקה שנאמר כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו עכ"ל. והה"מ שם הראה מקורו בספרי עיי"ש:
ואמנם הבה"ג מנה חגבים טמאים בפ"ע ושרץ העוף בפ"ע. וז"ל הבה"ג לא תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה (בהמות טמאות). תשקצו מן העוף לא יאכלו (עופות טמאים). וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו (דגים טמאים). וכל אשר אין לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו לא תאכלו (חגבים טמאים). שרץ העוף שרץ מים שרץ הארץ לא תאכלו עכ"ל הבה"ג עיי"ש. הרי שמנה לאו בחגבים טמאים בפ"ע. ואח"כ מנה לאו דשרץ העוף בפ"ע. והוא תמוה דלא מצינו בתורה בחגבים טמאים לאו בפ"ע. ולאו דשרץ העוף הוא לאו דחגבים טמאים. כמו שהבאתי מהספרי. וכבר עמד בזה בעל נתיב מצותיך והניח בצ"ע עיי"ש. וגם הר"י אלברגלוני באזהרותיו מנה חגבים טמאים ושרץ העוף. כל אחד בפ"ע. ובה"ג כת"י רומי הדברים מבוארים יותר וז"ל שם. וחיה שאינה מעלה גרה וכל מפרסת פרסה (נראה דט"ס הוא וצ"ל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה) לא תאכלו. כל עוף טמא לא תאכלו. דג שאין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. חגבין שאין להן ארבעה סימנים לא תאכלו שרץ העוף לא תאכלו וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תימא. וכבר ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' קל"ג) שכתב וז"ל לא נכתב לאו בהדיא על חגב טמא. אלא בכלל שרץ הוא בשאין לו סימני טהרה. דכתיב (בפרשת שמיני) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. כלל כל השרצים. ובשביל שהוא מין בפ"ע כללתיו לבד עכ"ל עיי"ש כנראה רמז בזה השגה על הבה"ג שמנה חגבים טמאים בלאו בפ"ע. וגם דבריו תמוהים במש"כ דחגבים טמאים הם בכלל לאו דאל תשקצו. ובספרי שהבאתי מפורש שהוא בכלל אזהרת שרץ העוף. וגם משמע שם דאינו מין בפ"ע. אלא כל שרץ העוף חגבים הם. וכן מתבאר מתוספתא וספרא וברייתא דפרק אלו טרפות שהבאתי לעיל עיי"ש. וראיתי ביראים השלם (סי' ע"ב) דלפמש"כ שם הדברים מתוקנים יותר עיי"ש ואין להאריך. עכ"פ דברי הבה"ג ודאי תמוהים טובא. וביותר תמיהני במה שראיתי להסמ"ק שהלך ג"כ בדרך הבה"ג בזה. וכתב (בסי' ר"ח) וז"ל שלא לאכול חגבים טמאים דכתיב את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וכו' עכ"ל. ושוב כתב אח"כ (בסי' ר"ט) וז"ל שלא לאכול שרץ העוף דכתיב וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם עכ"ל עיי"ש. הרי שמנה לאו דחגבים טמאים בפ"ע. ולאו דשרץ העוף בפ"ע. כדעת הבה"ג. וגם מביא על כל אחד לאו אחר מקרא מיוחד בפ"ע. אבל דבריו נפלאים מאוד. דמה שהביא על חגבים טמאים מדכתיב את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע. לא מצינו מקרא כזה בכל התורה. ובפרשת שמיני לא כתיב אלא אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו'. אבל שום לאו בשרץ העוף לא אשכחן אלא במשנה תורה (בפרשת ראה) כמשכ"ל. איברא שראיתי גם להרא"ם ז"ל (ביראים סי' קל"ב) ובסמ"ג (לאוין קל"ב) שכתב וז"ל תניא אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף רבי יעקב אומר זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל ממה שעוף טמא משריץ וכו'. הרי דגם הרא"ם ז"ל והסמ"ג הביאו בלשון הכתוב את זה לא תאכלו. אבל גם שם גם כאן הדברים תמוהים. ועי' בפ"ק דבכורות (ז' ע"ב) ובמזבח כפרה שם בשם תוס' חיצוניות עייש"ה:
ועכ"פ דברי הסמ"ק מתמיהים. וגם מה שהביא בשרץ העוף מקרא דשקץ הוא לכם תמוה. דאין בזה לאו אלא עשה. והו"ל להביא מקרא דפרשת ראה דכתיב וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. וגם תמוה מאחר דגם בחגבים טמאים הביא הלאו מקרא דכתיב בשרץ העוף. א"כ אפי' לפי דבריו לא הי' לו למנות שניהן אלא בלאו אחד. כיון דאידי ואידי שרץ העוף הם. ואולי אפשר לומר דט"ס הוא (בסי' ר"ח) וצ"ל אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף וגו'. וס"ל להסמ"ק כדעת רבינו הגאון ז"ל דלאו הבא מכלל עשה חשוב לאו לכל דבר. אלא דלענין מלקות הוא שאמרו לאו הבמכ"ע עשה. וכמו שנתבאר לפנינו (לאוין רס"ד) בארוכה. ולזה כאן דכתיב אך את זה תאכלו וגו' שמעינן מזה לאו הבא מכלל עשה לחגבים שאין להם סימני טהרה שלא לאכלם. ולכך מנאה במנין הלאוין. וכן מתבאר להדיא מלשון הסמ"ק בסימני המצות שבריש ספרו (סי' ר"ח) עיי"ש אלא דגם שם יש קצת ט"ס בלשון הכתוב שהביא עיי"ש. ועפ"ז ניחא ג"כ מה שהביא (בסי' ר"ט) בשרץ העוף הלאו מדכתיב וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם. דגם שם הו"ל כלאו הבא מכלל עשה. ושפיר נמנה במנין הלאוין לשיטתו. וניחא לי' להביא מהקרא שבתורת כהנים המוקדם. אלא דמדברי הסמ"ק לעיל (סי' ר"ו ר"ז) לא נראה כן עיי"ש. וכן לקמן (סי' רי"א) משמע בהדיא דס"ל דכיו"ב אינו לאו אלא עשה. מיהו לקמן (בסי' רט"ז) מתבאר מדברי הסמ"ק דס"ל דלאו הבא מכלל עשה יש לו דין לאו ונמנה בין הלאוין עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ומ"מ עיקר דברי הסמ"ק תמוהים כדברי הבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב. שמנה חגבים טמאים וכולל בזה כל שרץ העוף כמו שנתבאר ע"פ הספרי ושאר דוכתי. וכן כתב באזהרותיו (בדבור לא תחמוד) עיי"ש וכן הוא ג"כ באזהרות הר"א הזקן ז"ל וכן באזהרות אתה הנחלת מנה חגבים טמאים ולא הזכיר שרץ העוף עיי"ש. אלא שמנה שם ג"כ עשה דחגבים טהורים. וזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל כמבואר בסה"מ (עשין קנ"א) עיי"ש. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל בזה (בשורש ששי) עייש"ה. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל בלא"ה אין למנות עשה זו כדרכו בכל ל"ת ועשה שבמצוה אחת. ועוד דהו"ל לאו הבא מכלל עשה. וא"כ לשיטתו שדינו כלאו גמור. אלא דלענין מלקות דינו כעשה. ונמנה במנין הלאוין. הו"ל כלאו כפול שאינו בא במנין בפ"ע. ואין להאריך בזה:
ומש"כ רבינו הגאון ז"ל מסימני דג. הלשון נראה מגומגם לכאורה. אבל נראה דכוונתו ע"פ מאי דאמרינן סו"פ אלו טריפות (ס"ו ע"ב) ובנדה (פרק בא סימן נ"א ע"ב). דבדגים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ולא כתיב סנפיר אלא משום יגדיל תורה ויאדיר עיי"ש. וא"כ בדגים אין ההיתר תלוי בשני הסימנים הכתובים בהם דאפי' לא קים לן אלא באחד מהם דהיינו קשקשת אע"פ שלא ידענו אם הי' לו סנפיר. ג"כ מותר לאכלו. וזהו שכתב מסימני דג. כלומר שאסור הדג ומוזהרין מלאכלו אם לא שנודע לנו מקצת מסימניו. דהיינו קשקשת. וגם אפשר לומר דמצוה הראשונה הוא מלת יוצא בלבד. ומלת חוץ נמשך אדלקמי' על לאו דדג. כלומר שנמנענו מלאכול דגים שהם חוץ מסימנים האמורים בהם. דהיינו אותן דגים שאין בהן סימנים אלו: