והממולח כבר נתבאר לעיל בסמוך דהכוונה בזה לפרשת הקטורת דכתיב בה ממולח טהור קודש. וכולל בזה גם מצות ההקטרה על מזבח הזהב בכל יום בבוקר ובין הערבים שהיא עיקר המצוה. ואין ספק דזו היא ג"כ כוונת הבה"ג ז"ל שמנה פרשת קטורת הסמים. ודברי הרמב"ם ז"ל (שורש עשירי) שהשיג בזה על הבה"ג. וחשד את הבה"ג שכוונתו בזה למנות מעשה הקטורת מצוה בפ"ע עיי"ש בדבריו. תמוהים אצלי טובא. שהרי לא מנה הבה"ג בקטורת אלא פרשה זו בלבד. וא"כ הדבר פשוט ומבואר שכולל בזה גם ההקטרה עם המעשה כאחת. וזו היא ג"כ דרכו של הרמב"ם ז"ל גופי' בכל כיו"ב. וכמו שביאר לנכון מהר"ח קזיז ז"ל בקנאת סופרים שם עיי"ש בדבריו. אלא שלא הרגיש שא"כ דברי הרמב"ם ז"ל בהשגתו בזה על הבה"ג ז"ל הם תמוהים מאוד. והנה גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור אנכי) מנה רבינו הגאון ז"ל פרשה זו. ושם קראה פרשת קטורת הסמים. כלשון הבה"ג ז"ל. ובודאי לשון זה הוא מבורר יותר. שכן קראה הכתוב בכל מקום. אבל נראה דלא לחנם שינה רבינו הגאון ז"ל כאן לשונו. ובדקדוק היטב נטה בזה מלשון הבה"ג ז"ל. משום דכיון דמצוה זו דהקטרת הקטורת. כוללת גם מצות הקטרה דלפני ולפנים ביוה"כ. שאינה נמנית כאן בפרשה זו. משום שהיא בכלל פרשת סדר היום של יוה"כ. וכל סדר יוה"כ נמנה מצוה אחת בפ"ע. וכבר מנאה רבינו ז"ל לעיל (פרשה מ"ב) עיי"ש ובמה שנתבאר שם בזה. ולזה שינה כאן ולא כתב לשון קטורת הסמים כמש"כ שם וכלשון הבה"ג ז"ל. משום שכמו שבמצות הקטרה שבכל ימות השנה כתיב בה (פ' תצוה) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר וגו'. הכי נמי בהקטרה דיוה"כ לפני ולפנים כתוב בה (פ' אחרי) ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטרת סמים דקה וגו'. ואי הוה נקט לשון קטרת הסמים. הוה משמע שכוונתו לכלול בזה גם הקטרה דלפני ולפנים דיוה"כ. וזה אינו. דזו מצוה בפ"ע היא וכמש"כ. ולא שייכא הכא כלל. ולכן שפיר דקדק ונקט בלשון הפרשה ממולח. משום דלא כתיב ממולח אלא בפרשה זו של הקטרה דכל ימות השנה בלבד שנמנית כאן. כדכתיב (פ' תשא) ועשית אותה קטרת וגו' ממלח טהור קודש וגו' ונתתה ממנה לפני העדות באהל מועד וגו'. והיינו קטורת של כל ימות השנה. כמבואר בספרא (פ' אחרי). וביומא (פרק טרף בקלפי מ"ה ע"א) ובפ"ק דכריתות (ו' ע"ב). וכן פירש"י והראב"ע ז"ל במקומו עיי"ש. ובהכי מדוקדקים ג"כ דברי אזהרות אתה הנחלת שם. וכמו שהגהתי לעיל שצ"ל ממולח קטרת סמים. דלהכי הוסיף ממולח. כדי לרמז שאינו מונה כאן אלא מצות הקטורת של כל ימות השנה. דהקטרה דיוה"כ היא בכלל סדר חובת היום של יוה"כ. שכבר מנה שם בפ"ע עיי"ש. ומ"מ כתב ג"כ קטורת הסמים. משום דשם ממולח בלבד אינו מבורר כ"כ על קטורת. כיון שכל הקרב על המזבח מצוה למלחו וכמשכ"ל. ובכל מקום לא נקראת אלא בשם קטורת הסמים. ומ"מ טעמו של רבינו הגאון ז"ל שלא חשש להזכיר אלא שם ממולח בלבד. כבר ביארנו לעיל. שלא נקרא ממולח אלא קטורת. דאפי' להסוברין דממולח היינו כמשמעו מלח ממש. מ"מ בעשייה רק הקטורת טעונה מלח. אבל שאר כל הקרבים על המזבח אינן טעונין מלח אלא בשעת הקרבה משום על כל קרבנך תקריב מלח. ובקטורת איכא למ"ד (פרק הקומץ רבה כ"א ע"א) שאינה טעונה מלח בשעת הקרבה עיי"ש ובדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות איסורי מזבח הי"א) ובמש"כ בכ"מ ולח"מ שם. ובמש"כ הר"ב באר שבע (פ"ח דכריתות ו' ע"א). ואפי' למ"ד שגם היא טעונה מלח גם בשעת הקרבה. מ"מ לא משום זה תקרא ממולח. אלא משום שמתחילה בשעת עשייתה צריכה מלח. וכתיב בה בקרא ממולח טהור קודש. והנה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל מצות הקטורת אלא במצוה אחת. אע"פ שמצותה בבוקר ובין הערבים. ובק"ש מנה של שחרית ושל ערבית בשתי עשין חלוקות בפ"ע. כבר נתבאר לעיל (עשין ג' ד') ובמנין הפרשיות (פרשה מ"ג) עיי"ש. ונשלמו בזה הששים וחמש הפרשיות שהן חקים ומשפטים המסורים לצבור כפי שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן. והשלמנו בזה מנין כל תרי"ג מצות בס"ד:
ועדיין ראוי לבאר כאן מה שראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור אנכי) שמנה שם פרשת חצוצרות. ועוד מנה (דבור לא תגנב) פרשת נסכים. ופרשת תרומת המכס עיי"ש. וכל אלו נמנו במנין הפרשיות להבה"ג ז"ל וסייעתו. וכאן רבינו הגאון לא הזכירן ולא פקדן כלל. ותחתיהן בחר למנות פרשיות אחרות במניינו כאן. והדבר צריך ביאור מעיקרא מאי סבר. ולבסוף מאי סבר שחזר והשמיטו אחר שמנאן שם כהבה"ג וסייעתו ז"ל. ולענין פרשת חצוצרות. ופרשת נסכים. כבר ביארנו לעיל (עשה ט"ז) טעמו בזה עיי"ש. אבל עדיין צריך ביאור לפרשת תרומת המכס שמנאה שם. ומה ראה לחזור בו ולהשמיטה כאן מן המנין. איברא דלכאורה הדבר פשוט שהרי כבר השיג הרמב"ם ז"ל (שורש שלישי) על הבה"ג ז"ל שמנה מצוה זו. וכתב כדבר הפשוט שהיא מצוה שאינה נוהגת לדורות. ואין למנותה במנין תרי"ג מצות עיי"ש. אלא שהרמב"ן ז"ל שם כדרכו. עמד לימין הבה"ג ז"ל והעלה לתרץ. וז"ל ואולי סובר בעל הלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה'. כענין שנאמר בדוד ומטבחת ומכון ערי הדרעזר לקח דוד נחושת רבה מאוד וגו'. וכתיב גם אותם הקדיש המלך דוד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים. ולכן נאמר בקרבן שרי האלפים ושרי המאות. ויקח משה אלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'. ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם. לא היה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני ה'. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת. והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן עכ"ל עיי"ש. ואין ספק דזו היתה גם דעת רבינו הגאון ז"ל כשמנה מצוה זו באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם. אבל ראיתי להרשב"ץ ז"ל (זה"ר עשין סי' ע"ג) שכתב על דברי הרמב"ן ז"ל אלו וז"ל ואני לענ"ד אומר שאין כל זה אמת. שהרי בפירוש אמרו רז"ל כי תרומת המכס אינה נוהגת לדורות. דבמנחות (פרק התודה ע"ז ע"ב) שנינו מכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. ובברייתא בגמרא ילפינן לה מתרומת מעשר דגם תרומה זו היא אחד מעשרה. ואקשינן ונילוף מתרומת מדין. כלומר שהיתה אחד נפש מחמש מאות. ודחו זה ואמרו דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות. ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות וכו'. למדנו שאין תרומת המכס נוהגת כלל בתורת חובה ואינה באה במנין עכ"ל עיי"ש. עוד כתב הרשב"ץ ז"ל שם. וז"ל ואני תמה מהרמב"ן ז"ל שהביא ראיה לתרומת המכס שהיא נוהגת לדורות ממש"כ ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב וגו'. שזה לא נאמר בתרומת המכס. אלא בקרבן שהקריבו פקודי החיל איש אשר מצא כלי זהב. ואותו זהב היה זכרון וכו'. אבל תרומת המכס לאלעזר הכהן היתה כשאר מתנות כהונה. ומזה תצא לנו קושיא על הגאון (בה"ג) ז"ל שמנה תרומת המכס. שהרי לא מנו תרומת המכס בכלל מתנות כהונה. שא"כ היו כ"ה מתנות כהונה. וזאת היה להם למנות. שהיא יותר גדולה מלוג שמן של מצורע וכו' עיי"ש. ובמג"א שם הביא כל דבריו אלו כדי לסייע במו דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו:
ואמנם ראיתי בתשו' נו"ב תנינא (חיו"ד סי' ר"א) שכתב שזו היא תמיהא גדולה על הרמב"ן ז"ל. אלא דמ"מ כתב שם להעמיד דבריו. משום דודאי אין מקום לומר שתרומת מדין נוהגת לדורות אלא בתרומת חלק אנשי הצבא לחוד. אבל תרומת חלק העם אחד מחמשים. אי אפשר כלל לומר שנוהגת לדורות. משום דעיקר הדבר שיהא להעם היושב בביתו חלק בביזה אינו נוהג לדורות. וכדחזינן בימי דוד שגם להיושבים על הכלים היה צריך לשום חק ומשפט ליתן להם חלק בביזה. ובלא"ה לא היה דינם ליטול כלום. וע"כ אין מקום לומר שנוהגת לדורות אלא תרומת אחד מחמש מאות מחלק אנשי הצבא. והשתא נראה ע"פ מאי דפריך נילוף מתרומת מדין. והדבר קשה מאי פריך. והא לעיל בברייתא דיליף מתרומת מעשר קאמר או כלך לדרך זו. נאמר כאן תרומה ונאמר בביכורים תרומה. מה להלן אין לה שיעור אף כאן וכו'. ת"ל ממנו תרומה לה' וכתיב בתרומת מעשר ממנו תרומת ה' וכו' עיי"ש. וא"כ מאי פריך דנילוף מתרומת מדין. כיון דהתם לא כתיב ממנו. ועכצ"ל דלא דנילוף מתרומת מדין בגז"ש קפריך. אלא כדאמרי' בירושלמי (פ"ד דתרומות) כתיב אחד אחוז מחמישים כל מה שתאחז ממקום אחר הוא כזה. והשתא על זה שפיר קא משני אל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. משום דודאי חלק העם אחד מחמישים אינו נוהג לדורות. אבל מחלק אנשי הצבא. בלא"ה אין ללמוד. דהרי שם לא כתיב אחד אחוז. והילכך אע"פ שנוהג לדורות ליכא למילף מהתם. וא"כ דברי הרמב"ן נכונים. ועפ"ז מתרץ שם גם מה שפירש"י שם ונילוף מתרומת מדין דהויא אחד מחמשים עיי"ש. ואמאי לא פירש דנילוף ממה שלקח אלעזר מחלק אנשי הצבא אחד מחמש מאות. אבל לפ"ז ניחא עיי"ש בדבריו. ואמנם הנני רואה שאין בדבריו שום תשובה כלל לדברי הרשב"ץ ז"ל. שהרי להדיא מבואר בדברי הרשב"ץ ז"ל שהוא מפרש דמאי דפריך ונילוף מתרומת מדין. היינו ממה שלקח אלעזר הכהן מחלק אנשי הצבא אחד מחמש מאות. ותמיהני איך לא השגיח בדברי הרשב"ץ ז"ל שהוא בא להשיב עליו. ונראה שהרשב"ץ ז"ל כתב כן ע"פ נוסחת פירש"י שהיה לפניו (והיא נוסחת פירש"י כת"י שנדפס בדפוס וילנא). וכבר כתבתי לעיל (פרשה מ"ט) דנוסחא זו היתה לפני הרשב"ץ ז"ל עיי"ש. ובנוסחא זו פירש"י כמו שפירש הרשב"ץ ז"ל. ולא כפירש"י שלפנינו עיי"ש. ומה שהכריחו לרש"י ז"ל בנוסחא זו ולהרשב"ץ ז"ל לפרש כן. הדבר ברור אצלי דהיינו משום שמחלק העם שנטלו הלוים אחד מחמשים ליכא למיפרך דנילף. משום דשם לא כתיב לשון תרומה כלל. וליכא למילף מהתם בגז"ש. ואי משום ילפותא דירושלמי שם דדריש ממה שכתוב אחד אחוז מחמשים. כל שאתה אחוז ממקום אחר יהא כזה. על זה לא שייך כלל מאי דקמשני אל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. דהא לפום ההיא דרשא בהדיא גלי קרא שבא ללמד על כל מה שאתה אוחז ממקום אחר. אם איתא דדרשא גמורה היא כדקס"ד השתא לפום הך פירושא. ומה שהקשה בנו"ב שם מאי פריך נילוף מתרומת מדין. כיון דכבר אסיק בברייתא דלעיל בריש סוגיא דהתם דהך גז"ש ילפינן מדכתיב ממנו תרומה לה'. ובתרומת מדין לא כתיב ממנו. ומזה הכריח דע"כ לא פריך אלא מדרשא דירושלמי שם. כבר הרגיש בנו"ב גופי' דבלא"ה יש להקשות כן גם במאי דפריך תו התם לקמן ונילף מתרומת חלה עיי"ש. והרי בתרומת חלה נמי לא כתיב ממנו. ומה שהשיב על זה בנו"ב שם דזהו גופא מאי דקמשני ליה התם. תנא דבי ר"י וכו'. ואע"פ שכבר מבואר כן בההיא ברייתא דלעיל. מ"מ מייתי מההיא דתנא דבי ר"י משום דבהך ברייתא קתני הכי על תרומת חלה גופא עיי"ש. דבריו מתמיהים בעיני ואין להם שחר. דהא אכתי קשה טובא דקארי לה מאי קארי. דהא עלה דהך ברייתא גופא קאי. ועלה הוא דקפריך. ובהך ברייתא גופא מבואר בהדיא דמדכתיב ממנו ממנו הוא דיליף גז"ש זו. וא"כ מעיקרא מאי קס"ד דפריך נילף מתרומת חלה. אבל באמת הדבר ברור בלא ספק כלל דנפל ט"ס בהך ברייתא. דבמקור ההיא ברייתא שהוא בספרא (פ' צו פרשתא ז') ליתא במסקנא דהך ברייתא ממנו תרומה לה'. אלא הכי גרסינן התם תלמוד לומר תרומה לה' לגזירה שוה. מה תרומה לה' האמור להלן אחד מעשרה אף תרומה לה' האמור כאן אחד מעשרה עיי"ש. וגירסא זו בלא"ה מוכרחת. דהא לענין דמיירי ביה לומר דעדיף טפי למילף מתרומת מעשר מדנילף מביכורים. סגי ליה בתרומת ה' לחוד. דבביכורים לא כתיב תרומת ה'. אלא תרומה לחוד הוא דכתיבא התם. ובתרומת מעשר הוא דכתיב תרומת ה'. כמו בתודה דכתיב בה הכי. וכן מבואר להדיא בחידושי הרשב"א למנחות שם עיי"ש. וכבר כתב בדקדוקי סופרים שם שכן הגירסא בגמרא בכל הכת"י כבספרא שם עיי"ש. וא"כ אתי הסוגיא שפיר ולק"מ. וגם פירש"י בנוסחת כת"י ורשב"ץ ז"ל נכונים היטב. דשפיר פריך דנילף מתרומת מדין מחלק אנשי הצבא אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן. דכתיב בי' תרומת ה' כמו בתודה. משא"כ אחד מחמשים מחלק בני ישראל לא כתיב בי' תרומה כלל. וליכא גז"ש למילף מיניה. ויפה תמה הרשב"ץ ז"ל לשיטתי' על הרמב"ן ז"ל. דודאי פי' הרשב"ץ ז"ל. שהוא מפירש"י כת"י. הוא מוכרח מסוגיא דתלמודא התם. וא"כ מתבאר מההיא סוגיא דהתם דאפי' המורם מחלק אנשי הצבא הו"ל תרומה שאינה נוהגת לדורות שלא כדברי הרמב"ן ז"ל:
ובלא"ה עיקר דברי הנו"ב שמחלק בין המורם מחלק אנשי הצבא ובין המורם אחד מחמשים ממחצית בני ישראל ללוים. אינו נכון כלל. דכיון שאין לנו מיעוט בקרא לענין זה שלדורות אין להעם הנשאר בביתו חלק בביזה. וא"כ אם באנו לומר שאין זה נוהג לדורות. ע"כ מגופי' דקרא הכי משמע להו גם בלא שום מיעוטא מקרא. וא"כ מההיא משמעותא גופא אית לן למימר שכל האמור בפרשה זו אינו נוהג לדורות. ואפי' תרומת אלעזר הכהן מחלק אנשי הצבא. דאם איתא דכל שאר הפרשה נוהגת לדורות. מהיכא תיתי לן למימר דרק המורם מחלק העם אינו נוהג לדורות. ועוד זאת נראה דאפי' לפי' רש"י שלפנינו וכן פירש רגמ"ה ז"ל שם. דמאי דפרכינן ונילף מתרומת מדין. היינו מחלק אחד מחמשים. מ"מ ע"כ ודאי לא ממה שנתנו ללוים ממחצית בני ישראל קפריך. אלא מהמורם ממחצת אנשי הצבא דכתיב בה תרומת ה' כמו בתודה הוא דקא פריך. דהא בהדיא קאמר ונילף מתרומת מדין. הרי דמההיא דכתיב בה תרומה הוא דקפריך. והיינו רק המורם מחלק אנשי הצבא דקריי' קרא תרומה. אבל מה שנתנו ממחצת בני ישראל לא אשכחן בי' לשון תרומה כלל. וא"כ אין זו תרומת מדין. אלא ע"כ ביאור דבריהם ז"ל הוא דכיון דחזינן דממחצת בני ישראל צוה הכתוב ליתן אחד מחמשים. ודאי גם ממחצת אנשי הצבא אית לן למימר דמעיקר דינא נתחייבו ליתן לא פחות מאחד מחמשים. אלא משום שהם הלכו במלחמה והכניסו עצמן בסכנה. מיחס הוא דחס רחמנא עלייהו. ונתן להם שכרן שלא יתנו יותר מאחד מעשרה מכפי מה שהיה ראוי להם ליתן מעיקר דינא. וא"כ לפ"ז כי אתינן למילף מינה לעלמא. ודאי אית לן למילף שלא להרים פחות מאחד מחמשים. שכך הוא דינם גם הם כמו כל ישראל. וזו היא כוונת רש"י ורגמ"ה ז"ל שכתבו ונילף מתרומת מדין דהויא אחד מחמשים. דכל תרומת מדין אחד מחמשים הוא דהויא. ואפי' של אנשי הצבא כך היא מעיקר דינא. ומעתה א"כ גם לפירש"י שלפנינו ורגמ"ה ז"ל ראייתו של הרשב"ץ ז"ל קמה וגם נצבה. וגם מה שכתב בנו"ב שם בפשיטות כ"כ דמה שנטלו העם חלק בביזה ודאי אינו נוהג לדורות. אשתמיטתי' מש"כ בפסיקתא זוטרתא (פרשת לך ובפרשת מסעי) דמה שאמר דוד כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו מן התורה עשה. שהיה חק לישראל מימות משה אלא שנשתכח וחזר דוד וחידשו מחדש עיי"ש. וא"כ מתבאר מזה דס"ל דמה שכתוב בקרא וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה. היינו היושבים על הכלים עיי"ש. וא"כ מצד זה ליכא שום הכרח כלל לומר דמה שנתנו ממחצת כל העדה אחד מחמשים. אינו נוהג לדורות יותר מתרומת מחצת היוצאים לצבא. ואין לנו אלא לומר שכל האמור בפרשה זו נוהג לדורות. או שהכל אינו נוהג לדורות. ותמיהת הרשב"ץ ז"ל לא סרה ולא זזה עפ"ז ממקומה כלל:
אמנם עיקר דברי הרשב"ץ ז"ל שם נפלאים מאוד בעיני שכל דבריו לא נגעו ולא פגעו כלל בדברי הרמב"ן ז"ל. שהרי להדיא מבואר באר היטב בדברי הרמב"ן ז"ל שהמצוה הנוהגת לדורות בפרשת תרומת המכס. היינו רק מה שנתנו פקודי הצבא כלי זהב אשר בביזה תרומה לה' לבדק הבית. ומשום דבזה בהדיא גלי קרא שנוהגת לדורות מדכתיב ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל. וכמו שהכריח הרמב"ן ז"ל וז"ל שם ואילו היתה רק נדבת שעה לא היה בו ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני ה'. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת. והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דרק משום שבזה גלי קרא שתנהוג לדורות. הוא שכתב לדעת הבה"ג שהיא מצוה הנוהגת לדורות. ועל זה הביא עוד שם ממה שעשה דוד שהקדיש את הנחושת והכסף והזהב לצורך בנין הבית. אבל תרומת המכס מן המלקוח באדם ובהמה שנצטוו ליתן לאלעזר הכהן וללוים. ודאי גם להרמב"ן ז"ל אינה נוהגת לדורות. ולא הזכיר מזה הרמב"ן ז"ל כלום. ומתבאר מזה דגם לדידי' פשיטא ליה שאינה נוהגת לדורות. וכדאמרינן בסוגיא דמנחות שם. ואין מקום כלל לכל תמיהות הרשב"ץ ז"ל בזה. שוב מצאתי למהר"ח קזיז ז"ל (בק"ס סוף שורש ג') שהרגיש בזה. וכתב על הרשב"ץ והמג"א שנמשך אחריו שנשתבשו בהבנת דברי הרמב"ן ז"ל עיי"ש בדבריו. ולפ"ז ממילא שוב אין מקום כלל למה שתמה הרשב"ץ ז"ל על הבה"ג ממה שלא מנו תרומת המכס בכלל עשרים וארבע מתנות כהונה. שהרי לפ"ז באמת גם לדעת הבה"ג מה שנצטוו אז להרים מכס לאלעזר הכהן וללוים. אינה מצוה הנוהגת לדורות. ולא נצטוו לדורות אלא להרים מכס לצרכי המקדש בלבד. וזה אינו ענין למתנות כהונה. וכן משמע ג"כ מלשון רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם במצוה זו שכתב וז"ל אלפי למטות חלוצי מדון בשובם להרים מכס לשדי. משמע בהדיא שלא בא למנות בזה מצוה לדורות אלא מה שכתוב בפרשה זו ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא וגו' ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו'. שהרימו מכס לה' לצרכי המקדש. וכדברי הרמב"ן ז"ל:
ומיהו גם לפי מה שהבין הרשב"ץ ז"ל בכוונת הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג ז"ל אין קושייתו מכרחת לדעתי כלל. דמה שלא מנאוה במנין כ"ד מתנות כהונה איכא למימר כדאמרינן בעלמא תנא ושייר. אף ע"ג דקתני מניינא. וכמש"כ התוס' ובתוס' הרא"ש (פ"ק דקידושין ט"ז ע"ב) ד"ה והא ארבעה וכו' עיי"ש. וכ"כ בתוס' (פ"ב דסוטה ט"ז ע"א) ד"ה תנא ושייר עיי"ש. וכן כתבו התוס' בכתובות (נ"א ע"ב ד"ה חמשה) ובשאר דוכתי. ואע"ג דידוע דמשום חדא מילתא לחוד לא אמרינן תנא ושייר. דאמרינן מאי שייר דהאי שייר. מ"מ הרי הכא איכא נמי חזה ושוק של שלמים דשייר. ולא קחשיב להו התם במנין מתנות כהונה. וכבר הרגיש בזה רש"י ז"ל בחולין (פרק הזרוע קל"ג ע"ב). ומה שתירץ שם דחה בתוס' רי"ד בב"ק (פרק הגוזל עצים ק"י ע"ב). ולזה הניחה בקושיא עיי"ש. וגם הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות בכורים הט"ו הרגיש בזה עיי"ש מש"כ לתרץ זה בדוחק כעין פירש"י בחולין שם. וכבר דחה תי' זה בתוס' רי"ד שם. ועי' מש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' שם לעיל (הלכה ה') דמבואר דס"ל שראוי למנותן. וכדברי תוס' רי"ד שם. וא"כ ע"פ דעת הבה"ג מתורצת קושית רש"י והרמב"ם ותוס' רי"ד עם קושית הרשב"ץ חדא באידך. ולפ"ז אדרבה מההיא דהתם לא לבד דליכא קושיא לדעת הבה"ג ז"ל. אלא סייעתא נמי איכא. דאם לא כן תקשה קושית רש"י ז"ל וסייעתו. דהא ודאי חזה ושוק ע"כ ליכא למימר דתרתי חשיבי. וגם בלא תרומת המכס שייך לומר בהו תנא ושייר. דזה ליתא. וכמבואר בסוגיא דחולין שם דזרוע ולחיים וקיבה לא חשיבי אלא חדא. ואפי' מורם מתודה ומאיל נזיר חדא חשיב להו משום דדמיין להדדי עיי"ש. אע"פ שיש בכללן גם חזה ושוק דידהו עיי"ש. וא"כ חזה ושוק דשלמים נמי. נהי דלא דמו למורם מתודה ואיל נזיר. משום דהני אין נאכלין אלא ליום ולילה אחד. והני נאכלין לשני ימים ולילה אחד. ולכך אין למיחשבינהו בחדא וכמו שכתב בתוס' רי"ד שם. מ"מ החזה והשוק פשיטא דלא חשיבי אלא חדא כזרוע לחיים וקיבה. וכחזה ושוק דתודה ואינ נזיר. וא"כ לקושית רש"י וסייעתו ודאי ליכא למימר תנא ושייר. אלא ודאי מוכח מזה כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דשייר נמי תרומת המכס. ושפיר איכא למימר תנא ושייר:
ומיהו חוץ מזה בלא"ה אפשר לומר לתמיהת הרשב"ץ ז"ל דהתם בברייתא דכ"ד מתנות כהונה לא קחשיב אלא כל הנך שנאמרו בכלל ופרט וכלל וברית מלח. כדקתני בההיא ברייתא דהתם וכולן ניתנו בכלל ופרט וכו' עיי"ש. אבל תרומת המכס לא כתיבא התם בההיא פרשה עם שאר מתנות כהונה. ולא ניתנה להם בכלל ופרט וכלל וברית מלח כהנך. ולהכי לא קתני לה בהדייהו. והכי משמע קצת מלשון התוספתא (פ"ב דחלה). דקתני התם עשרים וארבעה מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח אלו הן וכו' עיי"ש. משמע דאיכא עוד מתנות כהונה אחריני. אלא דעשרים וארבע הן אותן שניתנו בכלל ופרט וברית מלח. ועי' עוד בירושלמי (פרק בתרא דחלה ה"ד) ובתנחומא (פ' במדבר) עיי"ש היטב. ועי' ג"כ במש"כ הרשב"א ז"ל (פרק גיד הנשה צ"ג ע"א) עייש"ה. ואין להאריך בזה יותר. דבלא"ה גם להרמב"ן ז"ל אין כוונת הבה"ג לתרומת המכס של כהנים כמו שנתבאר:
איברא דאכתי דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי מצד אחר. דלפי דבריו ז"ל הא דכתיב (פרשת קרח) ועשו אותם ריקועי פחים צפוי למזבח וגו' ויהיו לאות לבני ישראל וגו' זכרון לבני ישראל. ג"כ ראוי למנותה מצוה לדורות שיעשו כן תמיד גם בדורות הבאים כשיחלקו על הכהונה ויעשו כמו שעשו עדת קרח. ואמאי לא מנו הבה"ג וסייעתו עשה זו במנין המצות שלהם. כמו שמנו תרומת המכס. וראיתי להרמב"ן ז"ל (שורש שמיני) על מה שהשיג הרמב"ם ז"ל שם על הבה"ג ז"ל שמנה לאו דלא יהיה כקרת וכעדתו במנין הלאוין. וכתב שאינו אזהרה אלא שלילה. וכתב על זה שם הרמב"ן ז"ל. וז"ל פשט הכתוב עיקרו שצוה ברקוע פחים צפוי למזבח זכרון לבני ישראל. בשני דברים. שלא יקרב זר להקטיר ולהקריב קרבן. ושלא יחלוק ג"כ שום אדם על כהונת אהרן. לאמר כי לא היתה מאת ה'. ושני אלה עם היותם אמורים כדרך הזכרון. הם מניעות וכו'. ולא ימנה לא יקרב איש זר בעבור וכו'. וימנה ולא יהיה כקרח וכעדתו עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דזכרון לבני ישראל על שתי האזהרות קאי שיהיו זכרון לבני ישראל. שלא יקרב עוד איש זר להקטיר. ושלא יהיה עוד כקרח וכעדתו לחלוק על כהונת אהרן. ולפי שלפ"ז אין כאן מניעה ואזהרת לאו. דהא לא קאמר קרא אלא דרקוע פחים יהיו זכרון לב"י שלא יבואו לידי כך. אבל אזהרה ומניעה שלא לעשות כן לא כתיב בהדיא. לזה כתב דמ"מ הם מניעות כדרך על כן לא יאכלו וגו' ואשר לא יעבד וגו' ולזה מנה הבה"ג לאו זה. אבל הדבר תמוה א"כ אמאי לא מנה הבה"ג גם העשה המפורשת בקרא בהדיא בלשון ציווי דכתיב ועשו אותם רקועי פחים. דהא לפי דברי הרמב"ן ז"ל גופי' אליבא דהבה"ג כיון דכתיב זכרון לבני ישראל אינה מצות שעה לבד. אלא נוהגת לדורות. דאל"כ לא שייך בה זכרון לבני ישראל. ואם מנה הלאו אע"פ שאין לשון מניעה מפורש בו. כ"ש שהיה לו למנות העשה המפורשת. ויותר יש לתמוה שהרי כאן בתרומת המכס של פקודי החיל לא אשכחן בקרא שום ציווי כלל. אלא הם מעצמם נתנו כלי זהב אשר מצאו בתוך הביזה. ומדכתיב זכרון לבני ישראל לא שמענו שום לשון עשה כלל. ואם שם שמפורש לשון עשה בקרא לא מנאה. אע"ג דכתיב בה ג"כ זכרון לבני ישראל. כ"ש כאן שאין לנו שום לשון ציווי ועשה בקרא כלל. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל נפלאים בעיני. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה:
וראיתי להר"ב שלטי הגבורים (פרק כ"א). והביאו ג"כ בק"ס למהר"ח קזיז ז"ל שם. שרצה להכריע ממקרא מלא דתרומת המכס אינה נוהגת כלל לדורות. דכתיב (פרשת שפטים) רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויבך וגו'. הרי בהדיא שהתיר הכתוב לקחת לעצמם כל המכס מבלי הרמת שום תרומה כלל. וע"כ דתרומת המכס שנתנו במלחמת מדין לא היתה אלא הוראת שעה ולא לדורות עיי"ש. ועוד הוכיח כן שם מכמה מקראות בנביאים ראשונים. ודוד ושלמה שהביאו מן השלל לאוצר בית ה' כסף וזהב. לא משום שהיו חייבים בכך. אלא מנדבת לבם ומרצונם הטוב עיי"ש בדבריו שהאריך הרבה בזה. ואע"פ ששאר ראיותיו אינן מוכרחות כ"כ. אבל ראייתו הראשונה ודאי קשה טובא לכאורה לדעת הבה"ג ז"ל. אלא שראיתי בספרי (פרשת שפטים פיסקא ר') שאמרו שם. רק הנשים והטף וגו' יכול תהא ביזתם אסורה לך. ת"ל תבוז לך ואכלת את שלל אויביך עיי"ש. נראה מזה שלא בא הכתוב אלא לומר שאין כל הביזה אסורה להם. ומדברי רש"י ז"ל (פ"ק דחולין י"ז ע"א) מבואר דס"ל דהך קרא בא להתיר להם אפילו דברים אסורים שנמצאו בתוך השלל. וכן פירשו קצת מפרשים דברי הספרי שם. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל (פ' ואתחנן ובפרשת מטות) ובדברי הרמב"ם ז"ל (רפ"ח מהלכות מלכים) עייש"ה. וא"כ אין שום הכרע כלל מהך קרא לענין זה. דלא מיירי קרא כלל בהכי. דאפי' את"ל דאיכא חיובא להרים מן השלל תרומת מכס. מ"מ איכא למימר דאתי הך קרא לומר שאין תרומה זו אוסרת את השלל שיהא כטבל עד לאחר הרמה. אלא הו"ל כמעשר בהמה וכזרוע לחיים וקיבה וראשית הגז שאינן טובלין. כמבואר בבכורות (נ"ז ע"ב) ובחולין (קל"ב ע"ב וקל"ו ע"א) עיי"ש. וכ"ש לפירש"י שהכתוב בא להתיר להם אפי' דברים האסורים. איברא דלפי מה שפי' הגר"א ז"ל (א"א פ' שפטים) דברי הספרי שם. דהא דקאמר יכול תהא הביזה אסורה לך. היינו לומר שתהא הביזה כולה לשמים. ועל זה מסיק ת"ל תבוז לך. שלא תהא לשמים אלא לך עיי"ש. ודאי משמע דאתי קרא למעוטי שאין בה חלק לשמים אלא כולה לכם. כדכתיב בקרא כל שללה תבוז לך ואכלת וגו'. ושלא כדעת הבה"ג ז"ל לפי מה שביאר דעתו הרמב"ן ז"ל. אלא שאין פי' זה מוכרח בדברי הספרי. וא"כ אין מזה הכרע נגד דעת הבה"ג ז"ל וסייעתו:
אלא דבלא"ה כבר ביארנו דלענ"ד אין יסוד מוכרח לדברי הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג. וגם נראה עוד דגם מעיקר סוגיא דמנחות שם איכא למישדי נרגא בדברי הרמב"ן ז"ל. דהרי אפי' את"ל דתרומה שהרימו פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות היא מצוה שנוהגת לדורות. מ"מ הרי עכ"פ לא נתבאר בקרא שום שיעור כלל לתרומה זו. וא"כ ודאי אין לה שום שיעור קצוב. ואע"ג דכתיב בקרא כמה היה סכום הזהב אשר הרימו. מ"מ הרי לא הודיע לנו הכתוב כמה נשאר בידם אשר לקחו לעצמם. מבואר שאין שיעור לתרומה זו. ומעתה א"כ קשה במאי דפריך התם ונילף מתרומת מדין. ומשני דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות עיי"ש. והרי אכתי נהי דלא מצינן מהאי טעמא למילף מאותה תרומת מדין שניתנה לכהנים וללוים. כיון שאינה נוהגת לדורות מ"מ אכתי נילף מאותה תרומה שהרימו פקודי החיל שרי האלפים והמאות לעשות ממנה כלי שרת. שנוהגת לדורות להרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג ז"ל. ונילף מינה מה להלן אין לה שיעור אף כאן אין לה שיעור קצוב. ואע"ג דכאן בתרומת תודה כתיב תרומה לה'. וגבי תרומת מדין שהרימו פקודי החיל כתיב תרומה אשר הרימו לה'. ואין הלשונות שוין. מ"מ הרי השתא נמי דיליף מתרומת מעשר נמי אין לשון הכתובים של שניהם שוה. דבתרומת מעשר כתיב תרומת ה'. ובתרומת לחמי תודה כתיב תרומה לה'. ואדרבה לשון הכתוב בתרומה זו של מדין קרוב יותר ללשון הכתוב בלחמי תודה. דעכ"פ בשניהם כתיב תרומה לה'. אלא שבתרומת מדין הפסיק בינתים במלות אשר הרימו. דכתיב בה תרומה אשר הרימו לה'. משא"כ בתרומת מעשר דלא כתיב בה כלל תרומה לה' אלא תרומת ה'. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דגם תרומת פקודי הצבא אינה נוהגת לדורות. וא"כ אפילו לפי מה שביארנו כוונת הרמב"ן ז"ל. אכתי תמיהת הרשב"ץ ז"ל במקומה עומדת. ומהר"ח קזיז לא הרגיש בזה. ולחנם דחה לגמרי דברי הרשב"ץ בזה. וגם בלא"ה ודאי מדסתם וקאמר אל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. משמע דליכא בתרומת מדין כלל שום מצוה שנוהגת לדורות דאל"כ ודאי לא הוה קאמר סתם תרומת מדין. אם איתא דאית בה נמי מה שנוהג לדורות. אלא ודאי כל התרומות שבמדין כולן אין בהן מצוה לדורות. ונראה דהיינו טעמא דרבינו הגאון ז"ל שחזר בו מדעתו באזהרותיו שע"פ עשה"ד. שנמשך שם אחר הבה"ג ז"ל. ועלתה הסכמתו כאן שאין זו מצוה הנוהגת לדורות ואינה באה במנין המצות. וגם הרמב"ן ז"ל אע"פ שהליץ על הבה"ג כדרכו ז"ל. מ"מ הוא גופי' לא הסכים עמו. ולא מנה מצוה זו. והסכים בזה להרמב"ם ז"ל:
דבר הגדתי ליעקב וכו'. זהו ע"פ לשון הכתוב (תהלים קמ"ז י"ט) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. ומש"כ באשרי. הוא עפ"מ דתנן אמר רחב"ע (סוף מכות וסוף אבות) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. פנות שמים וארץ לא יכילוהו. קאי על הדבר. שהוא התורה. וכוונתו עפ"מ שאמרו (עירובין כ"א ע"א) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. אמרו דוד ולא פירשו. אמרו איוב ולא פירשו. דכתיב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכו'. עד שבא זכריה בן עידו ופירשו וכו'. נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה עיי"ש. אל תפירהו אתה בחרי. נראה דהכוונה עפ"מ דאמרו בירושלמי (פ"ב דביצה סוף ה"ו) אמרו לו וכו' ומקילין על כל ישראל להיות אופין פיתן גריצין. וחרי. ואמרינן שם עלה ורבנן שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חרי על ראשי עיי"ש. ופי' הערוך (ערך תר השני) וז"ל כלומר חררות גדולות הראויות למלך עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר לבל תפר תורה ומצותי' מרב עונג וטובה. כדכתיב (דברים ח׳:י״א) השמר לך וגו' לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. גוי אחד בארץ. ע"פ הכתוב (דה"י א' י"ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו'. נטעתיך. ע"פ הכתוב (ישעי' ס' כ"א) נצר מטעי. - העטתיך כליל הוא בהדרי. ע"פ הכתוב (יחזקאל ט"ז י"ד) כליל הוא בהדרי אשר שמתי עליך וגו'. וכוונתו ע"פ מה שאמרו (במדרש שוחר טוב מזמור צ') והדרך על ביניהם. זה יצחק ורבקה וכו' ראתה אותו הדור ביותר לבוש ומעוטף בציצית וכו'. ואין הדרך אלא טלית הדור הדומה להדור שלך שנאמר הוד והדר לבשת וכו'. אמר רבי חזקיה בזמן שישראל מתכסין בציצית לא יהיו סבורין שמא תכלת הן לובשין אלא כך יהיו ישראל מסתכלין בציצית כאילו הדר שכינה עליהן שנאמר וראיתם אותו. אותם לא נאמר אלא אותו להקב"ה הוי והדרך על בניהם עיי"ש. ומובא ברוקח (סי' שס"א) עיי"ש. ועי' מנחות (מ"ג ע"ב). וזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל העטתיך כליל הוא בהדרי. - פארי בך אתפאר. ע"פ לשון הכתוב (ישעי' שם) מעשה ידי להתפאר. וכתיב (שם מ"ד כ"ג) ובישראל יתפאר. ועוד (שם מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר. וכוונתו למה שאמרו (פ"ק דברכות ו' ע"א) א"ל רנב"י לרחב"א תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ופריך ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל. ומשני אין דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וכו'. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עיי"ש. ויותר נראה שכוונתו למה שאמרו במכילתא (בשלח פ"ג) על הכתוב עזי וזמרת וגו'. והובא בילקוט (ישעי' רמז תס"ז) בנוסחא מתוקנת יותר. והכי איתא התם. ישראל אשר בך אתפאר אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו' ישראל אומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ורוח הקדש אומרת אשריך ישראל מי כמוך ומי גוי גדול וכו'. ישראל אומר כי תפארת עוזמו אתה. ורוח הקודש אומרת ישראל אשר בך אתפאר וכו' עיי"ש. - כמלאכי עבדי יעקב וישראל בחירי. לשון הכתוב (ישעי' מ"ה ד') למען עבדי יעקב וישראל בחירי וגו'. וזש"כ בך אתפאר כמו שאני מתפאר בישראל בחירי שכתוב בו ובישראל יתפאר. וכתיב ישראל אשר בך אתפאר. והנה לא מצינו בפירוש ביעקב שנקרא מלאך. אלא דכיון שמצינו דיעקב אבינו היה מכלל הנביאים שנתנבאו לישראל. כדפירש"י ז"ל (פ"ק דמגילה י"ד ע"א) בשם בה"ג ע"פ ברייתא דסדר עולם עיי"ש. וידוע דהנביאים נקראו מלאכי ה'. כדפירש"י שם עיי"ש. והוא מבואר במדרש רבה ותנחומא (ריש ויקרא). וכן הוא בבראשית רבה (פרשה ס"ח) ובמדרש שוחר טוב (מזמור ק"ג) עיי"ש. וא"כ גם יעקב אבינו עה"ש בכלל מלאך ה' הוא. וזש"כ רבינו הגאון ז"ל כאן מלאכי עבדי יעקב. ויותר מזה מצינו (פ"ק דמגילה י"ח ע"א) שהקב"ה קראו ליעקב אל עיי"ש. ובודאי לא שייך אלקות ביעקב אבינו. אלא הכוונה שהיה נקרא כן כמו שנקראו מלאכי עליון ששמם כשם רבן. כמש"כ הרמב"ן ז"ל (ריש פ' וירא י"ח ג') עיי"ש. ועי' מש"כ הראב"ע ז"ל (תהלים קל"ו ב'). ובראשית רבה (פרשה ע"ח). ובמדרש שו"ט (מזמור צ"א) על קרא דכי מלאכיו יצוה לך עייש"ה. ובחולין (צ"ב ע"א) וישר אל מלאך יעקב נעשה שר למלאך עיי"ש. ועי' פסיקתא זוטרתא (בראשית ל"ב כ"ט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים. איקונין שלך עם העליונים ועם התחתונים: